ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שניהם מתעסקים בחרסים - למה ללמוד ירושלמי?

ע"י: דניאל גורדון

שפתו של הירושלמי קשה, אין עליו הרבה פירושים רבים והוא דורש מאמץ רב. מדוע ללמוד ירושלמי? דניאל גורדון מתאר את קסמו של התלמוד הירושלמי.

כשהייתי בכיתה י"ב דיברתי עם חברי על לימוד גמרא בישיבה. הוא טען שהוא רוצה ללמוד בעיקר תלמוד ירושלמי- זהו הלימוד המתאים לארץ ישראל ולתורת הגאולה.  אמרתי לו שלימוד ירושלמי זאת משימה לא פשוטה,  בטח למי שרק עכשיו מגיע לישיבה, שכן כמעט ולא עסקו בירושלמי במשך הדורות. אך הוא בשלו טען שזה חלק מתהליך הגאולה ובכך צריך להתמקד. כמובן, הוא אמר, צריך לפנות למקורות המקבילים בבבלי אך עיקר הלימוד יעשה מתוך הירושלמי. הוא אולי לא ידע זאת אך הדברים שלו מאוד מושפעים מתפיסתו של הרב קוק את הירושלמי:

"כן הוא בענין חכמת ההגדה עם חכמת ההלכה, שיסוד הראשונה חכמת הלב והרעיון, שכל ההלכות המרובות התלויות בדעה ובמחשבה נובעות ממנה, והשניה היא חכמת המעשים. ששניהם נובעים משני השרשים שמסתעפים מתורת הקודש, הם החכמה והנבואה... על כן בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צריכים כל כך אריכות בירורים, והיינו "אוירא דארץ ישראל מחכים", ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו , וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי

 של שרשי התורה, פעלה בארץ ישראל הרבה יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה."[1]

 

כלומר, התלמוד הירושלמי מגיע מארץ ישראל, ארץ הנבואה, לכן הלימוד בו יותר מחובר לרוח הקודש ולנבואה- הסברות בו יותר קצרות ופשוטות- זוהי דרכה של הנבואה.

 

בתחילת השנה שמחתי לראות שיהיו שיעורי ירושלמי על המסכת, ציפיתי לשיעורים מרוממים שיש בהם הסבר יפה של עומק הדין ולא סתם דין יבשושי; וכן למדתי בעבר כבר כמה דוגמאות למקורות מעוררי השראה בירושלמי- קטעים במסכת ברכות, דין שופר- "מן המצר קראתי י-ה".  בשיעור הראשון הופתעתי לראות שההיענות לא גבוהה, והרב צבי יניר אמר מראש שכמות המשתתפים עוד תתמעט- שיעורי ירושלמי הינם שיעורים קשים הדורשים הכנה. הייתי נכון לאתגר- ציפיתי לחוויית לימוד נבואית- כפי שהבטיח לי הרב קוק.

 

מה רבה הייתה הפתעתי שרוב השיעור עסקנו בניסיון להבין את פשט הירושלמי, הכתוב בלשון מסורבלת ולא מוכרת, ואז ערכנו השוואות דקדקניות לבבלי. ההבדלים קיימים אך קשה להגדירם כרוח הקודש או כתפיסה אגדתית של ההלכה. בכלל, גיליתי שהקיצור הירושלמי לא נובע מהליך לימוד אחר אלא פשוט מעריכה מועטת וחתימת התלמוד יותר ממאתיים שנה קודם. אז למה למרות כל זאת נשארתי נאמן לשיעורי ירושלמי? אני חושב שפרופסור אליעזר שקולניק, הדמות הבדיונית מהסרט "הערת שוליים", ניסח זאת היטב:

 

"שניהם מתעסקים בחרסים. האחד מסמן, מנקה, מקטלג, מודד, מגלה מאיזו תקופה, מי יצר את החרס וכך עושה את עבודתו נאמנה. בעלת ערך מחקרי.  השני, מוצא שני חרסים, מסתכל כמה דקות, מספיק לו שהם בצבע דומה, ומיד בונה מהם כד. כד יפה, אולי, אבל לא מאותה תקופה, העיקר- שיהיה כד.  אין בינו לבין אמת מדעית  – כלום. אין כד. זו פיקציה."[2]

 

הלימוד אינו פשוט כל כך עד שאפשר יהיה לקרוא פסקה בירושלמי ולצאת באורות, ואם זה אפשרי זה אולי "וורט יפה" אך לא עומק העניין. לימוד אמיתי צריך להיות מעמיק עד הבנת עומק הסוגיה ואז נסיון להבין מה שונה בשיטות הלימוד. מה מפריע לאמוראים הארצישראליים? מה יחסם למחלוקת, ללשון המשנה? אילו קושיות הם מקשים? הבנה מעמיקה של ההבדל לא יכולה לבוא מחצאי משפטים הפזורים בתלמוד הירושלמי- משפטים יפים אפשר למצוא גם בבבלי.

 

בשיעורי ירושלמי אני מנסה להבין את השיטה הלימודית השונה, זה דורש לא מעט מאמצים, ריכוז ולימוד מעמיק. גם עכשיו, אחרי שנה של לימוד, קשה לי להגדיר את ההבדלים בלימוד, ואני מודע לכך שאולי גם מה שאני מבין לא נכון בתפיסה רחבה של הירושלמי. אך עכשיו אני רואה שזאת הגישה הנכונה ללימוד ירושלמי.

 

 אני קורא לכולם, צאו למסע, ארוך וקשה, ונסו להבין את דרכי הלימוד של חכמי התלמוד הירושלמי.





[1] אגרות הראי"ה, אגרת ק"ג


[2] הציטוט אינו מדויק, על פי מה שמצאתי באינטרנט וכתוב שם שנכתב מהזכרון.


 

 

בית המדרש