ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אלוהים מתגלה לילדי הגן

ע"י: אריאל הורוביץ

ההתרפקות על הדתיות של בית אבא וגן הילדים נראית לנו, בגיל מסוים, כשטחית ורדודה - אך פעמים שדווקא בה טמונה חוויה דתית ייחודית. קריאה לחזור אל האמונה התמימה והטובה ולשלב אותה בחיים הדתיים. על חוויות ילדות וזהות דתית

 

ראיתי אותם: ילדים קטנים, אוחזים זה בידו של זה, נכנסים בזוגות אל תוך תיבת נח, אל תוך בית המדרש, למעמד מתן תורה. הם שרו "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", שמעו רב עם זקן אפור שמספר להם על מתן תורה ש"גם אתם השתתפתם בו"; ראיתי אותם: עיניים גדולות, סקרניות, מתבוננות סביב, מעכלות את המרחב החדש הזה, בלי מסננות, בלי דוק של ציניות ומסכות של ריחוק. במבט ראשון – המבט שדרכו התבוננתי אני לפני כמה שנים - המעמד הזה יכול להיתפס כשולי, כלא-חשוב, אולי אפילו כמגוחך, אך מבט עמוק יותר, רך יותר, מאיר אותו באור אחר.

בפסח האחרון, לראשונה זה 21 שנה, לא הייתי בביתי בליל הסדר. את החג העברתי בבית ההארחה בגבעת אולגה, יחד עם החיילים הבודדים. והנה, בתחילת הערב, הרב הצבאי קידש על היין, וכשסיים במילים "בורא פרי הגפן", מצאתי את עצמי מתיישב, ושותה בהסבה: נוטה שמאלה עם הגוף, באופן לא טבעי, לתדהמתם של חבריי לשולחן. הפעולה הזו לא נבעה מהכרעה. לא תכננתי אותה, לא חשבתי עליה לפני – היא פשוט קרתה. לא הסבתי כי למדתי בשיעור הלכה שצריך להסב, גם לא הסבתי בגלל רעיון יפה של הרב סולובייצ'יק. הסבתי כי במשך עשרים ואחת שנה, בכל ליל סדר, ראיתי את אבא שלי, שישב לידי, מקדש על היין, אומר "בורא פרי הגפן", מתיישב ולוקח את גופו שמאלה – בצורה לא טבעית, כמעט מלאכותית. עשרים ואחת שנה אני רואה את אותו הדבר, הדבר שנצרב בי, והנה, בליל הסדר הראשון בלי אבא, פרץ המראה הזה והשתלט עליי: להסב, כמו שאבא מסב.

האדם הוא יצור תרבותי. אין הכוונה שהאדם הוא יצור שצורך תרבות – תיאטרון, קולנוע וספרות; המילה 'תרבות' בהקשר הזה מסמלת את סך כל החוויות, הטקסים, המסרים הגלויים והסמויים, המעמדות והרעיונות שעיצבו את חיינו מילדותנו ועד הנה. התרבות שלנו כוללת תפילה, שולחן שבת, חינוך למצוות, חגים, צניעות – כל מה שהתחנכנו עליו בתחנות שעברנו בהן בחיינו – במשפחה, בגן, בבית הספר, בסניף ובישיבה. אנו יצורים תרבותיים: איננו מבצעים "קפיצה" אל תוך מערך של אמונות וערכים; המערך הזה הוא התרבות שלנו, ואנחנו התוצר שלה.

פעמים רבות, בעיקר בסוף שנות התיכון ובשנים הראשונות של הישיבה, קיים בנו רצון חזק לבסס את הזהות הדתית שלנו על הכרעה אישית, בוגרת, רצינית. המשפט "אני דתי כי אבא שלי דתי, וכי נולדתי למשפחה דתית" נתפס בעינינו כנחות; דתיות אמיתית, אמונה אמיתית, היא כזו שבוחרים בה, שמכריעים לטובתה, לא כזו שהיא המשך טבעי של מסורת שקיבלנו. "אינרציה", אנחנו מפטירים בזלזול, "דתיות של הרגל". אנחנו מחפשים אפיקים אחרים לביסוס הזהות הדתית: פונים אל הכוזרי, אל הרמב"ם, אל הרב קוק, אל ליבוביץ או אל השל. העיקר ללמוד: להבין למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, למצוא את הנתיב שלנו. ובלימוד הזה, האינטנסיבי, היפהפה, אנחנו יוצרים לעצמנו אשליה: אשליה שבחרנו, שהכרענו. הנה, אני שומר מצוות כי אני מאמין במעמד הר סיני, כי אני רוצה לפגוש את אלוהים, כי אני מאמין בנצח ישראל – איש באמונתו יחיה.

יתרה מזו: ההודאה בכך שאנו יצורי תרבות גוררת עמה מסקנה נוספת. אם הזהות הדתית שלנו היא לא יותר מאשר תוצר של תרבות, הרי שהיא מקרית (קונטינגנטית), אקראית לחלוטין. באותה מידה יכולנו להיוולד לתרבות נוצרית, להחזיק בה ולהאמין בה. אין עליונות לתרבות שלנו על פני האחרות. הרלטיביזם הזה מאיים עלינו: איננו רוצים לשמוט את הקרקע מתחת לעליונות האמונה שלנו. אנחנו רוצים לחשוב שהאמונה שלנו היא 'היחידה', שאנחנו 'האמת'. המעמד השווה שמוענק לכל האמונות מאיים עלינו.

אך בשלב זה ניתן להקשות: האומנם לא בחרנו בדתיות שלנו? האם היא רק תוצר של תרבות? האומנם אנו מקיימים מצוות לא מכוח הכרעה שלנו, אלא מכוחה של המשכיות משפחתית? והלא בכל יום אנחנו שומעים על אנשים שמחליפים את תרבותם בתרבות אחרת. כולנו מכירים אנשים שחזרו בשאלה ועזבו את התרבות של הוריהם. בכל רגע נתון יכול אני להסיר מעליי את ההתחייבות הזו ולבחור במערכת אחרת. בכל רגע נתון, יקשה המקשה, אני בוחר להישאר בתוך התרבות הזו; אם לא אזדהה איתה – אחליפה באחרת. התשובה היא שאכן, התרבות איננה תנאי מספיק. נדרשת גם הזדהות עם התרבות ותחושה של סיפוק בה. אדם שהתרבות שבה גדל חונקת אותו, חוסמת אותו ומזיקה לו, ימיר אותה באחרת. האמירה 'לא בחרנו בדתיות' היא חלקית – בידי כולנו עומדת היכולת לעזוב את התרבות הזו ולהשאיר אותה מאחורינו. אם, כשאנו גדלים ומתבגרים, לא נמצא בזהות הזו את מקומנו, נתקשה להמשיך ולאחוז בה. אנו נמצאים בתוך התרבות הזו והיא מספקת אותנו, אנו מאמינים בה ובכוחה להעניק משמעות לחיינו. אנחנו נשארים בתוכה, אך לא בקומת הגן: אנחנו עולים קומה אחת למעלה.

הקומה הראשונה היא התרבות, חוויות הילדות, המשפחה והחינוך; הקומה השנייה היא קומת הלימוד וההעמקה, שכלול החוויה הדתית. דתיות שנשארת בקומת הגן היא מוגבלת, גולמית, תקועה קצת מאחור; בגיל מסוים, אחרי ההבנה שזהותנו הדתית היא תוצר של תרבות, אנחנו חוזרים אל הטקסטים, אל הפירושים והפרשנויות, ובאמצעותם מעמיקים את החוויה. אחרי ההבנה הזו, המטלטלת לעתים, מתרחשת חזרה מפויסת אל הטקסטים וניסיון לראות אותם לא כמכוננים את החוויה, אלא כמעשירים אותה, מחזקים אותה, מוסיפים לה פנים אחרות, חדשות. ליל הסדר הוא גם ליל הסדר של אבא, והוא גם ליל הסדר של הגמרא והראשונים והאחרונים. יום העצמאות הוא גם יום שאני לומד עליו ב'אורות', אך הוא גם היום של הכחול-ולבן, של אהבת המולדת התמימה, הפשוטה.

הקומה השנייה נבנית על גבי הראשונה: חיזוק, שכלול, תוספת. הקומה השנייה אינה מוחקת את הראשונה, אינה מייתרת את ההתענגות על הזיכרון, על המסורת, על בית אבא. כשם שאפשר להתכונן לחג הפסח בקריאת דרשות של הרב סולובייצ'יק, ניתן להתכונן לחג במעבר על ההגדה ובזמזום המנגינות של בית אבא. הכנה משמעותית לשבועות יכולה להיות בלימוד מעמיק של מגילת רות, אך גם בהצטרפות תמימה למעמד מתן תורה בגן ילדים. האפקטים של הקומה הראשונה לא מתקבלים באותה עוצמה בקומה השנייה. אפשר ללמוד על משמעות הלולב, ואפשר לכתת רגליים בשוק כדי למצוא בדיוק את הלולב שסבא היה נוטל. אצל כל אדם החוויות הללו מדורגות אחרת: ישנם כאלה שהמַנַח העיקרי שלהם הוא בקומה הראשונה – בחוויות בית אבא והילדות, וישנם כאלה שנמצאים יותר בקומה השנייה, בלימוד, בהעמקה; הזכרונות ייראו להם כנוסטלגיה מתקתקה ותו לא. ודאי לא כמשהו שיכול להיות משמעותי לחוויה הדתית.

את הדירוג שלי אני עוד מחפש. אני מניח שכמו רובנו, אני מונח גם כאן וגם כאן. אך בדברים האלה ביקשתי לתת צ'אנס מחודש לקומה הראשונה – זו שאנחנו נוטים, בעיקר בשנות הישיבה, למחוק. להצביע על העושר שהקומה הזו נותנת. לעשות שלום בין החוויה הפשוטה, בין התמימות הדתית, המסורתית, לבין הדתיות הרצינית, הישיבתית, המתוחכמת. אפשר לחזור לילדות. אפשר לחזור ולהתרפק על המסורת, ואפשר שלפתע, בלי משים, היא תתרפק עלינו. אדם אינו יודע אילו רגעים ילפתו אותו, יאחזו בו, יגרמו לו לשבת ולכתוב, לקום ולהתפלל, להודות: ליל סדר אחד. מתן תורה בגן הילדים. תודה על שנולדתי אל התרבות הזאת.

 

* הדברים שבמאמר הזה התגבשו בשיחות רבות עם חברים. תודה לכולם, ותודה מיוחדת לאברהם ולנתנאל – כל אחד בדרכו המיוחדת – על ההקשבה והבירור.    

 

 

בית המדרש