ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מהי דבקות אמתית בקב"ה?

ע"י: צמח דוד שלוס

"אולם לא הרי יעד של היהדות כחלום המיסתיקאים בעלי המיתודה השלילית". חווית דבקות היא לא חוויה של התבטלות מיסטית שבה מוחק האדם את אשיותו כדי להתכלל באחד; חווית הדבקות, כפי שרואה אותה הרב סולבייצ´יק, היא חוויה הפוכה לחלוטין, היא חוויה בה שומר האדם על אישיותו הייחודית, מפתח את מקוריותו ומביא עצמו לידי מימוש תוך כדי מפגש עם אלוהים.

 

"אולם לא הרי יעד של היהדות כחלום המיסתיקאים בעלי המיתודה השלילית".

בפסקה הזאת ב'ובקשתם משם' פותח הרב סולבייצ'יק את תיאורו לחווית הדבקות בריבונו של עולם. כדי להגדיר מה היא אותה חווית דבקות מסתורית, הרב סולבייצ'יק פותח קודם-כל בהסבר מה היא לא. חווית דבקות היא לא חוויה של התבטלות מיסטית שבה מוחק האדם את אשיותו כדי להתכלל באחד; חווית הדבקות, כפי שרואה אותה הרב סולבייצ'יק, היא חוויה הפוכה לחלוטין, היא חוויה בה שומר האדם על אישיותו הייחודית, מפתח את מקוריותו ומביא עצמו לידי מימוש תוך כדי מפגש עם אלוהים.

החלוקה הזאת בין החוויה המיסטית וחווית הדבקות יכולה להיות נכונה לגבי חלק גדול של החוויות המיסטיות של תורות המזרח, אך, היא לא בהכרח תשקף נכונה את כל התורות האלו.

בספרו, זן ואומנות אחזקת האופנוע, מציג פירסיג תמונה שונה לגמרי של חוויה מיסטית. בניגוד לתנועות המיסטיות הקורעות את האדם מעולמו ומרוקנות אותו מתוכן עצמאי, כל כולה של חווית ה'איכות' (החוויה אותה מזכיר פירסיג בספרו) היא דרך של האדם להתחבר לעולמו ולצבוע אותו בצבעיו שלו תוך כדי העשרת עצמיותו ולא דחיית עצמיותו.

 

 

בשל הדמיון הבסיסי בין שתי החוויות הכולל את העשרתו של האדם הדבק, נעבור לסריקה מפורטת יותר של קווי הדמיון, בין המאמר 'ובקשתם משם' של הרב סולבייצ'יק לספר 'זן ואומנות אחזקת האופנוע', בתקווה שהסריקה תחדד את השגתינו בדבר חווית הדבקות שמוזכרת ב'ובקשתם משם' או אפילו תוסיף לנו עולם עשיר יותר של חוויות רוחניות שאפשר לקבל מפירסיג.


א. הן אצל הרב סולבייצ'יק והן אצל פירסיג ישנו משבר שקודם לחוויה. העולם הטרום-דבק הוא עולם קרוע ופרוד בין החופש של האדם ונוכחות אלוהית, והעולם הטרום-איכותי, הוא עולם דיאלקטי של סתירות בין אישיותו של האדם והקדמה הטכנולוגית הקרה. שני הקרעים האלו הם הכרחיים בחווית החיים של האדם המודרני, גם לפי הרב סולבייציק (האדם השלם צריך לעמוד מכורח שלמותו אל מול שני התחומים האלו) וגם לפי פירסיג (מי שיחסר את האיכות – חי חיים נטולי משמעות, מי שחי בלי אנלטיות ושכל – קיומו ירוד). ושני המשברים הם גם אלו שמכרחים את קיומה של החוויה הגואלת, אשר בלעדיה לא ייתכנו חיים נורמאליים.


ב. בדומה לדמיון שבגורם החוויה, הדמיון בין שתי החוויות נמשך גם בפתרון הקרע. בשתי הגישות, החוויה אינה מוחקת את הקרע, או מתעלמת מקיומו (מה שטען הרב סולבייצ'יק כלפי החוויות המיסטיות), אלא מדביקה אותו. ההבדל בין 'הדבקה' ובין 'מחיקה' באה לידי ביטוי בתוצר הסופי של החוויה; אם הסיבות שגרמו לשבר עודן נמצאות – זוהי 'הדבקה', אך, אם הן הופכות ללא-רלוונטיות או שהן מתבטלות אחת בגלל השנייה, זוהי 'מחיקה'. בשתי החוויות האלו התוצר הסופי מכיל בתוכו את גורמי השבר ולכן זוהי הדבקת הקרעים ולא מחיקתם. בחווית הדבקות של הרב סולבייצ'יק הקרע בין החופש של האדם והנוכחות של אלוהים, מוצא את עצמו באיחוד שלהם. החופש של האדם לא מוחק את נוכחות האלוהים, ונוכחות האלוהים לא מאפסת את קיומו הייחודי של האדם. להיפך, בחווית הדבקות, החופש של האדם הוא נוכחות אלוהים. 

וכן בחווית האיכות. הצורך בשכל ה'קלאסי' והאנליטי שמוליד את הטכנולוגיה הקרה והמרוחקת, מתפתחת באמצעות אופיו של האדם. אותו אדם שהרגיש מנוכר לעולם בשל האופנתיות המכוערת שלו והטכנולוגיה חסרת הרגש, לא מתחמק מהעולם מצד אחד והולך לגור באיזה כפר נידח כדי לחפש חוויות, אך, גם לא כובש את רגשותיו מצד שני. רגשותיו של האדם, או אופיו הקדם-אקסיומטי הוא זה אשר בונה את מערכת הטכנולוגיה החדשה. האופנה והטכנולוגיה הן לא רעות לכשעצמן, הן רעות כל עוד הן רחוקות מרוחו (או, איכותו) של האדם. אך, ברגע שרוחו של האדם היא זו שיוצרת את האנליזה, היא מתאחדת איתה.


ג. מרכיב זהה נוסף בין שתי החוויות הוא בהוראה המוסרית שבה אחריהן. פתרון החוויה אינו מצוי רק בזמן ה'דבקות' או ברגע בו חווים 'איכות', אותה חוויה שפותרת את הקרע, היא גם חוויה שמולידה מערכת של חוקים שעוזרים להתנהל בעולם גם אחרי החוויה. בחווית הדבקות המערכת הזאת היא המערכת ההלכתית. האדם הדבק לא מסיים את תפקידו בהרגשת השלמות האלוהית או באיחוד רצונותיו עם האלוה; האדם הדבק מחוייב, בשל ההידמות שלו לריבונו של עולם, גם לפעולה יוצרת בעולם. אותה פעולה יוצרת שבאה בדמות ההלכה. 

בניגוד לחווית ה'דבקות' בה יוצר האדם מערכת חוקים שהוא שואף להכיל על הכלל, בחווית ה'איכות' יוצר האדם מערכת פעולה אותה הוא מכיל בעיקר על עצמו. חווית ה'איכות' היא חוויה בה האדם לוקח צעד אחורה מכל האקסיומות שלימוד אותו והקהו את חושיו, נרגע ונכנס לתוך שלווה פנימית בה הוא בוחן את הקטגוריות של האובייקטים מחדש על-מנת למצוא דרכים אחרות ועצמאיות לפתרון הבעיות שצצות, שמנוסחות בסוף, כמערכת חוקים שבה משיג האדם את ייעודו ואת שלמותו.


ד. אם עד כה פרטנו נקודות דמיון בהגדרה החיצונית של החוויות, כעת נעבור לסקירה של הדמיון בחוויה עצמה. בזמן חווית הדבקות אצל הרב סולבייצ'יק, מאחד האדם את הכרתו עם הכרת אלוהיו. ואיך הוא עושה את זה? ברגע שהאדם רואה אובייקט מולו והוא מצליח עמוד על מהותו האינטליגבילית, ברגע זה הוא חותר לתוך האובייקט וכובש ומתאחד איתו. במקום שהאדם יצלם את האובייקט מבחוץ, ויעמוד לעומתו, הוא מתאחד איתו באמצעות הכללתו בהכרה שלו. האיחוד עם האובייקט הוא למעשה גם האיחוד עם ריבונו של עולם. ריבונו של עולם בתור כזה, מקיים את העולם במחשבתו. עולם ללא מחשבה של אלוהים – לא קיים. ולכן, ברגע שהאדם מכיל בתוכו אובייקט שקיים מהעולם בהכרה שלו, הוא בעצם מתדבק בהכרה של ה'. ברגע שההכרות משתלבות, מתבצעת הדבקות בריבונו של עולם דרך האובייקטים.

אותה חוויה בדיוק, היא מנת חלקו של 'פידרוס', גיבור העלילה בספר. כשפידרוס נפגש עם אובייקט, או עם היתקלות באובייקט, חווית ה'איכות' שלו היא חוויה כזאת שתפקידה להתאחד עם האובייקט ולהתגבר על השניות של אובייקט-סובייקט. כמו אצל הרב סולבייצ'יק, גם פירסיג משיג את האחדות בין האדם לחפץ בעזרת ההכרה. האדם שמבחין בבורג שבורח מהמקום שלו מכיר בעובדה שיש בורג שברח מהמקום, אבל, הוא לא מסתפק רק בצילום חיצוני של הבעיה – כי זו תגרום לו להיתקעות - הוא חודר לתוך השכבות היותר-פנימיות של הבורג שבחר ודרכו מנסה להביא את עולמו האישי-סובייקטיבי לתוך המקרה הצער של ההיתקעות. ההכרה הפנימית ביותר מנתקת את הניתוק שמרגיש האדם בינו לבין החומר ומחברת אותו לתוך תהליך היצירה של הממשות. אותה 'איכות' מושגת בדיוק בקשר הישיר הזה. באותו רגע בו האדם מאחד את הכרתו עם האובייקט החיצוני הוא חש בממשות.

אותה ממשות שמתארת את חווית ה'איכות',יוצרת המציאות.


ה. נקודת הדמיון האחרונה, היא גם השנויה קצת במחלוקת. 

השאלה המתבקשת היא – אם שתי החוויות כ"כ דומות אחת לשנייה, מדוע קיים הבדל פילוסופי גדול כ"כ בניהן? איך זה יכול להיות שהרב סולבייצ'יק מאמין באלוהים בתור יוצר החוויה, ואילו פירסיג מנקה את אלוהים מהמציאות הממשית?

ניתן לפתור את הבעיה בצורה פשוטה. כמו כל מהלך דתי קלאסי, אפשר פשוט להגדיר את המערכת החילונית הקיימת בתור עצמאי כגוף נפרד, בתור "אלוהים" מאוחד. ולכן, ניתן פשוט להגדיר את ה'איכות' הממשית בתור מפגש עם אלוהים. שהרי, ה'איכות' שבה פוגש האדם כשהוא יוצר את עצמו ואת האובייקטים העומדים מולו היא מפגש עם ממשות המציאות במובנה היותר עמוק. ברגע שפירסיג הגדיר את הממשות ואת המפגש שלה עם האדם בתור 'איכות' הוא בעצם לקחת את המפגש של האדם המאמין עם הבריאה שהוא מאמין שאלוהים ברא וקרא לזה 'איכות'. הרב סולבייצ'יק לאותו דבר בדיוק קורא "חוויה טבעית". המפגש בין האדם לעולם, שהוא יציר ה', מייצג בעצם את ה'איכות' שפירסיג שם בה את מבטחו.


מה אם כן מלמדת אותנו ההשוואות שמנינו בין 'ובקשתם משם' ל'זן ואומנות אחזקת האופנוע'? היא יכולה ללמד אותנו שלוש נקודות שונות.

ראשית כל, היא מלמדת אותנו שאותה חווית ה'איכות' שמזכיר פירסיג היא החוויה הטבעית שמנסח הרב סולבייצ'יק. ההבנה הזאת יכולה לגרום לנו להבין מה היה קורה לעולם ללא חוויה טבעית, מדוע חוויה טבעית היא דבר הכרחי. כפי שמתאר זאת פירסיג – "העולם יכול לתפקד בלי "איכות", אך החיים יהיו כה משעממים, עד כי כמעט שלא יהא בהם טעם; למעשה ודאי שלא יהא בהם שום טעם. עצם המושג טעם החיים הוא מושג ה"איכות"." כלומר, כל מי שרוצה לטעום עוד את החוויה הטבעית, אליבא דרב סולבייצ'יק, מוזמן לפתוח את ספרו של פירסיג ולקבל מילים להגדרה ממצה יותר דרך חווית ה'איכות'.

דבר שני שיכולה ללמד אותנו ההשוואה הוא ההבדל שכן קיים בין שתי החוויות. בל נשכח שחווית הדבקות אצל הרב סולבייצ'יק כוללת בתוכה גם את החוויה הגילויית. החוויה הגילויית היא החוויה התוחמת את החוויה הטבעית של האדם. החוויה הגילויית, שבאה לידי ביטוי בעולם ההלכה, היא זו שגורמת לאדם לא להיסחף לאנרכיה או לשואה. אותו עולם 'בראשית' שיצר ה' בשישה ימים, מוצא את תיקונו במעמד הר סיני ובנתינת התורה. העולם, ללא אלוהים המתגלה ועם אלוהים בראשיתי בלבד, הוא עולם חסר, ואת העולם החסר הזה בדיוק מציג פירסיג. פירסיג מדגיש שוב ושוב עד כמה חסר העולם שבו הוא חי, עד כמה יכולות להיות אלפי היפוטזות למסקנה מדעית אחת, עד כמה אבוד הוא האדם בספק ועד כמה הוא יכול להגיע למסקנות הזויות ושליליות בניגוד לאדם הדבק, שגבולות הגזרה שלו (קרי, ההלכה) שומרים עליו מלהגיע למקומות כאלו. את אותו עולם ספק שקיים רק בחוויה טבעית משלים הרב סולבייצ'יק בעזרת החוויה הגילויית, שפגושת את העולם שלנו דרך התורה.

הדבר האחרון שאפשר לקחת מפירסיג, והוא הדבר החשוב ביותר, הוא את טקטיקת הפעולה עם העולם הטבעי. אפשר ליישם את טקטיקת הפעולה הזאת במפגש עם העולם וגם במפגש עם עולם ההלכה. בשל העובדה שאין לנו חוויה גילוית (נבואה) כיום במובנה המקורי, אלא רק את עולם ההלכה, אנחנו יכולים בהחלט להשתמש בטקטיקה שמגדיר לנו פירסיג כדי להכיל את עולם בראשית. ש-ל-ו-ו-ה. אנחנו יכולים לפעול בצורה טקטית של שלווה. למצוא את אלוהי הטבע במישור שקט יותר, רגוע יותר ורק כך לבוא איתו למפגש. כל עוד אנחנו מדברים על אלוהי הטבע, לא קשה להביא את טקטיקת השלווה אל תוך החוויה האמונית שלנו, האתגר הגדול של טקטיקת השלווה של פירסיג מגיע במפגש עם אלוהי סיני.

השלווה שפירסיג דיבר עליה לא נעצרה רק בתחושת הקלה, השלווה של פירסיג ממשיכה עד להפשטה של אובייקטים מהקטגוריות האוביקטיביות שלהם והסתכלות עליהם מחדש בצורה כזאת שרגשות האדם ודחפיו, נכנסים למערכת ההוראות פנימה. וכאן מציקה השאלה על השלווה כנוכחת באלוהי סיני. האומנם ניתן להכניס את מימד השלווה, שעל-פי פירסיג מפרקת אובייקטים, לעולם ההלכה? האם עולם ההלכה מוכן וצריך לעבור ולדבר בשפה פנימית יותר ופחות הגדרתית, יותר חיבור נפשי ופחות חוברת הוראות? האם עולם ההלכה מוכן לאיחוד של חומר ורוח, או שמא השלווה של פירסיג נמצאת רק במקום חסר ועולם ההלכה הוא לעולם עולם שלם?

מצד אחד, נראה שזה הוא האתגר הגדול העומד בפני תורת ארץ ישראל. אחרי אלפיים שנות גלות לא להסתפק רק בעולם ההלכה היבש, ב'ארבע אמות', אלא לחדור אל תוך עולם ההלכה ולגלות את היסודות הנבואיים \ אגדתיים שיסדו אותו. לא להסתפק בהלכה היבשה והחוקית, ולחפש את עומק הציווי, את מקור ההתגלות. להפשיט את הקטגוריות ההלכתיות ולגשת אל הדבר הפנימי לכשעצמו; ומתוך כך לצקת מערכת הלכתית משמעותית יותר במציאות המתחדשת.

מצד שני, מה שהופך את המערכת ההלכתית למערכת כ"כ משמעותית ואובייקטיבית הוא הקטגוריות האוביקטביות עצמן. כמו שהזכרנו קודם, ההבדל בין חווית ה'איכות' לחווית ה'דבקות' בא לידי ביטוי בדיוק בנקודה הזאת: במחויבות למערכת חוקים שנמצאת מעל לאדם המחויב אליה. בעוד המערכת האיכותית מדמה למערכת הטבעית, בכך שבשתיהן אין מחויבות לוכדת, במערכת הדבקותית המימד הציווי-אובייקטיבי נשאר נוכח, ופגיעה בו תהיה פגיעה בחווית הדבקות בעצמה. כלומר, אם נפשט את ההגדרות האובייקטיביות ונכניס את היצירה האנושית לתוכה, נפגע באובייקטיביות עצמה.


השאלה הזאת היא שאלה רחבה מדי בשביל שהיא תבוא לידי פתרון במאמר קצר זה או על ידי כותב מאמר זה, אך, היא בהחלט מעוררת חשיבה, בטח ללומדי תורת ארץ-ישראל. מה הגבול של חיפוש עומק הציווי בתורה? האם רק כלימוד רפלקטיבי שבה לחקור את עולמם של חכמים ולרדת לעומק דעתם, או שמא מדובר בחובה עלינו, כיוצרי ההלכה, להכניס את המציאות עצמה ואת רגשותינו לתוך מערכת הפסיקה עצמה, דרך פירוקה של זאת האחרונה? האם יש דרך לשמר את האובייקטיביות ההלכתית ועם זאת לבוא לידי מפגש חי ופורה איתה? האם יש רצון בכלל לשמר אובייקטביות?

לוואי וידענו.

 

 

 

בית המדרש