ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לפרוץ את גבולות האהבה

ע"י: ינון לוינברג

באהבה יש ללא ספק צדדים אנוכיים, אך האם האוהב יכול לחרוג מעצמו אל עבר אהובתו? אם האוהב נשאר באהבת עצמו אז אהבתו תישאר אנוכית, לעומת זאת אם יצמצם את עצמו ויפנה מקום לאהובתו הוא יזכה לגאול את אהבתו ולתת לה רובד מוסרי. רק כך נגאל את האהבה בלי שתמחק זהותו העצמית של האוהב

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בנוגע לאהבה היא האם האהבה היא דבר אגואיסטי או אלטרואיסטי. האם האהבה היא דבר אנוכי שכדי שהאדם ירגיש נאהב הוא מחפש שותף, ובעצם הוא אוהב רק בגלל שהוא מרגיש נאהב. רעיון זה מתבטא לדוגמא במשפט: "כמה כיף לי איתך". או שהאהבה מבטאת את יציאתו של האדם ממרחביו הפרטיים, ונתינה אין סופית לאדם השני עד כדי הקרבה עצמית.

במאמר זה אנסה להראות את גישתו של הרב סולובייצ'יק לנושא בעזרת עיון בנושא הנבואה והרגשות.     

בסוף מאמרו, "ובקשתם משם", הרב סולובייצ'יק מתאר את הנביא כמי שזוכה לשפע הא-להי. מכיוון שהנביא מקבל את הנבואה יש עליו חובה לחלוק אותה עם הזולת:

"אם דעתו של הנביא 'נתערבה' עם המציאות האל-סופית ו'נקשרה' לדעת צור העולמים, הוא צריך לדעת כי הוא הצינור המרכזי שבו זורם השפע השופע מאת הנצח על בני האדם. אין איש הא-להים, שהגיע לדרגה של קשירת דעת תחת כיסא הכבוד ודבקות בא-להים חיים, יכול להתייחד עם עצמו ולחיות בהתבודדות והתבדלות מן החברה".

(הרב סולובייצ'יק, איש ההלכה גלוי ונסתר עמ' 232)

על הנביא יש מחויבות מוסרית לחלוק את דעת הא-ל עם הקהילה. בהמשך הרב סולובייצ'יק מסביר זאת במשל על אדם עשיר וקמצן, שמסרב לחלוק מעושרו לנזקקים. כמו שהא-ל נתן לאדם כסף כדי לחלק ממנו לעניים, כך הא-ל נתן נבואה לנביא כדי שיפיץ אותה לסובבים.

 

כדי להסביר תופעה זו שבה האדם יוצא מאנוכיותו ופוגש את הזולת, נפנה למאמר אחר של הרב סולובייצ'יק שם הוא עוסק בנושא הרגשות:

 

"בצד העיקרון בדבר שלמותו של מכלול הרגשות – עיקרון האוסר עלינו להעניק לרגשות כלשהם מעמד אבסולוטי ולסלק מפנינו רגשות אחרים – היהדות עמדה בתוקף גם על רציפות חיי הרגש הסגנוניים. אין לראות את הרגשות כתופעות מובחנות ומבודדות, שביניהן מפרידים פערים או ריק רגשי, אלא כרצף שבמסגרתו מתמזגת כל תחושה בזו המנוגדת לה, רצף המכסה את מלוא מצבי הביניים".

(הרב סולובייצ'יק, מן הסערה עמ' 156)

כמו קשת בענן, שיש בה רצף של צבעים שבה כל צבע נהפך לצבע אחר, כך גם הרגשות נמצאים בספקטרום רחב ורציף. כמו שהקשת מתחילה בצבע אדום הופכת לצבע הכתום וממשיכה לצבע הצהוב כך גם הרגשות. רגש השמחה, לדוגמא, אינו נמצא בריק, אלא בהתמזגות מסוימת עם רגש העצבות. דוגמא לכך ניתנת בהמשך: 

"במה שנוגע למוסד הנישואין, היהדות הייתה תמיד מודעת לפרדוכס הכרוך באיחוד מקודש זה של שני זרים. הדחף לשותפות שבנישואין מתעלה, בין שאר הגורמים הרבים, גם על ידי החוויה האנושית של ייעדונו הטראגי, הבא לסיומו במוות. אין ספק כי ביסוד הדחף לפרייה ורביה עומדת שאיפתנו להנציח את קיומנו הסופי. הכמיהה לילד היא בבסיסה זעקתה של הנפש הבודדת המגששת באפלה אחרי הגאולה וחיי הנצח, אך המוצאת רק את הירידה ביגון אלי בור".

(הרב סולובייצ'יק, מן הסערה עמ' 161) 

גם בטקס הנישואין שהוא אירוע משמח ללא ספק ישנה טרגיות מסוימת המרחפת מעל הטקס. ההכרה בסופיות של האדם היא מה שמניעה אותו להשאיר אחריו זכר לאחר המוות.[1] מודעות פרדוכסלית זו מסומלת בשבירת הכוס תחת החופה; שבירת הכוס מסמלת את הטרגיות שהביאו לצורך של חיים משותפים, ואילו הריקודים מבטאים את השמחה באיחוד המשותף.

 

כמו שהרגשות אינם יכולים להתקיים בבדידות מוחלטת מרגשות אחרים כך גם האנוכיות אינה יכולה להישאר בבדידותה ומוכרחת להיפגש עם האחר. המפגש עם האחר אינה מסרסת את "האני" אלא ממשיכה אותו. אין כאן מחיקת זהות עצמית אלא הרחבה שלו כלפי הזולת. כמו הבאר שרק כאשר היא מלאה ונשפכת מעצמה – התושבים יכולים ליהנות ממנה, כך גם הנביא משתף את הקהילה בחוויותיו שלו. הנביא זוכה לנבואה שהיא ללא ספק השג מצד עצמו, מכיוון שהנביא הגיע למעמד כה גבוה עד כדי כך שהא-ל ראה בו אדם הראוי לנבואה. האגו יכול לחגוג במצב זה - סוף סוף בזכותו הוא קיבל נבואה, אך אסור שהחוויה תסתיים כאן. כדי לגאול את האנוכי ולהוסיף לו מימד מוסרי חייב הנביא לשתף את המאמינים בנבואתו, חייב הנביא לחרוג מאנוכיותו ולהמשיך ברצף לעבר הזולת. הרמב"ם היטיב לתאר חוויה זו כבאר העולה על גדותיה ומוכרחת לחרוג מגבולותיה שלה:

"לכן מוצא אתה שירמיה, עליו השלום, אמר מפורשות, שבגלל ההשפלה שפגעה בו מאותם עבריינים וכופרים שהיו בזמנו, ביקש להסתיר את נבואתו ולא לקרוא אותם אל האמת, אשר דחו אותה, ולא יכול. הוא אמר: כי היה דבר ה' לי לחרפה וּלְקֶלֶס כל היום. ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בֹּערת עָצֻר בעצמֹתי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל (ירמיה כ, ח-ט) וזאת היא משמעות דברי הנביא האחר: ה' א-להים דיבר מי לא יִּנבא (עמוס ג, ח). דע זאת אפוא"!

(רמב"ם, מורה נבוכים ב, ל"ז)

הנביא רוצה לכבוש את נבואתו, אך הוא לא יכול הנבואה "עולה על גדותיה" פורצת מפיו של הנביא ונמסרת לעם.

כמו הנבואה כך גם האהבה. באהבה יש ללא ספק צדדים אנוכיים, אך השאלה היא האם האוהב יכול לחרוג מעצמו אל עבר אהובתו. אם האוהב נשאר באהבת עצמו אז אהבתו תישאר אנוכית. לעומת זאת אם יצמצם את עצמו ויפנה מקום לאהובתו הוא יזכה לגאול את אהבתו ולתת לה רובד מוסרי. האגואיזם והאלטרואיזם נמצאים שניהם ברצף הרגשות, כאשר רק החריגה מהאגואיזם אל עבר האלטרואיזם יכולה לגאול את האהבה בלי שתמחק זהותו העצמית של האוהב.           

 





[1] אפשר לראות מגמה דומה באחת הסונטות של שייקספיר:

Against this coming end you should prepare,

And your sweet semblance to some other give.

So should that beauty which you hold in lease

Find no determination; then you were

Yourself again after yourself’s decease,

When your sweet issue your sweet form should bear.

(Sonnet 13)

 

או בתרגום לאנגלית מודרנית:

 

You should make preparations in anticipation of your inevitable death and pass on your beautiful appearance to someone else. 

That way, your beauty, which you’ve only borrowed, wouldn’t have to end. 

Then, even after you died, your beautiful body would be renewed in your children.

(Sonnet 13)

 


 

 

בית המדרש