ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פסיכולוגיה של פרות

ע"י: נטעאל בנדל

מדוע הכהן המטהר את האדם הטמא נטמא אף הוא? נטעאל בנדל לוקח את התפתחות הפסיכולוגיה של פרויד ובעזרתה מציע פרשנות מעניינת ומקורית לפרשת פרה אדומה. פרשת פרה אדומה כיסוד בעבודת הנפש


עיון קצר ב'כלי יקר' ובמושג 'העברה נגדית'[1] בפסיכולוגיה, מאפשר לנו זווית ראייה חדשה על פרטי מצוות פרה אדומה ומשמעותה עבורנו. אקדים ואומר כי רעיון זה אינו פרשני אלא רעיוני כיוון שלעניות דעתי אין לנו יכולת לפרש מה שאיננו מסוגלים להבין או לדבר עליו; כטומאה וטהרה וקודש, ועוד מכיוון שכלל אינני בטוח באמיתותם של כלים פסיכולוגיים כפרשנות לתורה.

רבים מן המפרשים תמהו מדוע "ומזה מי הנידה יכבס בגדיו"[2]? מדוע הטהור אשר מטהר את הטמא נטמא אף הוא? ממה בדיוק נטמא? במה חטא? וכתיקון למה עליו לכבס בגדיו?

 ניגש ה'כלי יקר' לשאלה זו ומקדים "בטבעיות, כל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו ולא ממה שהוא ממינו". כלומר, תופעה בחומר, מתקיימת כאשר ניצב חומר בפני החומר האחר, הנגדי לו, מתוך שאיפה ליצור איזון בין החומרים, בשפה המדעית - הומאוסטאזיס. לדוגמא, כאשר רמת הסוכר בגוף גבוהה מכמות המלחים והנוזלים מתרחשת תופעת הפרשה של חומר נגדי, אינסולין, הממיס את הסוכר ליצירת איזון. "כל מי נידה יש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבבין יחד, לפיכך... אין האדם (הטמא) מתפעל מהאפר שהרי הוא ממינו אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים... אבל אדם טהור... אינו מתפעל מן המים כי הם ממינו שניהם טהורים אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים... ועושה בו רושם לטמאו" המים מהולים טומאה וטהרה יחדיו, על כן השפעתם תהיה כפולה - את הטמא תטהר ואת הטהור תטמא.

אדם הבא לטהר את רעהו הסובל מטומאת מוות מכוערת המטנפת את הנפש, יוצק אל כלי נשמתו מים חיים רעננים "ונתן עליו מים חיים אל כלי"[3] המעניקים תקומה לחייו ושיבה לחייו המתוקנים, בחזרה אל המחנה. תחושה זו ניתנת פעמים רבות לאדם שסבלו מכריע את שגרת חייו, הפונה לאדם טהור אחר שיטהרהו ויפתח פתח תקווה ומזור לחייו. האדם הטהור טומן ראשו בחריצי יגון נפשו של האדם הטמא וחוקר באובייקטיביות את הווייתו. כך לפחות חשב זיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה בראשית התפתחות משנתו הפסיכולוגית, עד שגילה כי בתהליך עמוק בין שתי נפשות נוצר תהליך של סינתזה רגשית - 'העברה'. החל פרויד לחוש יחס אישי של מטופליו אליו, על כן הניח פרויד, כי על המטפל להישאר בלתי אישי ומרוחק, כדי שלא "ללכלך" את אובייקטיביות החקירה האנליטית בנפש. אלא שכפי שכתוב במשלי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם"[4] אט אט זיהה פרויד כי אדישותו למטופליו מתפוגגת וחש כי הוא מטפח בעל כורחו יחס אישי-רגשי למטופליו עד כדי שותפות ממשית בסבלם - 'העברה נגדית', כפי שכבר העיר הרמב"ם "כל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אמר עליהן שהם עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא. שכל הפוסל, במומו הוא פוסל..."[5]. כשאדם משתף את רעהו במכאובי נפשו לא מן הנמנע שמכאובים אלו יחלחלו אף אל האדם הטהור, הרמב"ם אומר אף יותר מזה - כשאדם רואה ברעהו פגם, יפשפש במעשיו ויבחין כי מי שנתן לו את כושר ראיית הפגם, הוא ולא אחר אלא פגמו שלו. ניתן להדגים זאת בצורה הבסיסית והפשוטה ביותר - כאשר מספר תלמיד לרבו על נישואיו המתפוררים לנגד עיניו כיצד יחזור הרב אל חיק משפחתו שמח וטוב לבב? ואף יותר - תלמיד המשתף רבו בטענותיו לכך שתלמודו אינו עולה בידו והלימוד נותר חסר משמעות, יתעוררו ספקותיו של התלמיד בנפש הרב על לימודו שלו, לא מתוך שכנוע אינטלקטואלי, אלא מתוך שותפות רגשית, מתוך שאיפתן של הנפשות לאיזון ביניהן, "כן לב האדם לאדם" לכן "וטמא הכהן עד הערב"[6]- האמירה "אני לא לוקח את עבודתי הביתה" אינה נכונה, כי את העבודה אכן אינו לוקח, אך את תחושותיו ודאי לוקח.

יוצא, כי תהליך של שותפות נפשית בין "טהור" ל"טמא", בין כהן לחוטא, בין רב לתלמיד, בין פסיכולוג למטופל, הינו הרסני בכך שלא רק שהטמא ימשיך להירקב בטומאתו אלא אף הטהור יחוש את בוץ הטומאה הטובעני מתחת לרגליו. לא לחינם אמרה הגמרא "מום שבך אל תאמר לחברך"[7], משום שהמעמד של שפיכת הנפש וקירוב הלבבות הינו מעמד של פתיחות-רוח עזה עד כדי נוחות האדם בשיתוף חסרונותיו על אף "אין אדם משים עצמו רשע", דבר היוצר מפתיחות הרוח, רוח פרצים המחריבה בטומאתה את שתי הנפשות גם יחד. זוהי אכן הייתה מסקנתו של פרויד כשגילה את ה'העברה' ואף יותר כשגילה את ה'העברה נגדית', ה'העברה' הנגדית מהווה מכשול לטיפול המעכב את תהליך האובייקטיבי של החתירה אל האמת הפנימית, מכיוון שעל המטפל להיות טהור "והזה הטהור על הטמא..."[8] ומשאין כך, טיהור המטופל הוא בעצם טיהורו של המטפל את עצמו בעזרת אנליזה עצמית שהיא הרי אבסורד ומעלה גיחוך, וכי יכול החולה לרפאות עצמו?! הערבות הנפשית, הניסיון להיטהרות, הכנסת הראש למי תהום הווייתו של האחר, סופם חורבן! סופם טומאה! לא רק של הטמא אלא גם של הטהור!

סיפור מכונן בתלמוד הירושלמי שוודאי יש להעמיק בו יותר, מציב בפנינו רבדים שונים ועמדות להתבוננות נוספת - "בשעה שבא דוד לחפור יסודות של בית המקדש, חפר חמש עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. בסוף מצא חרס אחד ובא להרים אותו, אמר לו החרס: איך אתה יכול? אמר לו דוד: למה? אמר לו החרס: שאני כובש את התהום שלא יעלה ויציף את העולם. אמר לו דוד: ומאימתי אתה כאן? אמר לו החרס: מאותה שעה שהשמיע הרחמן קולו בסיני 'אנוכי ה' אלוהיך', רעדה הארץ ושקעה ואני נתון כאן וכובש על התהום. אף על פי כן לא שמע לו דוד. כיוון שהרימו דוד, עלו מי התהום ורצו להציף את העולם. היה אחיתופל עומד שם, אמר אחיתופל: כעת דוד ייחנק במים ואני אמלוך (כיוון שידע סוד עצירת המים). אמר דוד: אם ישנו חכם שיודע לעצור את המים ולא עוצר אותם סופו שייחנק. אמר אחיתופל מה שאמר ועצר אותם. התחיל דוד אומר שירה: 'שיר המעלות' שיר למאה מעלות שהם מדרגות. כל מאה ומאה היה אומר שירה. אף על פי כן סופו שאחיתופל נחנק"[9]. צמאה נפשו של דוד, כמה שירים עוד ישורר? כמה תפילות ותחנונים ישא אל אביו? מתי תבוא גאולתו? והוא חופר לעומק ולרוחב, בוחן כל גרגיר בנפשו, תוהה על כל גזע רקוב אולי סוף סוף הנה הוא המקדש, מקדשו הפרטי, חירותו, גאולתו. דוד מתנשף בכבדות אינו מוותר לנפשו. "דוד! דוד!" קוראת לו נפשו "איך אתה יכול? אם תחפור תגיע למעיין מי חייך אך הללו עלולים להציף את כל עולמך". דוד חירש ממצרי הווייתו וממשיך לחפור, לשקוע. "איה מקדשי? היכן גאולתי?" האדמה מתחת לכפות רגליו נהיית לחה וטובענית. מי חייו עוד רגע ומגיעים אל צווארו, עוד רגע וייחנק, עוד רגע נשימתו נעתקת, ואחיתופל בעל העצות עומד מנגד ושמח בנפול חברו. דוד, שחייו גוברים עליו זועק "אם ישנו חכם שיודע לעצור את המים ולא עוצר אותם סופו שייחנק". אחיתופל, מתוך חשש פרטי מחלץ בעצותיו את דוד מטביעה. דוד לא מצא את מקדשו, לא מצא את גאולתו, לא מצא את מזור חייו ובכל זאת הנה הוא משורר שירי שמחה ואושר על כל אמה שחפר, על כל שריטה שנשרטה נפשו כאילו זדונותיו הפכו זכויות. אחיתופל שהצטער על מלכותו שאבדה נחנק במעיינו הוא.

'בעל העקידה' ביאר את כל ענייני פרה אדומה על דרכי חזרה בתשובה ובנתיבותיו אלך גם אני. האדם הטמא שפל הטומאה טובע במעייני חייו, שוקע בחטאו, רוצה לחזור בתשובה, הוא חש כי כבר אינו חלק מן המחנה. חסר אונים הוא זועק אל הכהן, אל הטהור, "אם הנך יודע להרגיע את מערבולות נפשי, אם הנך יודע לעצור את טומאתי אנא עזור לי".  מזה המים הטהור עובר יחד עם רעו מסע מפרך של חזרה בתשובה מסע למציאת אותו מקום טמא בנפש. לפתע המסע, השותפות, ההליכה יד ביד, מגלים לאדם הטהור את מקומות טומאתו החבויים עמוק בתעלות נפשו. בהחלטתו של האדם הטהור האם לצעוד עם חברו ולהציף כלפי מעלה את חסרונותיו או להישאר טהור - טהור כאחיתופל שעל פניו עצותיו נראות כטהורות אך מתחת לעורו מים אין בו, נחשים ועקרבים יש בו - לאדם הטהור ישנה הזדמנות להלך בדרכיו הקוצניות של הטמא ולגלות את דרדרי נפשו ועל כן מצווה התורה "ומזה מי הנידה יכבס בגדיו" כי השותפות בחזרה בתשובה של חברך, תלמידך, מטופלך הינה הזדמנות לחזרה בתשובה שלך עצמך כמו שאומר ה'כלי יקר' "דווקא במקום החטא...במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי". דווקא מהטמאים ניתן להבין דבר מה על הטהורים כי, כפי שמביא הכלי יקר בהקשר זה, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם"[10] לעתים יש צורך לרדת ממגדל השן אל בור תחתיות בכדי להבחין היכן אנו באמת נמצאים ובכדי לצקת מים חיים אל כלינו.      

כיום, מכירות גישות טיפוליות רבות בפסיכולוגיה בכוחה החיובי של חווית ה'העברה' בטיפול. תחילה ראה פרויד בהעברה הנגדית מכשול לטיפול המעכב את החקירה האנליטית, עליו אמור המטפל להתגבר בעזרת ניתוק מן המטופל, מן הטמא. אך בהמשך זיהה שה'העברה הנגדית', בדומה ל'העברה', עשויה לאפשר למטפל גישה אל חלקים בלתי נגישים בנפשו של המטופל, ודווקא בשל כך, ודווקא ב"העברה נגדית", גלומה האפשרות ללמד אותנו על עצמנו, על רבדים נסתרים בנפשנו. על מנת לחלץ את מי החיים מן הסלע ולהזותם על הנזקקים לכך ישנו צורך בכוחו של תהליך של שיח ודיבור ולא בכוח הזרוע והכוחניות. חוויה זו יכולה להיות בונה כאשר אנו מעזים לחקור את רגשותינו כלפי הטמאים ואת השפעתם על שיפוטנו והמערכות הבין אישיות שלנו, כאשר יש בנו האומץ לצאת למסע כנה של טיהור "טמאינו", זיהוי אמיתי של חסרונותינו ולבסוף כיבוס בגדינו.

 




[1] בפשטות - העברה Transference: מצב בו המטופל חש אל המטפל יחס אישי ורגשות שמקורם בילדות. בהמשך זיהה פרויד תהליך הפוך בו חש המטפל רגשות כלפי המטופל אותו כינה העברה נגדית-Counter Transference.


[2] במדבר י"ט, כ"א.


[3] שם שם, י"ז.


[4] משלי כ"ז, י"ט.


[5] משנה תורה, איסורי ביאה, פרק י"ט, ט"ז.


[6] במדבר י"ט, ח'.


[7] בבבא מציעא נט


[8] במדבר י"ט, י"ט.


[9] ירושלמי, סנהדרין נ"ב, ב. – תרגום.


[10] בבלי, ברכות ל"ד.

 


 

 

בית המדרש