ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סיכום "אלוהים אדם והיסטוריה" - פרק ב´ המקום שבו הדת מתחילה. במה לדיון

ע"י: אריה גרין

אריה גרין מסכם את ספרו של הרב אליעזר ברקוביץ´ "אלוהים אדם והיסטוריה" ומגיש זאת לפניכם כבמה לדיון. פרק ב´ - המקום שבו הדת מתחילה

אם כן, החפיפה בין דת לתבונה מעולם לא הכתה שורש. סביר להניח כי ההוכחות הקלאסיות לקיומו של א-לוהים מעולם לא שיכנעו אף אחד מלבד אלו שהאמינו בקיומו מסיבות שאינן תלויות בהוכחות אלו. לאחר שקאנט הוכיח סופית כי אין יכולת להוכיח את קיומו של א-לוהים בדרך של מחשבה עיונית, נוכל לומר שאנו, בסופיותינו דורשים את ה'אינסוף', ה'יסוד', ה'אינטלקט הראשוני'. מבחינה לוגית, לא היה צורך להגיע לא-ל כפי שתיארה אותו הדת, סוג של בסיס אינסופי לעולם סופי. בהחלט היה מספיק להציע משהו בסגנון ה'דמיורג' (ה'שטן' שאחראי על ביטוי האידיאות בעולם, ומוריד אותם משלמותם הסטאטית לחיסרון של העולם המשתנה) של אפלטון. ההוכחות הלוגיות עשויות להצביע לכל היותר על השערה מטפיזית סבירה לקיומה של ישות עליונה. אך האם יכול אדם להתפלל ולהאמין בהשערה? ודאי שלא. א-לוהי הדת אינם השערה. חקירות אלו הזיקו לדת יותר משמקובל לחשוב, שכן הם הסיטו את תשומת הלב לעבר שאלה אפיסטמולוגית (=הכרתית, הדיון בדבר יכולתנו להוכיח או להפריך את קיומו של א-לוהים) גרידא והביאו להתעלמות ממושכת מיסודותיה של הדת. בתנ"ך עצמו אין אף הוכחה לקיומו של א-לוהים באופן רציונלי: הדבר מעיד שלא זוהי מהותה של הדת.

 

מחשבת ימי הביניים עסקה רבות בשאלת ההשגחה הפרטית. אריסטו גרס כי השכל הטהור והעליון יודע רק את הטהור שבכל האובייקטים. משמעות הדבר שאין לא-ל שום קשר עם שום דבר חוץ מעצמו. הפילוסופים של ימי הביניים ניסו ליישר קו עם אריסטו ולהסביר כיצד הוא מסתדר עם הדתות השונות, הדוגלות בהשגחה פרטית. הם לא השכילו להבין את החילוק הנצרך בין הא-ל המטפיזי שאודותיו לימד אריסטו לבין א-לוהים של התגלות, כזה המביא לדת וליחסי גומלין עם האדם. בעניין זה, דין האחד הניאו-אפלטוני – המוחלט, כדין המניע הבלתי מתנועע האריסטוטלי, שכן אף אחד מהם לא בא במגע כלשהו, המביא ליחסי גומלין, אם דבר חוץ מעצמם. ריה"ל מביא סוגיה זו כשסותר את דברי הפילוסוף בפתיחה לספרו. הוא מסביר שהא-ל של הפילוסוף כל כך נעלה ועליון, חסר כל צורך, כך שאין שום סיכוי לקשר של האדם איתו. אבן היסוד של הדת אינה קיומו של א-לוהים, אלא קיומו של א-לוהים מתעניין. התנ"ך כולו עוסק ביחסי הגומלין בין האדם ואלוהיו, שכן זוהי מהותה של הדת. האדם והא-ל ניצבים זה מול זה לכאורה, והאדם אף רשאי להפציר כלפיו. כיצד נוכל להוכיח שלא-לוהים אכפת מן האדם? באותה צורה שבה ניתן לדעת אודות אכפתיות של אדם כלפי חברו. בוודאי שהוכחה זו לא מגיעה בדמות היסק לוגי, אלא בדמות חוויה של שותפות, קרבה אנושית המעידה על אכפתיות. כיצד אם כן, נוכל לדעת אודות התעניינותו של א-לוהים? רק באמצעות חווית השותפות. זו הסיבה שבבסיס התנ"ך לא עומד רעיון או אידיאה אלא אירוע, אירוע ההתגלות. התנ"ך מדבר לעיתים קרובות בשפה חושית לתאר את יחסי הגומלין בין האדם לאלוהיו, כך אומר משה לבנ"י לגבי מעמד הר סיני: "הדברים אשר ראו עיניך" "כאשר שמעת אתה ויחי" מצד שני, באותו אירוע חוזר הכתוב ומדגיש, כי אין ליחס שום תכונה פיזית לא-ל ושלא להגשימו, לא לעשות צלם וכל תמונה. את הפרדוקס פותר הכתוב באמצעות המילים: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לוהים" העם רואה את הידיעה כי "ה' הוא הא-לוהים" הידיעה כי הא-ל מתעניין הגיע לעם ישראל בדמות חוויה חושית. והחוויה הזו, שאיננה תובנה שכלית, אלא ראיה חושית, מהווה בסיס לאמונה עד ימינו אנו. הידיעה של האדם שחוויה כזו של התגלות מסוגלת להתרחש תמיד, היא משמעות המושג 'אלוהים חיים'. על כל חשיבותו של התוכן שבדבריו של א-לוהים בעת ההתגלות, המשמעות העיקרית טמונה בעצם העובדה שמפגש כזה מסוגל להתרחש. גרעין הדת המועבר מדור לדור אינו בדמות אמת אודות אירוע התגלותי שקרה בעבר, אלא כינון של מערכת יחסים בין האדם לא-לוהים. הדת אינה רק חשיבה אודות אלוהים, אלא חווית שותפות- גם התיאוריות הטובות ביותר אודות הידידות אינן תחליף לחבר.

 

 

בית המדרש