ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חשבתם שט"ו באב הוא חג האהבה? תחשבו שוב...

ע"י: רון הופמן

רבים חושבים כי ט"ו באב הוא חג האהבה אלא שעיון קצר במקורות מגלה תמונה אחרת לגמרי. ט"ו באב הוא התיקון של תשעה באב, תיקונו של חורבן

המשנה (תענית ד, ח) מספרת על הימים הכי טובים שהיו לישראל-

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן (בגדים לבנים) שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים...

מדוע ט"ו באב ויום כיפור הם הימים הכי טובים? האם יש קשר בין שני הימים או שבמקרה הם שני הימים הטובים? מדוע יצאו בנות ירושלים לחולל בכרמים ולהשתדך לבחורים דווקא ביום זה? האם ט"ו באב הוא אכן יום האהבה? אומרת על כך הגמרא (תענית ל, ב)- אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. (מובן מדוע יום הכפורים הוא יום טוב כי הוא יום מחילת עוונות) אלא חמשה עשר באב מאי היא? הגמרא מביאה שש סיבות מדוע ט"ו באב הוא יום טוב לישראל: 

יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. יום שכלו בו מתי מדבר. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

האם יש קשר בין האירועים השונים? קשה להאמין שהיו ששה מסורות שונות על שקרה ביום זה. יותר סביר שישנו רעיון מרכזי שאותו מבטא ט"ו באב וכל אמורא הצביע על מקרה אחר שבו התבטא רעיון זה[1]. על פניו לא ברור מה הקשר האירועים. נעבור אפוא עליהם, ננסה להבין את משמעותם, ומתוך כך לעמוד על המכנה המשותף המאגד את כולם, ושהביא את האמוראים להציגם כתוכנו של יום "טו באב":

האירוע הראשון הוא "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה"- לפי התורה כל שבט צריך להתחתן בתוך השבט שלו ואסור לו לישא בת משבט אחר כדי שלא תסוב נחלה משבט אחד לשני. היום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, ולהנשא גם לשבט אחר, הוא יום שמבטא את האחדות בעם ישראל. גם "התרת בנימין לבוא בקהל" ו"הושע שביטל את השומרים שהושיב ירבעם" מבטאים את רעיון האחדות[2].

הדבר השני הוא "יום שכלו בו מתי מדבר". מה קרה שם? רש"י מביא מדרש: כל שנה בתשעה באב מתים אנשים. בשנת הארבעים מגיע תשעה באב ואנשים לא מתים. אך רק לאחר כמה ימים, בט"ו באב, לאחר שהם בטוחים שאין טעות בחשבון, הם שמחים וקובעים את היום ליום טוב. כאן מדובר על כך שעם ישראל עומד להתחיל להכנס לארץ ישראל, כיצד זה קשור לנושא של האחדות? כדי להבין זאת נעבור לנושא השלישי-

"יום שבו ניתנו הרוגי בית"ר לקבורה"- מדוע נתינת הרוגי בית"ר לקבורה היא סיבה לעשות יום טוב? בבית"ר הייתה שואה. הגמרא בגיטין (נז, א) מתארת נהרות דם ומליוני הרוגים (לפי דעה אחת שני מיליון ולדעה שניה חמש מיליון). לא רק שיש כל כך הרבה הרוגים, גם לא נותנים לקבור אותם והם נשארים על פני השדה. כאשר מגיעה הבשורה שניתן לקבור את הרוגי בית"ר המשמעות היא עצומה, כפי שמסביר המשך חוכמה (על דברים ח, י)-

והנה אחרי החורבן חשבו כי קיומה בלתי אפשרי, היה ברור לכולם שאי אפשר להחזיק מעמד והיא עתידה לכלות ולנדוד כהצוענים בלא תפארת אדם, וכאשר ראו כי בביתר לא נושעו ע"י מלכות בר כוכבא, שגדולי עולם היו מוטעים בו. אמנם כאשר ראו כי עמד מלך חסד אחד ונגזר עליהם קבורה... הבינו כי ישראל שה אחד בין שבעים זאבים, ובחסד ה' ע"י מלכי חסד יחליף כוח ויוסיף דעת.

עם ישראל היה בטוח שהוא הולך להכחד, שה' עזב אותם לגמרי ונגמר הסיפור של עם ישראל. ה' גירש אותם ועזב את בריתו איתם. קטסטרופה שוררת בכל, אפילו המתים עודם מוטלים והמצב נראה חסר תקנה. נראה שהגורל הינו טרגדיה. ולכן, כאשר פתאום קם מלך שנותן לקבור את הרוגי ביתר, שעושה צעד כלשהו לכיוון התיקון והשבת הסדר, דבר זה נתפס כהשגחה אלוקית, כבשורה שלא בא הקץ על על עם ישראל. לעם המוכה והמושפל יש פתאום מעט כבוד, יש לו סיכוי לחיות על אף שיש מסביבו שבעים זאבים. עם ישראל הבין שכל הזמן הזה ה' היה איתו והשגיח עליו ולכן הם מצליחים לשרוד על אף כל הרעות. התגובה של עם שהיה בטוח שהוא הולך להמחק ופתאום ניתנת לו תקוה, הינה אהבה גדולה לקב"ה. לאחר החורבן היתה תחושה שאין סיבה להוליד ילדים, אין תקוה[3]. כאשר הגיעה התקוה בט"ו באב, התברר שה' איתנו ויש סיבה להמשיך לחיות ולהוליד ילדים ולכן היה זה יום של שמחה ושידוכים בכרמים. חידוש האהבה בין הקב"ה לעם ישראל (בין הדוד לרעיה), יצר אהבה גם בין איש לרעהו ובין איש לאישה.

החוט המקשר את כל הסיבות לכך שט"ו באב הוא יום טוב הינו הסתרת פנים בתחילה ולאחר מכן התחלה של הארת פנים והשראת שכינה. דבר זה רואים בהמשך הגמ'- "מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה". החמה מתחילה להחלש מט"ו באב והלאה. חמה מלשון חימה, כעס. חודש תמוז וחצי אב הם ימי דין שבהם החמה שולטת, אך החל מט"ו באב מתחילים ימי הסליחה שנמשכים עד ליום הכיפורים. השמחה הגדולה הינה בט"ו באב, כאשר אנו מבינים שה' איתנו ומתחילים ימי הרחמים, כאשר אנו מבינים שיש לנו אפשרות לתקן, ולאחר מכן ביום הכיפורים, כאשר נמחלו העוונות והגענו לסליחה מלאה[4].

כפי שראינו, לפני "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה", לפני ט"ו באב- היה פירוד בעם. הפירוד מבטא הסתר פנים. בט"ו באב החלה האחדות בעם המביא להארת פנים והשראת שכינה. כפי שמסביר הקרן אורה (תענית שם)-

המעלה היותר גדולה לקיום ישראל בארץ הקודש הוא בהיות ישראל כולם באחדות אחד, כמו שנאמר (דהי"א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, על כן נעשה בו טובה והותרו שבטים לבא זה בזה, ושבט בנימין הותר לבא בקהל, וזה סגולה גדולה להשראת שכינתו יתברך בתוכינו בהיות י"ב שבטי י-ה באחדות.

כדי להצליח להתקיים לאורך ימים בארץ ישראל עם ישראל צריך להיות מאוחד. השראת השכינה נעשית כאשר שבטי ישראל מאוחדים, מה שיכול לקרות רק בארץ ישראל[5]. דבר זה מלמד אותנו את החשיבות של ההשתדלות שלנו להתאחד בינינו ובין ציבורים שונים בעם (חילונים, חרדים, זרם ה'קו' וכו'). רק כך נוכל להשרות שכינה בארץ.

ט"ו באב הוא התיקון של תשעה באב. החורבן גרם לכך שה' עזב אותנו, יצאנו לגלות והתפזרנו בין הארצות. התיקון הוא להתאחד מחדש בארץ ישראל ובכך להחזיר אלינו את השכינה. כאשר תחזור השכינה לשרות בתוכנו נוכל לקרב את בניית בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.





[1] הרעיון הזה לקחתי משיעורו של הרב סתו לפני יום העצמאות תשס"ט, אך הרחבתי ושכללתי אותו.


[2] כך גם לגבי "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל"- לאחר המקרה של פלגש בגבעה נלחמו ישראל בשבט בנימין ונשבעו שלא לישא מהם נשים. הייתה תחושה בעם ששבט שלם מעם ישראל הולך להמחק מכיון שלא יהיה לו עם מי להתחתן. כאשר הותר לשבט בנימין לבוא בקהל המשמעות היא שעם ישראל מאוחד.

וכן "יום שביטל הושע את השומרים שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל"- ירבעם רצה לנתק את ממלכת ישראל מממלכת יהודה ולכן הוא הקים את העגלים בבית אל ובדן כדי ליצור אלטרנטיבה לי-ם, והושיב שומרים כדי לא לתת לאנשים לעלות אליה. בכך הוא ניתק את ישראל מיהודה. הושע חיבר מחדש את עם ישראל ונתן רשות לעלות לי-ם. נשים לב שבזמן הושע עדיין עובדים את העגלים בבית אל ובדן, אך כבר מתחילה מגמה מחודשת של אחדות בעם ישראל.


[3] ראה בבא בתרא ס, ב.


[4] רעיון זה שמעתי מהרב אברהם ריבלין, המשגיח של ישיבת "כרם ביבנה".


[5] ברכות נח, ב- אמר עולא נקיטינן אין אוכלוסא בבבל. אין מושג של עם בחוץ לארץ אלא רק בארץ ישראל.

 


 

 

 

בית המדרש