ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

היה לא תהיה?!

ע"י: אביאל רוזנברג

מה בין חטא המרגלים ובין חטא המעפילים? כיצד עלינו לדעת מתי להסתער קדימה ומתי לסגת בהכנעה? אביאל מציף שאלות לקראת שבת.

שליחי המעפילים מסתובבים בחשאי בין האוהלים מגייסים בלהט ישראלים בכדי לצאת למחטף המבצעי. כאנשי המחתרות המבקשים להסיר את עול הכיבוש הבריטי כך מסתובבים הגיבורים ומגייסים כל מי שיש לו תעוזה וגבורה. והנה במבט חודר המעפיל דורש ממנו להחליט האם אנו מספיק אמיצים לא רק להודות בחטא ולבכות אלא גם לעשות מעשים. מה עדיף, למות כפגר זקן במדבר או כגיבור במלחמת מצווה? במילים כובשות ופאתוס גובר מנגן הוא על מיתרי ליבנו ודורש מאיתנו לצאת מקונכיות הפחד והחשש שלנו ולעשות שינוי. לקום ולתקן!

מאמין וזורע

מתקופת ההתנתקות זכורה לכולנו האמירה 'היה לא תהיה' על פרשנויותיה השונות. איך שלא נפרש אותה יש באמירה זו עמידה איתנה של האדם אל מול המציאות הטופחת על פנינו. מבחינה דתית, התפילה והבקשה הופכות בשלב מסוים לדרישה ואף התכחשות. אנו עומדים מול מציאות נואשת, החרב החדה מונחת על צווארנו ועדיין איננו מייאשים עצמנו מן הרחמים.

בהקשר זה כולנו נשבים בקסמם של המעפילים אשר מוכנים על אף אמירותיו של משה לעלות בהר. הם מאמינים כי הקב"ה בכל זאת יצא ויושיעם במלחמתם מול העמלקים. זאת ועוד, הם מטילים ספק בהבנתו של משה את רצון האלוקים שהרי רק לפני רגע קצף הקב"ה על המרגלים בעקבות חוסר נכונותם לעלות בהר. מכל מקום, גם בהנחה שהם אכן מקבלים את דבריו אנו רואים אמונה מסוימת כי אולי ניתן להסיר את רוע הגזירה. אולי כאשר הקב"ה יראה את בניו מעיזים ועולים בהר על אף נחיתותם המספרית ייכמר לבו כביכול והוא ירד מגזירת ארבעים השנה.

תחושה שכזו ניתן לחוש כאשר מתפללים על חולה שמוטל על ערש דווי. האינסטינקט וההרגל ואולי אף התקווה מבקשים להמשיך להתפלל מתוך אמונה חזקה של 'היה לא תהיה'. ההתכחשות למציאות שכזו איננה חולשה אלא היא מבטאת איתנות, חזקה ואמונה בקב"ה. אולם, פעמים שכאשר מונח בפנינו אדם גוסס עלינו להניח לו, להניח לתפילות ולתחנונים ולתת למציאות לומר את דברה. בעמידתם של המעפילים יש קסם ופאתוס אולם יש בה גם אטימות וחוסר מוכנות לקבלה והכלה.

זכורה לי פסיקת הלכה לגבי טבילת כלים חשמליים כאשר שם יש בעיה שהטבילה עצמה תהרוס את הכלי. היו שמצאו פתרונות כאלו ואחרים כגון פירוק הכלי והרכבתו מה שיהפוך את הכלי לתוצרת ישראל וכדומה. אולם היה רב שהיה 'מאמין וטובל' דהיינו טובל את הטוסטר החדש וכך לאחר שהוא קלקל שלושה טוסטרים, הרביעי שרד והפך לטוסטר כשר! היכן עובר הגבול בין הטמטום המוחלט ובין הדבקות העילאית?!

חכמת הבחירה

אין פרשה מתאימה מזו לישיבת פתח תקוה המציגה קונפליקט כה מורכב בין המרגלים והמעפילים. בישיבות אחרות יתמקדו בחטא המרגלים, בחוסר התעוזה של עם ישראל, בחוסר האמונה שלהם ביכולתו של הקב"ה להביס את אויבנו וחוסר מסירות הנפש שלהם על ארץ ישראל. אולם בישיבה שלנו אוהבים לדלג לדיון על חטא המעפילים, על המקום בו הלהט נכשל, על האזנה עדינה יותר לדבר ה' המשתנה, ואף על סמכותם של חכמים לשנות את דבר ה'.

כל ילד שקורא את הסיפור לא מבין מה הבעיה של עם ישראל, ברור שעליהם היה להקשיב לכלב ויהושע ולהאמין למשה שכבר עשה מלא נסים והוציא אותם ממצרים. ועוד יותר ברור שעליהם היה להקשיב למשה כאשר הוא אמר למעפילים 'והיא לא תצלח'. אולם את הדברים שאומר הרב שרלו על ימי הנביאים ועל הקושי שבהאזנה לנביא ניתן לומר גם בימי משה. כל ילד ישראלי נולד על הייעוד של העלייה לארץ ישראל, הארץ המובטחת ועל הגאולה שתגיע. כך, צועדים עם ישראל במדבר במסע שייעודו הברור הוא ארץ זבת חלב ודבש והנה המנהיג שלהם דורש מהם להמתין ארבעים שנה. המעפילים לא היו סתם אנשים עקשנים וקשי עורף אלא מייצגים של תפיסת עולם אחרת המבקשת להשאיר את דבר ה' כפי שהיה או לפחות להשיבו למקומו.

דבר לא השתנה מאז. אמנם, משה כבר איננו בין החיים ואף נביא אחר לא קיים בימינו אך הקונפליקט ממשיך ללוות אותנו בכל רגע בחיים. דבר ה' חמקמק ומשתנה ואנו לא יודעים מתי עלינו להעפיל ומתי להתכנס בצערנו. מתי להתווכח ומתי לשתוק. יש חכמת חיים ביכולת לדעת מתי עשינו משהו לא נכון, להודות בחטא, לסגת ולשאת בעונש בהכנעה. ויש חכמת חיים ביכולת לדעת לא להחמיץ את השעה, לדעת לעמוד מול הגלים בעוז ולהסתער קדימה. אך איזו חכמה תעזור לנו לדעת באיזו חכמה לבחור?!

 

 

בית המדרש