ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בא וראה כמה קשה אבק שביעית

ע"י: דוד בן מיכאל

בירור השאלה מדוע נסמכו פרשיות דיני גאול שדות ובתים לדיני שמיטה ויובל בפרשת השבוע מעלים מסרים עמוקים בנוגע למקומו השפלים אליהם יכול לקחת היצר את האדם

 

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות השמיטה והיובל ועל מצוות הקשורות אליהם. תחילה עוסקת התורה בחובות ההלכתיות הקשורות לשנת השמיטה ולשנת היובל. לאחר מכן דנה התורה בדין גאולת השדות, הבתים והעבדים. מן הראוי לעמוד על הסדר בו בחרה התורה למקם את הפרשות - למה נסמכו דיני גאולת השדות הבתים והעבדים לדיני השמיטה והיובל?

עיון ראשוני בפרשות הגאולה מגלה על קשר עניני בינן לבין השמיטה והיובל: בחלק מן הנושאים הנידונים, כגון השדה, הבית והעבד, נזכרה גאולה בשנת היובל. אזכור היובל בפרשות אלו מלמד על התוכן המשותף בשתיהן. בשתיהן מדברת התורה על מצב של חירות וגאולה לאדם או לממונו. אולם על אף על פי כן שאלת הסדר והמבנה לא מוצתה. אמנם הבנו מה הקשר בין הפרשות השונות הנמצאות בפרשה, אולם לא הבנו למה הפרשות סודרו באופן כזה. למה למשל בחרה התורה להקדים את גאולת הבית לגאולת העבד? דבר נוסף שטעון בירור הוא סיבת אזכור פרשת ריבית בין פרשות הגאולה. הסבר לסדר הפרשות באופן שסודרו הוצע על ידי חז"ל:

 

תוספתא ערכין ה, ט[1]

אמר ר' יוסי ברבי חנינא בוא וראה כמה קשות אבקת של שביעית כיצד? אדם עושה מלאכה בפירות שביעית התחיל מוכר מטלטליו שנאמר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" לא הרגיש התחיל מוכר שדי אחוזתו שנאמר "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו "לא באת לידו עד שמכר את ביתו שנאמר "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" לא באת לידו עד שמכר את בתו שנאמר "ואיש כי ימכור את בתו לאמה" לא באת לידו עד שלוה ברבית שנאמר "כי ימוך אחיך ומטה" ונאמר "אל תקח מאתו נשך ותרבית" לא באת לידו עד שמוכר את עצמו שנאמר "כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" ולא לך אלא לגר שנאמר ונמכר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר "ונמכר לגר תושב" אלא לעובד עבודה זרה שנאמר "או לעקר משפחת גר" נעשה כומר לעבודה זרה

 

רבי יוסי ברבי חנינא מציע כי סדר הפרשות מלמד על הידרדרות מסוימת שעלולה לעבור על האדם. מן עבירה "פעוטה" כמו עשיית מלאכה בפירות שביעית (אשר נועדו לאכילה ולא לסחורה), עתיד אדם לרדת ממצבו החומרי והרוחני עד שנעשה כומר לעבודה זרה. על פניו נראה כי מדרשו של רבי יוסי משדר קו חשיבה קיצוני. וכי בשביל שעשה אדם עבירה אחת שאינה חמורה כל כך זה סימן שהוא עתיד לרדת ממצבו החומרי והרוחני? הרי החטא שעשה אינו חמור כל כך שיגיע אליו עונש כזה.

אמנם תמיהה זו קיימת רק כאשר מתייחסים אל דברי רבי יוסי כסוג של עונש על מעשיו של האדם, אך קיימת גישה אחרת להסתכלות על ציר ההידרדרות של האדם. למה אדם רוצה לעשות מלאכה בפירות שביעית? מטרת המסחר בפירות שביעית היא כדי להרוויח. הסוחר בפירות שביעית מביע כי אין ברצונו לנוח בשנה שנקבעה מנוחה לכל ומקווה לנסות לעשות רווח מן המסחר בפירות אלו. רבי יוסי מזהיר כי יצר הרווח הזה עלול להביא את האדם לתהומות שהוא לא ידע איך לצאת מהם. תשוקתו להרוויח ולעשות כסף לא תעצור גם כאשר תהיה ירידה במצבו הכלכלי. כדי לנסות להרוויח הוא ימכור את מיטלטליו, ודבר זה יוביל במהרה למכירת שדהו, ביתו ובתו. מתואר כאן מדרג של הדברים החשובים והקשורים אל האדם מן החשוב פחות אל החשוב ביותר. ככל שמצבו הכלכלי מורע כך גדלה תשוקתו להרוויח ולחזור למעמדו הכלכלי שהיה בו. תשוקתו זו שתלך ותגדל תגרום לו לאבד את היקר לו מאוד, את בתו. במקום לעצור רגע להתבונן לאן הגיע ואיך הוא יכול לעצור את כדור השלג המדרדר הזה, תאוותו לרווח ולשגשוג תגדל בקרבו ומבלי להרגיש (בלשונו של רבי יוסי "לא הרגיש") הוא יגיע למצבו השפל. בחלק הבא של ציר הידרדרות עובר האדם לא רק לאבד את קנייניו החומרים אלא גם את קנייניו הרוחניים. הוא מתחיל ללוות בריבית ועובר על איסור הלוואה בריבית, כשמצבו ממשיך להתדרדר הוא מוכר עצמו לעבד ועובר על מאמר ה' "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים.[2] לבסוף מצבו מתדרדר לחלוטין והוא הופך להיות עובד בבית עבודה זרה.

כיצד קרה שאדם מכר את עולמו החומרי והרוחני? מה היה הדבר שאפשר את ההידרדרות הנוראית הזו? רבי יוסי מלמדנו כי היה זה תשוקתו של האדם להרוויח שעיוורה את עיניו והובילה אותו למקום הנמוך אליו הגיע. היצר להרוויח ולשגשג לא רע מעיקרו, האדם נועד לעבוד ולהרוויח וגם תחושת הסיפוק שיש מן רווח זה היא רצויה. אולם כמו בכל דבר גם היצר להרוויח חייב להיתחם בתחום וגבול מסוים כדי שלא יעביר את האדם על דעתו. שבע שנים אדם עובד את עבודתו ומפתח ומשכלל את קנייניו, בשנה השביעית ציוותה התורה שהאדם ינוח מן עבודה זו. מנוחה זו נועדה לטובתו כדי שלא ישתעבד ליצר הרווח אלא ינהג בחכמה. העבודה היחידה שבני ישראל משועבדים לה היא רק עבודת ה' ולא תאוות ותשוקות אחרות שעלולות להעביר את האדם על דעתו. באמצעות המנוחה בשנה השביעית האדם ימנע מעצמו את השעבוד לכסף ולרווח ויבין כי התכלית האמיתית היא יראת ה' ואהבתו.




[1] מופיע גם בסגנון זהה בבבלי קידושין כ, א.


[2] ראה בבלי בבא מציעא י, א.


 

 

בית המדרש