ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

נעשה ונשמע - אחד בפה אחד בלב?

ע"י: מור כלפון

לאחר שאמרו נעשה ונשמע חטאו בני ישראל בחטא העגל. האם אהבה בין אלוהים ואדם היא שקר? ולאור זאת מה מקומה של האמונה?

 

חג השבועות מסמל את תקופת האירוסין של עמ"י והקב"ה. יחסים אלו מומשלים ליחסים של דוד ורעיה, אהוב ואהובה. נראה כי אין יותר מתאים משיר השירים בכדי לתאר את הארת הזמן המאיר בתכונתו. הדוד פונה לרעיה בשפה רכה "פתחי לי יונתי תמתי"[1] על כך מעיר המדרש[2] "תמתי, תמותי שנתממו עמי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". הקדמת נעשה לנשמע מביעה יותר מכל את האהבה והאמון ששרר בין עמ"י לקב"ה במעמד הר סיני. מדרשים רבים רואים ברגע זה רגע מונומנטלי בתולדות עמ"י שבשבילו העולם נברא ובזכותו העולם עומד. ובאמת, לא ניתן לתאר רגע גדול יותר של אמונה מאשר אמירת נעשה ונשמע וקבלת עול תורה ומצוות, כריתת הברית הלכה למעשה בין עמ"י לקב"ה.

 

לאור תאור אוטופי זה קשה שבעתיים חטאתם של עמ"י בחטא העגל[3]. כיצד יכול עם שהגיע לדרגה אמונית כל-כך גבוהה של 'נעשה ונשמע' להידרדר לתהום העמוקה של חטא העגל? מן המדרש עולה תשובה מפתיעה:

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע היו אומרים בפיהם אחד ובלבם אחד שנאמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו הרי אפילו באותו היום שהיו עומדים לפני הר סיני לא היה לבם נכון לבוראם, הוא שישעיה אומר להם ביום נטעך תשגשגי אמר להם האלהים ביום שבקשתי לעשות אתכם נטיעה לשמי עשיתם סיגים הוי ביום נטעך תשגשגי[4]

ביום הנעלה ביותר של התגלות ה' שבו "צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה"[5] עמ"י שיקר לקב"ה! רגע זה איננו רגע של אמונה ואין בכוחו לכונן ברית קודש אמיתית בין ישראל לא-לוהיו, מכאן גם מובן כמעט מאליו חטא העגל.

 

מצד אחד, ניתן לתפוס מדרשים אלו כסותרים. אך מן הצד השני, ניתן לראות בהם שתי בחינות בתודעת עמ"י, מטפיזית וריאלית. נתחיל בביאור הבחינה הראשונה, הבחינה המטפיזית. מעמד הר סיני נתפס כמעין עולם הבא- "חידוש דברים אני מחדש בכם ועושה בכם מעין דוגמה העולם הבא"[6]. באותה שעה התעלה עמ"י להיות כליל השלמות שכן: "באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרין ולא סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים על אותה שעה הוא אומר: 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך'"[7] מידה זו יש בה מן ההכרח[8] והרצון בחינת 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'.

 

פלא איחוד הרצון הפנימי-א-לוהי עם האמירה החיצונית-אנושית מתבטא ביתר שאת באמירת 'נעשה ונשמע', סוד שאותו ידעו עד אז רק המלאכים. "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת-קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו".[9]

 

הרב קוק[10] היטיב לתאר מעלה זו – "הקדמת נעשה לנשמע זהו כחן של ישראל מאז ומעולם. מפני שאנו חשים בקרבנו שבמעמקי הטבע של כל מהותנו, כל קדושת היהדות צפונה. ואם אנו חשים איזו חלישות בגבורתה בנוגע לנפשנו, אנחנו צריכים ראשית לכל להתעורר להיות נאמנים לעצמנו [...] כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד. הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה. ובעולם הרוחני אין היצורים הרוחניים העליונים צריכים שמיעה לפני מפעליהם, מפני שקדושתם היא להם טבעית. [...] ואנחנו במעמד הר סיני [...] באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים, כטבע האיתן של נשמתנו בעצם טהרה. ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות השוגה בהבליה והסובלת מסכלות רשעתה בשליטת האדם לרע לו, ואובדת בזה את עצמה ועצמה."

 

בטבעיות נפש האומה שוכנת האמונה התמימה בריבונו של עולם, שלא מטילה בו ספק, ומכריזה בקול 'נעשה ונשמע'. אך מצב זה משקף את הרבדים העליונים של נשמת ישראל ולא את המצב הריאלי בעולם המעשה. בעולם הריאלי מקבלי התורה הינם עם של עבדים ששרוי במ"ט שערי טומאה. עם קשה עורף שלא הצליח להשיל מעליו את טומאת מצרים, ועדיין לא זכה לחזות בארץ המובטחת. בחינה זו היא הבחינה השניה, הבחינה הריאלית. בעולם המציאות אמירת 'נעשה ונשמע' במעמד הר סיני היא אמירה שקרית.

 

כיצד אפוא יש להתייחס לאמירה כפולת הפנים של 'נעשה ונשמע' בחג השבועות? איזה אור מאיר החג – אור השקר או אור האמונה הגדולה? התייחסות ממצעת מצויה במדרש- "בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' אמר הקב"ה: מי יתן והיה לבבם זה להם."[11] קרי, באמירת נעשה ונשמע טמון הפוטנציאל של עמ"י שיש בכוחו להתממש במציאות. הקב"ה מצפה ומבקש שאיחוד זה של שמיים וארץ יתרחש. אך בסופו של דבר המלאכה מוטלת על עמ"י שיביא למצב זה. ובמילותיו היפות של הרב קוק[12]: ועתה אחים כולכם צעירים וזקנים, בתעופה אמיצה נשוב לאותו הטוהר הנשגב שלנו. ונאמנים לעצם טבע נשמתנו, נעמוד כולנו לבצר את שבות-שבותנו בארץ חיינו, על פי היסוד של הטוהר והאמון העצמי. נגלה בכל מפעלי החיים הכלליים והפרטיים את אותו הרז הכמוס מכל האנושיות כולה, המתענה ביסורי כחשותה לעצמה. ובת-קול תפוצץ ממרומי הקודש עוד הפעם ! "מי גילה רז זה לבני ? רז שמלאכי השרת משתמשים בו" ! וכימי עולם נענה כולנו קול אחד חוצב להבות אש: "כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע" (שמות כד ז) ! 

 

 

 





[1] שיר השירים ה,ב


[2] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ה


[3] המדרש מתאר את מפח הנפש של הקב"ה שמבטא את ירידתם של ישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא- "צור ילדך תשי כל זמן שאני מבקש (להשיב) [להטיב] אתכם אתם מתישים כח של מעלה, עמדתם על הים ואמרתם זה אלי ואנוהו, בקשתי להטיב לכם חזרתם ואמרתם נתנה ראש ונשובה מצרימה, עמדתם לפני הר סיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, בקשתי להטיב לכם חזרתם בכם ואמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל, הוי כל זמן שאני מבקש להטיב לכם אתם מתישים כח של מעלה" (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יב - בחדש השלישי)


[4] במדבר רבה (וילנא) פרשה ז


[5] שמות רבה (וילנא) פרשה כט


[6] פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יב - בחדש השלישי


[7] ויקרא רבה (וילנא) פרשה יח


[8] כפי שכותב בעל המשך חכמה (שמות יט,יז) – "שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה' והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה"


[9] שבת פח,א


[10] מאמרי הראי"ה ח"א, עמ' 171 ועיין גם מדבר שור הדרוש השלישי וכן שמונה קבצים ז, קד

 

 


[11] דברים רבה (וילנא) פרשה ז


[12] מאמרי הראי"ה ח"א, עמ' 171


 

 

 

בית המדרש