ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פסק זמן - דוד המלך ועד עגנון

ע"י: גלעד שטרן

"אם אתה לא בפנים לעולם לא תבין" עונה כותב המאמר לפרופ´ לייבוביץ´ ושוזר את עגנון לסיפור דוד המלך שפיזז וכרכר אל מול ארון ה´. החיבור והמעבר בין עולמות במאמר הוא גם המסר שלו

א

"אחד עשר חוליגנים רצים אחרי כדור", השתלח פעם ישעיהו לייבוביץ' במשחק האהוב בעולם. אל תשפטו את לייבוביץ' לרעה על משפטו, יכול להיות שהוא מעולם לא שיחק בעצמו כדורגל. למעשה, כנראה שבשכונת ילדותו של הפרופסור המפורסם, לא נהגו להוציא את השבת מול המסך הירוק[1]. אם אתה לא נמצא בפנים, אם אתה לא חלק מהמשחק, כנראה שלעולם לא תבין[2].

מקרה דומה קרה לפני כשלושת אלפים שנים. ארון ה' עולה לירושלים בתהלוכה חגיגית, אותה מנהיג לא אחר מאשר מלכם של ישראל, דוד. דוד לא סתם הנהיג את הצעדה, הוא החיה אותה: "ויהי כי צעדו נשאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא: ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד: ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר". דוד המלך, עטור בבגדיו המלכותיים, ממש משתטה אל מול ארון ה'. קשה לדמיין זאת, אז נסו לתאר את רוה"מ בנימין נתניהו (להבדיל)[3] רוקד סמבה עם יו"ר הכנסת בהלל של יום העצמאות.

לחגיגה הגדולה היו גם משקיפים ציניים. "והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה". דוד נמצא באקסטזה רוחנית ושמחה אינסופית על כך שהזדמן בחלקו של רועה הצאן בדימוס, להעלות את ארון ה' לעיר האלוקים. אבל מיכל – מיכל הייתה בת מלכים שהתחתנה עם סלבריטי עולה, חלומה של כל אישה עברייה. מיכל לא הכירה בדרך שעבר דוד, בגדולת המאורע המתרחש, ולכן בזה לבעלה. מיכל לא הייתה ב"משחק", ומשם נבעה תגובתה הצינית.

ב

לאחרונה יצא לי לקרוא את ספרו של ש"י עגנון 'אורח נטה ללון'. הספר סוקר את חייה של קהילה יהודית בשנים שבין שתי מלחמות העולם, כאשר אחד ממרכזי העלילה הוא בית המדרש. המספר[4] שם דגשים על חוויותיו מבית המדרש כנער, ועל השינויים שחלו בבית המדרש במהלך השנים, בעיקר בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

במהלך הספר מקבל המספר את מפתחות בית המדרש לידו, ולאחר זמן מה הוא מאבדם. הדבר גורם לו לתסכול עמוק:

"מיום שננעל בית המדרש בפני איני מוצא מקום לעצמי. עד שלא אבדתי את המפתח הייתי יוצא לשוק ומדבר עם הבריות או יוצא ליער או מטייל בשדה, משאבד לי המפתח נעשו כל המקומות זרים לי. אם יצאתי לחוץ, לא מצאתי קורת רוח מיציאתי, ואם חזרתי למלון, לא מצאתי קורת רוח מן המלון."[5]

עגנון מתאר את הימים שלפני אובדן המפתח כימים בהם היה יכול "לבטל את שעות סדר ערב" בצפייה בסופר-קלאסיקו. היו לו חיי פנאי בריאים ביותר, וגם אם חיבב את בית המדרש, לא בטוח שהיה משקדני הלומדים. משאבד מפתחו, הוא לא מוצא את נפשו אלא בבית המדרש:

"אבל אני לא נתתי לרוח הרעה שתשלוט עלי. אלף דרכים הייתי בודה לי. פעמים לשם טיול ופעמים לבקש את המפתח. לסוף נתרגלו רגלי בהליכה. רגלי נתרגלו, נפשי לא נתרגלה. הנפש הזאת הייתה כבדה עלי ורגלי היו טוענות אותה בקושי."[6]

כאשר אתה חפץ בדבר מה שאבד לך, כל שאיפותיך יתרכזו בו. אמנם כבר היו המפתחות בידיו של המספר, אך כנראה שלא העריכם אז כראוי. בחלק אחר בספר מתאר עגנון את ימי נערותו בבית המדרש בהם היה מסתכל מבעד לחלון וכותב שירים, ובזה מבוטאת סקרנותו אל העולם המפתה שמחוץ לבית המדרש. אך היום, משאבד לו המפתח, חוץ בית המדרש כבר לא מעניין אותו. רק לחזור כבר פנימה.

אהרוס לכם חלק אחר (די צפוי..) בספר – מפתח אחר הגיע, ובית המדרש שב ופתח את דלתותיו בפני הלומדים. חווית הלמידה של המספר משתנה מקצה לקצה:

"מה בין תורה שלמדתי קודם לתורה שלמדתי עכשיו? אחים אהובים, אין לך ימים שאדם שרוי בטובה מאותם ימים ששרוי במעי אמו שמלמדים אותו כל התורה כולה וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. גדולה תורה שמלמדים אותו באותם הימים, אבל אין שמחה של תורה אלא אם כן מתייגעים בה. משל לאדם שאבד לו מפתחו ומצאו."[7]

המספר מוצא עדנה מחודשת בלימודו. הלימוד מתרחש לאחר השתוקקות ארוכה ורצון להשקיע מאמצים רבים. התהליך של אותה התייגעות ארוכה, הופך את הלימוד לאירוע שמח יותר. הסבל והמאמצים מגלים משהו שהיה חסר ומחדשים אותו במלוא עזו.

ג

אנו נמצאים בעיצומו של זמן קיץ, עימו באות גם ההכנות של שיעור ב' לקראת הצבא. במסגרת ההכנות יצא לי לחשוב על מה שאני עושה היום בישיבה, ומה אעשה בקרוב בצבא. היום אני לומד כי יש לי אפשרות, אין לחצים של פרנסה, של לימודים אקדמאיים או של דייט לצרכי חתונה בלבד. כל כולי בבית המדרש. אך ייתכן  שאני לא מעריך זאת מספיק. מעולם עוד לא יצא לי להרגיש חוויה של חסרון לימוד תורה, כי מעולם לא נחסמה בפניי האפשרות לשבת מול ספר.

הידיעה שבקרוב מאוד אני עתיד להימצא במציאות בה הספר הנפוץ ביותר יהיה עיתון מעריב, פותחת בפניי אופציה חדשה להסתכלות על לימוד תורה בפרט ועל החיים בכלל. דברים שחסרים לי יקבלו ערך כפול כשיחזרו אלי. השיעור הכללי, שאתמול לא בטוח שהיה בראש מעייניי, עתיד להראות הרבה יותר זוהר בזמן ה'גלות', ולקבל משמעות חדשה דווקא כשאינני נוכח בבית המדרש. ההפסקות חשובות מאוד כדי לסדר את המחשבות ולהבין מה חסר ולאן ברצוננו רוצים להתקדם. כשאני נמצא בתוך הלימוד, "בתוך המשחק", קשה לי לראות למרחקים. כשאהיה חייב לצאת להפסקה כנראה אוכל לתכנן את צעדיי נכון יותר. ירידה לצורך עלייה.

אנחנו צריכים לפעמים לצאת מהמציאות בה אנו נמצאים ולהפסיק לשנייה. הפסקה יכולה להיות מושג של זמן, כמו למשל הדוגמא של הצבא, אך היא יכולה להיות גם הפסקה רעיונית: לנסות לשפוט זרמי מחשבה אחרים לא מתוך הזרם שאתה נמצא בו, אלא מתוך פרספקטיבה כללית יותר. לעצור את הזרם לשנייה, או במילים אחרות, "לצאת מהמשחק"[8]. אי אפשר לשפוט את שחקני הכדורגל אם לא ראית מעולם חלוץ עומד לבד מול השוער. אינך יכולה לדבר על חוויה דתית אם לא ניסית לקחת בה חלק. אם אכן ננסה לצאת מהמשחק ונתאכזב, תמיד נוכל לחזור אל צור מחצבתנו. אך אנו חייבים לפחות לנסות למצוא את המפתח, ואולי נופתע לגלות שמחכה לנו בפנים בית מדרש חדש-ישן.




[1] הטלוויזיה הומצאה רק כאשר לייבוביץ' היה בן ארבע, כך שבאמת לא סביר שראה משחקי כדורגל מהבית, אלא אם כן מרפסת ביתו השקיפה על האצטדיון המרכזי של ריגה.


[2] משפט זה מבוסס על רעיון ששמעתי פעם בשיעורו של הרב בניה.


[3] מספיחי חודש אייר.


[4] לא ברור אם הספר מבוסס על ביקור של עגנון בעיר מולדתו, או שנכתב בלי קשר לדמותו של הסופר ואולי רק בהשראת אותו ביקור.


[5] אורח נטה ללון, עמ' 60.


[6] שם.


[7] שם עמוד 83.


[8]בהקשר זה אהובה עלי פתיחתו של ר' הלל צייטלין לספרו על גבול שני העולמות, שם הוא מתמודד עם השאלה ביכולתו של מי לחקור את הדת. בגדול הוא מחפש אדם שיהיה אובייקטיבי מצד אחד – דבר שיאפשר הסתכלות חיצונית על הדת שלא תקלקל את השורה; אך מצד שני הוא גם דורש מישהו עם זיקה מסויימת, שכן אי אפשר לדבר על דת בלי רצון התחברות מסוים.


 

 

בית המדרש