ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

להניף את דגל השלום ולא את דגל האלימות

ע"י: יועד שושן

אישה פלסטינית שעיצבה את יום ירושלים, מצעד הדגלים שגרם להתרחק ממנו ומכתב אחד של מזכ"ל בני עקיבא שאולי יחזיר לירושלים את התואר "עיר הקודש והשלום"

לפני כשנתיים, מבלי שהתכוונה, הפכה אישה מוסלמית לחלק בלתי נפרד מיום ירושלים שלי. אני מניח שגם היא הייתה מעדיפה לא לזכות בכבוד המפוקפק הזה, אך פרצופה המבוהל ועיניה המבולבלות יישארו עמי שנים רבות. פרצוף שרואים רק כאשר חבורה של 50 נערים בוגרים, בני דעת, סביר להניח, רוקדים סביבה בשמחה ובצהלה, באון ובעוז, ושרים בתקיפות שלא משאירה מקום לשני פנים את כל פניני הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "מוות לערבים", "איטבח אל-ערב", "שיישרף לך הבית" ו"מוות לשמאלנים" הם רק חלק מרפרטואר עשיר לו זכיתי להיחשף. אבל העיניים של אותה אישה הם כלום לעומת עיני הנערים, הנוצצות, הבוהקות מלאומנות ומשנאה.

רובנו שומעים על המקרים הללו בתקשורת ופוטרים אותם מעלינו בסתמיות, אך כשנחשפים אליהם ממקור ראשון, ההרגשה שונה לחלוטין. הדברים נראים מביכים מתמיד, משפילים, מבזים, ולא רק כלפי אותה אישה אלא גם ובעיקר כלפינו. אנחנו אלו שפיתחנו ואימנו נוער לאומני שחש שנאה תהומית כלפי כל מה שהוא לא הוא; אנחנו אלו שיצרנו מתוכנו נוער גבעות שלא מפחד מאף אחד, נוער שרואה באותה אישה, בגלל רעלתה, כאחראית לשלל פיגועי טרור, לחמאס ולג'יהאד גם יחד. אותה אישה שחטאה היחידי היה לחזור מהקניות בזמן הלא נכון, זמן בו חוגגים הנערים את יום חגה של בירתנו, העיר שחוברה לה יחדיו, ומעלים את ירושלים על ראש סרחתם.

תשעה קבין של יופי קיבלה ירושלים, אבל כאן אין שום יופי. הנוער הזה נראה לנו מוכר: הילדים של השכן, פרצופים מזוהים שראית עשרות פעמים בכיתה ובחדר המדרגות, חובשי כיפה וחילונים כאחד, אידיאולוגיים, ערכיים, אלה שמדריכים בתנועות הנוער, שלוקחים חלק במועצת  התלמידים, אותם נערים בני טובים, אלו שנקראים להניף את הדגל. אך אותי זה לא מפתיע: אידיאולוגיה וערכים הפכו שם קוד לאתיקה מפוקפקת, אתיקה עצמאית-מגזרית ולאו דווקא חברתית.

יום ירושלים שלי היה פעם יום גדול. פעם הייתה בו שמחה, אך מזה כמה זמן הוא שונה. אינני מציין את יום ירושלים שטעון בפולמוס פוליטי נגד תושבי העיר והמדינה שאינם יהודים, בחסות פוליטיקאים, רבנים, אישי ציבור חשובים וריקוד דגלים אחד, ששמים להם למטרה להחדיר בללבות כולנו שנאה לאחר.

ריקוד הדגלים המסורתי כבר מזמן איננו מצעד של גאווה, הוא מצעד של תגרה. צעדה בשכונות ערביות עם מאות רבות של דגלים היא פרובוקציה מיותרת; מפגן דגלים של נוער רווי לאומנות יהודית מול נוער רווי לאומנות פלסטינאית הוא מתכון לשנאה ואלימות. מדוע אין אפשרות לתכנן מצעד ללא אלימות, ללא קריאות נקמה ושירי נאצה? נראה כי מתכנני המצעד חיפשו פראייר לתפוס עליו טרמפ פוליטי, ואיש לא העלה על דעתו שאותם נערים הם רק כלים במשחק הפוליטי-ציני שמארגנות עמותות ומפלגות.

זקופי קומה הם ילכו היום, אך מצעד מתגרה יוביל למצעד מתגרה ואלימות תוביל לאלימות ואותם מושכים בחוטים יגשימו את שאיפותיהם. וזה מגעיל, וזה נורא, ויותר מכל: דתי זה לא. תקווה אחת נותרה. מזכ"ל בני עקיבא, דני הירשברג, הוציא מכתב בהול לקומונריות בישראל כצעד קריטי וחשוב מנשוא לעצירת אותם אירועים קיצוניים במהלך הצעדה, במכתב זה גינה הירשברג את אותם הצעירים הפוחזים. "אני פונה בזאת ומבקש לעשות כל שביכולתנו למנוע אירועים שאינם תואמים את דרכנו, דרכה של תורה- שכל נתיבותיה שלום, ולהבהיר לחניכים את חשיבות העניין ואת העובדה שיש חילול ה' של ממש בהתנהגות שאינה ראויה", כתב הירשברג.

ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו, קריית מלך נאמן, משוש תבל, עיר הקודש והשלום. ככזאת היא צריכה לייצג את הערכים הרבים והקסומים שניתנו לה בשמותיה, ככזאת היא עושה זאת נאמנה. מי ייתן ונזכה כולנו לחוג את יום חגה באמת, מתוך אמונה אמיתית ומתוך קדושה.

 

 

בית המדרש