ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אם חרטה אינה תיקון, אז מהי? ולשם מה יש בה צורך?

ע"י: אביאל רוזנברג

בצעירותו עשה אביאל תאונה שם חש לראשונה מהי חרטה מעומקא דליבא. מה כוחה של החרטה אם אינה מתקנת את המציאות ומה היא מחוללת בנפש אם בכלל? על המצווה שרק יודע תעלומות יכול להעיד עליה

מהי חרטה? כאשר דנים בשאלה זו במסגרת זמן אלול של תשובה וכפרה נראה שההסבר נשאר כמילים תיאורטיות בעלמא. ההסבר המקובל הוא שהאדם מחליט שאורח החיים או לחלופין המעשה הספציפי כבר לא כל כך מתאים לו ולכן הוא מחליט לשנות את מעשיו. בנידון זה מופיעה גם הסוגיה במסכת נדרים הדנה בהבדל בין חרטה מעיקרא לחרטה מהשתא. שם למעשה מוכרע שחרטה בנדר חייבת להיות מעיקרא אך סוף סוף גם חרטה מהשתא נחשבת חטרה מה שעוד יותר מגביר את השאלה אם כן, מהי חרטה?!

הרמב"ם כאשר הוא מגדיר מהי החרטה המושלמת הוא אומר שצריך להגיע לרמה בה יעיד עליו יודע תעלומות כי הוא לא היה שב ועובר על אותה עבירה. ומקשים הדרשנים על לשונו של הרמב"ם מדוע צריך לערב את ריבונו של עולם בחרטתו של האדם. רבו ההסברים והתרוצים מיני ים אך סוף סוף השאלה נותרת בעינה- מה כל כך חזק בחרטה עד אשר הקב"ה מעיד על האדם כי הוא לעולם לא יעשה את המעשה שעד החרטה הוא עשה כל יום!

כפתיחה למאמר אומר כי לפי הפירוש שברצוני להציע הקב"ה מעיד על האדם שהוא לעולם לא יחזור על אותו מעשה אפילו במקרה אפריורי בו למחרת הוא שב לחטאיו. כלומר, גם אדם שבמהלך הימים הנוראים התחרט בלב שלם על חטאיו וקיבל על עצמו את אשר עליו לקבל על עצמו הקב"ה מעיד עליו שהוא לא ישוב לחטאיו, אפילו שמיד עם החזרה לשגרה הוא חוזר לחטאיו. א"כ מהי אפוא המשמעות הענקית שיש לפעולת החרטה.

ברצוני לקחת את הפעולה הזאת למישור הקיומי, שם לדעתי מהווה החרטה פקטור משמעותי בעוד במישור האפריורי והלוגי הוא נשאר בצריך עיון. הפעם הראשונה שהבנתי לראשונה מהי חרטה בצורה בהירה היא בשניה שאחרי התאונה הראשונה שעשיתי. לא אכנס לפרטי המקרה אך בקוים כללים, איכשהו יצא שדרכתי על דוושת הגז במקום הבלם וכך יצא שרכבי נכנס ברכב של אישה ותינוק שחלפו לידי. התוצאות היו שלי רק נפל הפגוש בעוד הרכב שלה (כפי שהיא אמרה) איבד את הבלמים וכתוצאה מכך היא איבדה שליטה באוטו וניכנסה בעץ. בסופו של עניין כולם יצאו בריאים ושלמים, אך עם זאת ברגעים הראשונים של התאונה האישה בכתה מרוב לחץ. את התחושות שהיו לי באותם רגעים אני יכול לסכם במילה אחת: חרטה.

אני מאמין באמונה שלמה שבאותם רגעים יכל הקב"ה לרדת לעולם ולהעיד לטובתי שאני מתחרט בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי. לא היה דבר אחד בעולם שלא התחרטתי עליו יותר מאשר אותה תאונה באותו רגע. העדפתי לעשות את כל הדברים בעולם מלבד אותה שטות שבלהיכנס ברכב אחר. אם לתאר את התחושה כפי שהיא, מדובר כאן בחוסר אונים גמור, כאשר הדבר נעשה ואין להשיב אותו. התסכול הנוראי שאי אפשר לתקן את אשר נעשה גורם לרצון עז לתת איזה בעיטה בעץ וכדו', העצבים מתוחים והלב קרוע. רציתי לקבור את עצמי, להיות בכל מקום אחר בעולם מלבד בסיטואציה הזאת. חיפשתי מה לעשות עם עצמי כיצד ניתן לתקן או לטשטש את כאב המכה שעשית אך חוסר היכולת גורם רק לעצב נוראי שממש אוכל את הלב, פשוטו כמשמעו. זאת ועוד, כל התיאורים הנפשיים הללו מגיעים לגוף, סחרחורת תקפה את ראשי – אזל לי הדם מהראש. בחילה עזה גרמה לי לרצות להקיא, אולי מרוב גועל ממעשי ומעצמי. זוהי החרטה וזה כאבה.

בכוונה לקחתי מקרה קיצון של אירוע טראומתי בלב הנער המתבגר שבלאו הכי מצבו הנפשי איננו הכי יציב בעולם אך מכל מקום השאלה היא כיצד מתרגמים אירוע קיצוני שכזה למעשים שביום יום. לאמור, האם אדם יכול להרגיש את התחושות הנ"ל גם ביחס למעשיו ביחס לזולת. למשל, אדם שבטעות פלט משפט פוגע בחבר שלו. לא מבעיא אדם שלא מרגיש כלום, אטו ברשיעי עסקינן?! אלא אפילו אדם שמודע לכך שהוא עשה טעות והוא לא באמת מעוניין בהלבנת החבר. השאלה היא האם התחושות שעוברות עליו דומות לתחושות שיעברו עליו כשהוא ידרוס בן אדם ברכבו בטעות? או שמא הוא מסוגל להתגבר על כך בלא בעיה?

דוגמא נוספת שאני יכול להעביר מחוויתי האישית היא כאשר בשכונה תמימה שנעשתה בבית מדרש נתתי יותר מידי דרור לפי. ופתאום נוצרו כל מיני אי הבנות שגרמו לאנשים להרגיש שלא בנוח. כלומר, הצקתי יותר מידי לאדם אחד שיעלה להתפלל ובכך גרמתי לאיזשהו עצבנות מיותרת. מעבר לכך אמרתי משפט שהשתמע לשתי פנים, אמנם בהן צדקי כוונתי הייתה תמימה אך המשמעות שכולם הבינו הייתה קצת גסה וקיצונית. ולבסוף אף יצרתי איזה סכסוך שגם כן נוצר מאיזה חוסר הבנה. סיכומו של עניין, מתוך 5 דקות של שכונה לפני מנחה יצאתי בשן ועין אם מספר אנשים שכועסים עליי ועוד כמה שחושבים אותי לאידיוט גמור. לא היה לי זמן וכח לתקן את הכל ורק התחרטתי על הרגע שבו פתחתי את הפה שלי. הרושם שעשיתי על האנשים נרשם ולי אין מה לעשות. תחושת התסכול שלוותה אותי, לא אגזים אם אומר שהיא בהחלט הייתה מאוד דומה לתחושה שתיארתי בתאונה.

מהי מהות החרטה אפוא, ומה סודה? לי נראה שההסבר נע במישור הקיומי וביחס בין אדם למקום: החרטה הינה מהפך בו האדם הופך את עצמו בין רגע מ'יש' ל'אין'. עד לרגע המסוים של החרטה האדם בטוח שהוא שולט במעשיו ויכול לתקן כל פשלה ולמעשה הוא אחראי למעשיו, החרטה גורמת לו להציב את עצמו מחדש. לאחר החרטה האדם מבין שבעצם הכל מאת הקב"ה ולמעשה זה בסופו של דבר מהות התשובה, ולכן החרטה מהווה פקטור כל כך חשוב בתהליך התשובה. התשובה היא השלכתו יהבו אל הקב"ה. אדם שמאמין ובטוח של מעשיו מאיתו יתברך למעשה שב בתשובה מלאה שהרי גם חטאיו אינם חטאים שהרי הכל מאיתו יתברך. כלומר, לפני הנהגת החרטה האדם חי בבחינת מקרה, קרי, כאשר העולם נע על פי ומעשיו ועל פי מקרים שקורים בעולם. לכן, הוא לוקח אחריות על כל מעשיו ועל סמך זה הוא נענש על חטאיו ומקבל שכר על חטאיו. הנפ"מ נמצאת בנקודה בה אין כח לאדם לתקן את אשר נעשה. דוגמא לכך היא מעשה הקרי או ההוצאז"ל כאשר האדם בסופו של דבר מתחרט על המציאות אך את השדים והרוחות שהוא יצר אין להשיב וכך גם כותב הזוהר שעד דברים הללו אין תשובה. ואכן אומרים שהתיקון לפגם הברית הוא ההבנה כי הכל מאיתו יתברך וכי האדם אינו כי אם בשר ודם עפר ואפר אשר בא מעפר וסופו לעפר.

לסיכום, במהלך תהליך התשובה תופס מעשה החרטה חלק נכבד וזאת משום שהוא נקודת המפנה. האדם יוזם תהליך נפשי בו הוא נגעל ממעשה מסוים שהוא עשה עד כדי כך שהוא יעשה הכל בכדי להיפטר ממנו. המהלך הנפשי שעובר על האדם הוא למעשה ביטול ישותו העצמית, ביטחונו בכח עצמו וגאוותו ובניית עולם אשר מאמין כי הכל מאיתו יתברך ואין בעולם הזה מקרה כלל. עכשיו ברור מדוע הקב"ה בתמונה. היחיד בעולם שיכול לדעת האם התהליך הנפשי הזה אכן עבר על האדם הוא האלוקים. נראה לי כי אפילו האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו שהרי הוא תמיד מלא בנגיעות ולכן בכדי להגיע לרמה העליונה של התשובה צריך את מעורבות של הקב"ה.

שנזכה לבנות עולם ומלואו בו מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה. עולם ללא אינטרסים וחיצוניות. עולם של אמת וצדק. עולם בו הקב"ה עומד במרכז וכולם מקיפים אותו במעגל ולא שכל אחד יעמיד עצמו במרכז מעגל שאין מקיפין לו. עולם שנראה בו מתחילתו ועד סופו באור הגנוז של שבעת ימי בראשית הגנוז בתורת ה'. שנזכה.

 

 

בית המדרש