ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

להיות מחבק ומחובק

ע"י: נטעאל בנדל

שני מודלים של צדיק במשנת רבי אלימלך מליז´נסק. נטעאל בנדל מתאר תהליך בו מחד אנו נכנעים בפני הקב"ה ומאידך אנו ניצבים בפניו ומשברים את הדינים.

מעמד הר סיני מהווה אתוס חשוב ומרכזי ביהדות אשר עליו אומר המדרש כי כל אחד מעם ישראל נכח ממש באותו מעמד, עד כדי כך שבהלכות עבד עברי מתבססת ההלכה על מדרש זה בפסיקתה בנוגע לרציעת אוזנו של עבד המעביד עצמו מהטעם שמי שאוזנו שמעה בסיני כי הוא עבד לה' ובכל זאת מעביד עצמו לאדם, ראוי כי אוזנו תירצע. מעמד הר סיני הוא הנקודה ההיסטורית בה קרבת האדם והאל הייתה הגדולה מכל, כאשר האלוקים מתגלה בפני עם שלם באינטימיות יצאת דופן כך שגורמת לעם להיחרד מאותו קרבה עזה. מה ניתן ללמוד מקרבת יחסי ה' וישראל בעבר, לקרבה וליחסי אלוקים ואדם בימינו אנו?

רבי אלימלך מליז'נסק מבאר בספרו 'נועם אלימלך' את מעמד הר סיני כהדרכה ליחסי האדם ואלוקים. במאמר זה אציג את דבריו בשפתי שלי אך בצמוד לביאורו שלו ולאחר מכן אציג את עמדתו באופן חופשי יותר-

-ישנם כמה סוגי צדיקים- (1) האחד הוא "ויהי קולות וברקים" העובד את ה' מיראה אלא שגבה ליבו ואינו מחזיק עצמו תמיד חרד, שפל וירא, ויראתו כלל איננה מתקיימת והוא כקולות ורעמים בעלמא. (2) יש צדיק "וענן כבד על ההר" הוא העובד את ה' דרך ענווים ההולכים בראש מושפל מטה, בהכנעה ובכובד ראש. (3) ויש צדיק "וקול שופר חזק מאוד" הוא הצדיק שבכוחו לבטל הדינים משליטתם כי שופר הוא רמז לדינים (יו"כ וכו') ולשון שופר הוא "שפרו מעשיכם" דהיינו שהצדיק קולו חזק לשפר מעשיו ומעשי עמו וכך מעקב את הדינים. "ויחרד כל העם אשר במחנה" מלמד שכל הצדיקים במעמד הר סיני היו כצדיקים הנ"ל העובדים את ה' ביראה, אגרסיביות ובעימות מתמיד.

הנועם אלימלך מלמד אותנו מתוך הפסוקים על שלושה מודלים בעבודת ה' שהיו נהוגים במעמד הר סיני כאשר המשותף להם הוא הפחד והחרדה, הדיכוי העצמי כלפי האל, הרכנת הראש המושפלת כלפי מטה ללא התבוננות ישירה כלפי שמיא, שבירת הדינים הגסה אשר גרמו לעמ"י לחרדה גדולה מה' באותה שעה של קרבה אינטימית, חומלת וחד פעמית עם הקב"ה.

ויש צדיק אחר, צדיק העובד את ה' באהבה אשר מקנה לו לא רק לבטל הדינים אלא גם להופכם לרחמים, ולזה רמז הכתוב "ויוצא

משה את העם לקראת האלוהים" (י"ט, י"ז) כלומר, שמשה בקרבו את ישראל לה', הוציאם ממידת הדין למידת הרחמים. "מן המחנה", ממחנה הדינים אל הרחמים, אל תחתית ההר. "ויתיצב בתחתית ההר" דהיינו שלה' יש נחת רוח (רחמים) לישראל. "וישכן כבוד ה' בראש ההר" כוונתו שכבוד ה' הוא שכינתו בראש ההר. מפסגת ההר ההשפעות משפיעות לתחתית לכן נאמר "ויתיצבו". כלומר, בני ישראל הושפעו מה' בתחתית ההר מכיוון שמשה העובד ה' באהבה הפך דינים לרחמים, לרחמיו של ה', שהשפיע עליהם בעומדם תחתיו.

המודל הרביעי אותו מציע הנועם אלימלך הוא שונה ביסודו מן המודלים האחרים מכיוון שבסיסו נשען על אהבה שלא רק משברת את הדינים אלא מעוררת רחמיו של ה' על ישראל. מעמדותיהם של ה' כמרחם ושל ישראל או הצדיק כאוהב מעורר רחמים מצביעים על תפקידו המרכזי של ה' כמעניק, ככתובת וככתף להישען עליה לאדם בעל הדינים הסובל אשר מחד מתיצב אצל ה', בתחתית ההר, ומאידך ה' משפיע עליו.

רבי אלימלך מוסיף ודורש את שתי המשניות הראשונות במסכת ביצה, אדבר על השנייה כי זו משקפת את כוונתו בבהירות- "השוחט חיה ועוף ביו"ט, ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה, ב"ה אומרים לא ישחט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום" (שם, ב). "השוחט חיה ועוף ביו"ט" כוונתו רמז לשוחט הדינים ביו"ט למען יתבטלו ולא ישלטו- "ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה" כלומר מספיק רק לכסות את הדינים, להסתירם. "ב"ה אומרים לא ישחט אלא אם כן היה לו עפר מבעוד יום" דהיינו שעושה עצמו צדיק עפר קודם כיסוי הדינים בכדי שאלה יהפכו לרחמים כנו אברהם שבתפלתו אמר "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית י"ח, כ"ז). מסביר הנועם אלימלך בשנית את חשיבות כיסוי הדינים ובייחוד את הפיכתם לרחמים אלא שכאן מציב תנאי לשבירת הדינים העזה והוא שיעשה עצמו עפר- כלומר ששבירת הדינים לא תעשה כמודל השלישי באגרסיביות דומיננטית אלא בענווה, רוגע ונעימות כהפגנת כבוד והתרפקות כלפי שמיא.

נחזור למעמד הר סיני ביתרו- "וקול שפר הולך וחזק מאוד" הוא הצדיק המושך ברכות והשפעות לעולם הנקרא "הולך", הולך מדרגה לדרגה. לכן כעס ה' על בלעם בהולכו לברך את ישראל "ויחר אף ה' כי הולך הוא" ורש"י מעיר כי "אין זו מדרגה ראויה לו להיות 'הולך". הצדיק הרוצה למשוך ברכה והשפעה צריך לדבר בקול גבורה ובדומיננטיות "משה ידבר וה' יעננו בקול" לשון נענה ה' בראשו למשה,  ה' נענה לקול משה הדורש ברכה והשפעה בדומיננטיות וה' הרצסיבי, הנסוג, נענה לו.

המודל ביחסי אלוקים ואדם אשר עולה מדברי רבי אלימלך מליז'נסק הוא מודל מורכב כאשר כל אחד ממרכיביו 'משחק' משחק כפול. האדם הינו מחד הרצסיבי ביחסים הסובל מדינים אשר מזדחל אל אלוקיו כעפר ואפר ומתחנן לרחמיו, ומאידך הוא הדומיננטי, הוא משבר הדינים אשר מתייצב אצל ה' וה' מהנהן לדרישתו, ובכך דורש הצדיק ומושך את השפעתו של ה' עליו ועל עמו. כך גם האלוקים מחד מתפקד כמשפיע הגדול, הדומיננטי, כמי שצריך לעורר רחמיו ולהתכופף תחתיו בתחנונים, ומאידך כמי שמתייצבים עליו ומושכים השפעתו, כמי שרק עונה לנביא ואינו מדבר. ליחסים אלה קורא רבי אלימלך 'אהבה' מכיוון שהאלמנט שהאדם מחבק מחד ומחובק מאידך, וכך גם ה' (המחבק והמחובק) נותן הן לזה והן לזה את היתרון המופלא של בעל הכוח, השולט, הדומיננטי, החזק, מוביל ההליכים, אשר בזרועותיו הארוכות מחבק בחום את זה שתחתיו ומעניק לו בטחון ומנגד מעניקה את האפשרות לחיות בחופשיות נינוחה. כך מתאפשרת ההשפעה האקטיבית הגדולה ביותר כאב המחבק את בנו ובאותה שעה ממש את היתרון של הבן הנחמל אשר אביו מסוכך עליו ומאפשר לו חיי חירות נטלות עול כאשר בצר לו פונה הוא אל אביו שיחממהו, הבן חש מוגן לשבת נסוג ופסיבי בעולמו ולקבל, להישפע, לינוק, לשאוב ולשבוע מהמזון שההוויה ומערכת היחסים מספקת לו.

רבי אלימלך מצביע על היתרון העצום האצור במערכת יחסים זו, ההתרחקות בהכנעה והנתינה לה' ביטוי פעיל בעולם ובהוויה ולחילופין נסיגתו של ה' והתרחקותו המאפשר לנו לביטוי בעולם שלנו-והארץ נתן לבני אדם", ובעולמו (תורתו) שלו-"לא בשמים היא" ו"לא ניתנה למלאכי השרת". ומשלא כך אין האדם יכול להיות הוא עצמו- אדם, מכיוון שה' אינו משאיר לו מקום; וכן ה' אינו יכול להיות הוא עצמו באופן הגלוי ביותר אם האדם לא יקדיש לו מקום בעולם ובהווייתו.

עקרון זה מובא (אם כי לא באינטראקציה ישירה) ע"י בעל התניא ביחס להשפעת לימוד התורה על קשרי אלוקים ואדם. וכך אומר: "כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או בגמרא או פוסקם הרי זה משיג תופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה ...וגם שכלו מלובש בהם (באותה שעה) והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו..." (פר' ה'). כלומר, בשעה שהאדם לומד ומבין איזו הלכה בתורת ה' הוא משיג, מקיף ותופס את רצון ה' וחכמתו בו בזמן רצון ה' מלביש עצמו על הלומד. הלומד משיג ותופס ונמצא מולבש ומוקף ע"י הדבר אותו הוא תפס. שוב אנו רואים את האלמנט בו האדם מחבק את התורה ודורש להבינה וככל שהוא מתקרב אל תפיסת רצון ה' כך התורה עוטפת אותו ותופסת אותו ו"הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה'" ו"אין יחוד כמוהו ולא כערכו".

יחסי הגומלין מוכרחים להיות מושתתים על בסיס האהבה כפי שאומר בעל הנועם אלימלך מכיוון שרק אוהב אמיתי מסוגל לתת מקום ראוי ושלם לאהובתו תוך רצון להשפיע עליה ושהיא תשפיע עליו. אין זו מערכת יחסים של דין וחוזה המושתתים על משא ומתן אלא מערכת הבנויה על דבקות, שלום כנה ואכפתיות הדדית של רעים אהובים המתפשרים זה עם זו וזו עם זה ו"יפה כוח פשרה מכוח הדין" (סנהדרין ה:).

"רבי יהושע בן קרחה אומר מצווה לבצוע (לפשר) שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם' והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה ביצוע(פשרה)" (סנהדרין ו:) רבי יהושע בן קרחה תמהה על הפסוק  "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" שהרי כיצד האמת והשלום ידורו יחדיו? ועונה כי הפשרה אשר אינה רק משברת הדינים בין הנידונים אלא אף הופכת אותם ליחסים של רחמים ולשלום[1] ביניהם היא הפתרון הרצוי לפני ה' -"מצווה" קראה. כך גם הפשרה הקיומית בין האדם למקום רצויה לפני ה' כאשר "האמת והשלום אהבו".

המדרש בגרסאותיו השונות, המפורסם בבית מדרשנו ומוזכר ע"י הרב שרלו לעיתים קרובות, מבטא את מערכת יחסים הנ"ל במעמד הר סיני-

"'ומשה עלה אל האלהים', הה"ד (תהלים סח) א"ר ברכיה הלוחות היו ארכן ששה טפחים, כביכול היו

ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים, ובידו של משה שני טפחים, ושני טפחים היו מפרישין בין יד ליד"[2]. אומר המדרש כי הלוחות אורכן ששה טפחים, כאשר הקב"ה אוחז שניים ומשה אוחז שניים כך שנשארות באמצע שני טפחים נוספים שתפקידן כלשון המדרש הוא להפריש בין יד ליד. מה הם אותם שני הטפחים הריקים ומה תפקידם? טפחים אלו הם בסיס הפשרה בין האלוקים והאדם, זהו המגרש שם משחקת מערכת היחסים, באותו המגרש כל אחד צועד צעד הססני לעבר רעהו ואט אט קרבים הם. אומר כי מערכת יחסים זו אינה אגוצנטרית ולחילופין אינה תיאוצנטרית אלא בוחרת לה היהדות מסלול אמצע בו לאדם ולאל יש את 'דלית אמותיו' ובנוסף ישנו 'שטח הפקר' בו מתנהלת מערכת היחסים, בו לכל אחד ניתנת ההזדמנות לוותר לרעו ואף להתעקש לעצמו על בסיס האהבה. בגרסה אחרת של המדרש[3] מוצגת שאלה תחילתו "'ויהי ברדת משה מהר סיני', ומשה לא ידע כי קרן, מנין זכה משה לקרני ההוד?" ומסיים בתשובה: "ריוח באמצע משם נטל משה קרני ההוד" דהיינו הפשרה בין אלוקים ואדם מקנה לאדם את קרני ההוד האלוקיים.




[1] "'ושפטתי בין איש' זהו דין שאין בו פשרה. 'בין רעהו' זה הדין שיש בו פשרה, ששניהם נפטרין זה מזה כרעים" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו-מסכתא דעמלק פקשה ב').


[2]  שמות רבה (וילנא) פרשת יתרו פרשה כח.


[3] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן לז.


 

 

בית המדרש