ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כך אני חווה את האל - חוויית ההידמות

ע"י: דניאל גורדון

האדם נע בין שתי חוויות אלו במהלך מתמיד של רצוא ושוב. האדם נמשך ומנסה להדבק בה´ וכאשר נראה שמגיע לנקודת המפגש נסוג בבהלה אחור. אדם נמצא בדיאלקטיקה תמידית המובילה אותו למשבר. הוא מבין שאינו יכול לממש את אושרו בעולם ולא יוכל לעולם להשיג את הא-ל

ברצוני לעסוק במאמר זה בחוויה המכונה במאמר "ובקשתם משם" - חווית ההידמות. קודם לכך, אסביר בקיצור נמרץ את תחילת המאמר, המתאר את חויות עבודת ה'- אחת בתודעה "טבעית" ואחת בתודעה "גילויית". ניתן לדון בחוויות אלו רבות, אך אביא רק את תמצות העניין בלשונו של הרב סולובייצ'יק.

תודעה טבעית פירושה: רוח האדם עולה למרחקים מופלגים; ישנה שאיפה נטועה בהווייתו הנפשית לכוון את כל הריבוי שבמציאות הזמנית והמוגבלת כלפי מצוי ראשון בלתי מותנה, הפועל בתוך העולם ומעבר לו, מצד אחד. מצד שני, ישנה תולדה חתומה בחותמו של היוצר הרומזת לאדם על מציאות מעבר וממעל לה. במסגרת זו חווית העולם על ידי האדם היא במהותה ותכליתה חוויית האלוהים ויוצר העולם. היזמה שייכת לאדם, הוא צריך לדרוש את האלוהים.

תודעה גילויית - פירושה: אין האדם יכול לבוא אל האלוהים בעצמו ועלי ידי יזמת רוחו, המציאות היא מבוא סתום חסר מעבר לתחום המוחלט והנצחי. נפש האדם הממריאה מתוך זעזועים כבדים וקשים ומתוך געגועים יוקדים למרומי עולם, מגעת רק אל צל שדי, אל בבואת בבואתו. לעולם לא תשב בחיקו של האל ולא תתרפק על דודה. לפיכך נתגלה האלוהים לבני האדם ואמר להם: "אני ה' אלוהיך". אמת כזו, ממשיכה התודעה הגילויית, לא תמצה הדעת לעולם. עצם חזיון הגילוי הבלתי מובן והנורא מתקיים שלא ברצונו של אדם ושלא ברשותו. כלפי לייא, הוא מפחד מחתירת הסתום לתוך עולמו הפשוט ומסתיר את פניו.

("ובקשמתם משם", 148)

האדם נע בין שתי חוויות אלו במהלך מתמיד של רצוא ושוב. האדם נמשך ומנסה להדבק בה' וכאשר נראה שמגיע לנקודת המפגש נסוג בבהלה אחור. אדם נמצא בדיאלקטיקה תמידית המובילה אותו למשבר. הוא מבין שאינו יכול לממש את אושרו בעולם ולא יוכל לעולם להשיג את הא-ל. [1]

בשלב זה האדם מצמיח פתאום תודעה חדשה- הידמות. האדם המדמה נכנע, למעשה, ומקבל את מוגבלותו- הוא מבין שהינו אנושי ועל כן לא יכול להבין ולהשיג את הא-ל. במקום זאת האדם פונה אל מה שהוא יכול להבין. במקום להבין את הא-ל הוא מנסה להתחקות אחריו. הוא מבין את ההתנהגות הראויה מתוך תיאוריה בתנ"ך ובחז"ל ומגיע למסקנה ש"מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש". לא כי הוא מבין את גודל המעלה של רחמים וקדושה, אלא כי הוא יודע שזה הדבר הראוי, הלא כך פועל הקב"ה.

יש להבין שהתפיסה הזאת היה תפיסה טרגית. האדם אינו מרוצה מהחוויה הזו, הוא רוצה לדבוק בה' ממש. אבל האדם מבין שאינו יכול לעשות זאת ומסתפק בדרגה זאת. הרב סולובייצ'יק חוזר ומדגיש נקודה זאת:

"מכיוון שהזדווגות גמורה אי אפשרית היא, כי הלא פותח האדם בהתקרבות וחותם בהרתעה לאחור, מסתפק איש האלוהים בהידמות שבאה לחפות, כמו שהדגשנו למעלה, על כשלונו בחריגתו להתחברות"

(שם, 186)

 בהמשך יגיע הרב סולובייצ'יק לשלב הבא- שלב הדבקות. שלב זה מורכב מרבדים שונים של גדלות בתורה ותפיסת ה' בכל מקום. יש שם רעיונות מדהימים ומושכים, אך יש להבין שחווית הדבקות היא ייחודית מאוד. היא קורנת יותר, אבל מיועדת ליחיד סגולה. התפיסה המתאימה לרוב המוחלט של ההמון היא חווית ההידמות.

אני חושב שחוויה דומה לחוויה זו תיאר הרב חיים סבתו בספרו כעפעפי שחר. הסיפור עוסק בעזרא סימן טוב, יהודי ירושלמי פשוט. עזרא פוגש חסיד אחד ויוצא להתבודדות איתו, עזרא עומד נדהם מול התפילה של החסיד הכוללת בכי מר וריקודים עצומים והמון רגש. לאחר המעשה, החסיד מבקר את עזרא על שאינו דואג להשתדל להדבק בה'. עזרא, מצדו, מסביר את מה ששמע מחכם פינטו, שאי אפשר להדבק בה' ממש, אלא צריך להדבק בדרכיו ולעשות חסד. על כך מגיב החסיד:

רחמנות עליך עזרא, רחמנות, שמימיך לא זכית לדבקות אמיתית בשמחה, איך יכול יהודי לחיות בעולם בלא שידבק באבינו שבשמיים, וכי יעלה על דעתך שמי שמבקר חולים או משמח אומללים מגיע לדבקות? איזו דבקות יש כאן? מצוות חסד יש כאן, והחסד גדול מאוד הוא. אבל אני, לא על חסד אני מדבר אלא על דבקות, שהנפש שירדה לתחתיות ארץ מתרוממת בה אל רום שמיים עד שמשתוקקת ומצפה היא למקורה לדבוק בו, ואף על פי שיודעת כי לא תגיע אליו בחייה, צמאונה עוד מתגבר בה והיא כוספת והומה.

אמר לו עזרא, אין אני יודע מה שאשיב לך, אבל כך שמעתי מחכם פינטו שאת כל המצוות אנו מקיימים לפי מה שפירשו לנו רבותינו, וכך פירשו הם מצווה זו, הידבק בדרכיו. (כעפעפי שחר, 58-59)

עזרא עומד מול החסיד ולא יודע מה לענות לו. הוא לא חווה את ה' באותה הצורה שהחסיד חווה. הוא אולי אדם טוב אבל הוא מרוחק מהא-ל. אין לעזרא תשובה לכך, הוא לא מבין למה זאת הדרך הנכונה, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לצטט את החכם פינטו- כך פרשו לנו רבותינו.

אני חושב שחווית ההידמות היא חוויה חלקית וחסרה, היא לא שלמה אם הקב"ה לא נוכח בה באופן תמידי. עם זאת, היא עדיין החוויה הנוכחת והמשמעותית בחיי. רוב הזמן כך אני חווה את הא-ל, בהשתדלות ללכת בדרכיו, אף אם אין אני מבין אותם. חוויה זו אינה מבטלת את החוויות הטבעיות והגילויות, אך היא מאפשרת קיום יציב ואמיתי של עבודת ה'.      





[1] יש עוד הרבה מה לדון בשתי חוויות אלו ובדיאלקטיקה ביניהן, אך לא זאת מטרת המאמר ולכן לא ארחיב.


 

 

בית המדרש