ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הרהורים בעקבות ´ובקשתם משם´

ע"י: אביתר וייס

במאמר אישי מהרהר אביתר על עולמו בעקבות ספרו של הרב סולובייצ´יק ´ובקשתם משם´ ומבחין בין השאר כי גם עולמו קרוע. קרוע בין החוויה הטבעית לחוויה הגילואית

אני מאוד מתעניין בתופעה שבה רבניים דתיים מעניקים פרשנות דתית לתופעות, למחשבות ולמהלכים המתרחשים בעולם. הפרשנות שהרב סולוביצ'יק נתן לקאנט ולממשיכי דרכו, לפיכך, היא מעניינת במיוחד. 

נתחיל מהסוף להתחלה .                                                                                                                                   אם נתבונן במה שקאנט עשה, נראה שקאנט "רצח" את העולם כשהוא לעצמו, את הדבר כשהוא לעצמו.  אך בעקבות ה"רצח" הזה יצר קאנט יצר עולם חדש, עולם של הבניות, עולם שאותו האדם יוצר ומכונן. זה מה שאיש האלוהים עושה, אך עם תוספת משמעותית: גאולת ה' הנותנת "אשרור" ליצירה, במקום שתיתקע במקום, באנושיות המגבילה. קאנט אומר שהאדם יוצר עולם - ולא חושף אותו - עם חומרי הגלם הקיימים בטבע. כך גם איש האלוהים לוקח את חומרי הגלם – ההלכה, העולם, הטבע - ובאמצעותם יוצר עולם, בונה הבניות חדשות.

אך מה לנו ולאיש האלוהים? לא פעם אני מרגיש שאנחנו לא שם. החוויה היא השפיץ של עולם היהדות; מעטים זוכים לה. כשלמדנו את חוויית הדבקות, הדבר נראה לי מעט כמו סיפורי צדיקים – סיפורים שלא אומרים לי דבר, לא מעניינים אותי אישית אפילו. ואף על פי כן, נראה לי שאפשר לקחת שני דברים מחוויית הדבקות לעולמנו. הראשון הוא השאיפה: תמיד טוב לדעת לאן לשאוף. השני הוא ההתבוננות בעבר: לראות מה גדולי התורה עשו, מה הייתה החוויה שלהם, מה הם יצרו. הרב סולובייצ'יק מציין כדוגמה למודל זה את הרמב"ם.

חוויה קרובה יותר לעולמנו, אך גם היא מוגבלת ותקועה בסופו של דבר, היא חוויית ההידמות.  יש בהידמות מעין שקר שהאדם משקר לעצמו באופן מודע, בשל המתח  האינסופי בין החוויה הטבעית, לחוויה הגילויית, והניסיון לגשר ביניהם על ידי הידמות, גם אם זה על ידי הונאה עצמית. מעניין לראות שאצל הרמב"ם, על פי תיאורו של הרב סולובייצ'יק, חוויית ההידמות מקבלת מעמד שונה. במורה נבוכים חלק א' פרק נ"ד מתאר הרמב"ם את עליית משה להר סיני. משה מבקש מה' שני דברים: הוכחת אמיתתו והימצאותו בעולם ומהם תארי הפעולה שלו. ה' נענה רק לחלק השני, ומוסר את י"ג מידות רחמים. יש פה דבר פלא! משה, איש האלוהים הנעלה ביותר, לכאורה, לא מצליח להשיג את ה' כשלעצמו – הדבר כשלעצמו – אלא רק את תאריו:  "וראוי למנהיג המדינה אם הוא נביא להידמות בתארים אלה... [מו"נ חלק א' פרק נ"ד עמ' 133] נראה שמשה מצליח להגיע רק לידי חווית הידמות. אם הפירוש נכון לפחות בפרק זה, נראה שחווית ההידמות עולה מעלה אל החוויה שמשה רצה להשיג, הדבר מאפשר לנו להבין שחווית ההידמות היא חוויה חשובה, שבה אני מנסה להתחקות אחרי תארי הפעולה של ה', אחר המידות שלו ומנסה לפעול כמו שהוא פועל בעולם. "מכיוון שתכלית מעלת האדם היא להידמות אליו יתעלה במידת היכולת..." [עמ' 135, ההדגשה שלי]. לפי הרמב"ם, התכלית שלנו שונה: הידמות לתאריי הפעולה של האל.

לסיום אומר שבחיי אני חש את המתח בין שתי החוויות – הטבעית והגילויית – הקרובות לעולמי. הספק, הקרע בין השתיים, מצוי גם בכתבים אחרים של הרב סולוביצ'יק, בעיקר ב"גאון וענווה". מתח זה יכול מצד אחד לשתק, לייאש את האדם, אך מצד שני קיימת אופציה אחרת, שאותה אני משנן לעצמי. מכיוון שאני נמצא בתוך המתח הזה ולא יכול לצאת ממנו אל עבר איש האלוהים, הרי שאני מבין שמתוך עמדה של קרע יכול האדם ליצור, להתקדם, למרות מוגבלותו וסופיותיו ואנושיותו. אמנם היצירה תהיה חלקית, מוגבלת, אך היא תשקף ניסיון ליצור לאור המתח והקרע. כך אני מבין את חשיבות היצירה בעולמנו: החשיבות להבעת דברים כניסיון למאבק בקרע שבעולמי. 

 

 

 

 

 

בית המדרש