ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם אנחנו באמת עפר?

ע"י: רן חורי

לצערנו המעשים שיש בנו הם גם הרבה פעמים חטאים. חטאים שכה קשה לנו לזנוח. כיצד נעמוד בפני הקב"ה ביום כיפור? מה נאמר לו? האדם כעפר

בתפילת "אבינו מלכנו" מופיעה רשימה ארוכה של בקשות מה'. בין הבקשות מופיעה בקשה אחת ויחידה בה אנו אומרים משהו על עצמנו. הבקשה היא: "זכור כי עפר אנחנו" (בנוסח האשכנזים ישנה בקשה הנוספת היא זו בה אנו אומרים "כי אין בנו מעשים"). מה משמעות הדבר? מהי בעצם הטענה שאותה אנו טוענים לפני ה', כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו כעפר?

הבנה אחת של הדברים תסתכל על ה'עפריות' הזו כביטוי לארעיותו של האדם, שבא מעפר ואל עפר ישוב ("אדם יסודו מעפר וסופו לעפר"). בפנותנו לה' עם הטענה הזו אנו מבקשים ממנו לראות את אחד ממאפייני קטנותו של אדם אל מול הא-להים – אי נצחיותו. איננו אומרים דבר על התנהגותנו במהלך החיים הלא-נצחיים שלנו, על אופיינו ואישיותנו. אנו מבקשים את רחמי ה' בשל היותנו חולפים. מזמור צ' בתהילים מדבר בדיוק על הנקודה הזו: " [על אל-הים:] וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל [...] כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל [...ועל בני האדם:] בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ [...] כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה [...] כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה [... הבקשות:] שׁוּבָה יְדֹוָד עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ [...] שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה". אפשר לומר, כי הרעיון העומד ביסודה של בקשה זו, הוא שחיינו קצרים וקטנים ובשנים האלה, המציצות והחולפות, אנו מבקשים שיתמלאו כבר רחמי ה' עלינו, ולא תימלא סאת ייסורנו בהזדמנות היחידה שלנו לחיות.1

ההבנה השנייה היא אחרת. כאן אנו מדברים על עצמנו ועל אופיינו. הבנה זו מתבססת על מקורה של הבקשה: "כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו: כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר2 כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ" (תהילים קג, יב-טו). שני הפסוקים הראשונים המובאים מציינים את הרחקת העוונות (הנטייה אליהם? מחילה עליהם?) ואת רחמיו הגדולים. שני הפסוקים האחרונים מדברים על האדם, על יצרו ועל ארעיותו. לא נְכַחד, שבפסוקים אלה ניתן למצוא רמז גם להבנה הראשונה – וניתן אף לפרש כי משמעות המילה "יצרנו" אינה תאוות לבנו אלא דרך יצירתנו.3 אולם לא היתה זו דרכו של רבי יוסף אלבו, שפירש בהמשך דבריו (שהובאו למטה) גם את פרק קג: "ובאר סבת זה החסד, ואמר: 'כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו'. כלומר כי אחר שהוא יודע שאנחנו מצד יצרנו מעותדים לחטוא, כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), אם לא היה ממשיך החסד הזה להעניש את האדם עונש זמניי תחת עונש נצחיי, לא היה אדם ניצול מדינה של גיהנם, ומה יעשו הצדיקים שאי אפשר שלא יחטאו איזה חטא בעולם הזה" (ספר העיקרים ד, לח). למה מתכוון הר"י אלבו בדבריו?

כולנו חוטאים. בכולנו קיימת הנטייה אל המקומות שבהם יש חטא. אפשר לקרוא לה נפש בהמית, יצר הרע או כל שם אחר. "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). התורה לא ניתנה למלאכי השרת, אלא לבני-אדם, בעלי יצר רע, שצריכים לכבוש את יצרם כדי לקיים אותה, אבל מובטח לכל אחד ואחד מהם שלא יצליח בכך במאת האחוזים בכל רגע ורגע מימי חייו. בתפילתנו, אנו מבקשים מה' שיזכור את תכונותיהם של נבראיו. אנו מדגישים את הנטייה הפוטנציאלית הקיימת בנו אל החטא, אל השגוי, אל המרחיק, ומבקשים שגם היא תעלה לפניו בבואו לדון את דיננו ולבחון את שאר בקשותינו בתפילת "אבינו מלכנו" ובכלל. "אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם".

הדבר קשה לי, מזה שנים מספר. מה אנו אומרים בעצם? מכיוון שקשה לנו שלא לחטוא (מה יעשה אותו הבן שנטיותיו הן לעפר ולא יחטא) אנו מבקשים יותר התחשבות. האם לכאורה אין בכך משהו מחוצף? המצוות מיועדות אלינו ועלינו מוטלת החובה לשמרן, לא לשום מלאך שרת נטול יצר. והנה אנו באים, בעשרת ימי תשובה, וטוענים לפני הבורא המצווה שהקושי התמידי בשמירתן מהווה עילה לרחמים?

אפשר לתת מספר תשובות לשאלה. אפשר לשלב את שתי ההבנות ביחד, ולטעון שבארעי ובחולף מחוייב שלא תהיה נטייה מוחלטת אל הנצחי אלא גם אל הארעי והחולף (על ההיבטים הפילוסופיים והקיומיים של טענה זו). אפשר לדבר על מידת הדין, והעולם שלא היה עומד לו היתה היא שולטת בו, ועל מידת הרחמים העומדת מולה. נטיית ליבי היא לראות בנושא הצהרה: גם בימים אלה של התעלות והתקדמות, שינוס מתניים לעבודת ה', בקשת סליחה ומחילה ופיוס פנימי, גם ביום הכיפורים, בו לדעת הכוזרי אנו מידמים למלאכים, אנו מכירים בכך שאנו בני-אדם. אחרי העלייה הגדולה הזו תגיע השגרה, השחרית של י"א תשרי, ה"חומריות" של חג הסוכות,4 ימים אפורים של חשוון וכן הלאה. בתוך החיים האלה, ימים שהתשובה לא עומדת במרכזם (אם כי היא תמיד עומדת, כמובן!), ייתכן, ואני מתנסח בזהירות, שלא תמיד נצליח לשמור על המתח הרוחני הגבוה בו אנו נמצאים בשעת התפילה, על הסלידה הגדולה מחטאים שאנו מרגישים בשעת הוידוי, על הרתיעה מכל הפניית עורף כלפי שמיא. אנו בהחלט רוצים ומעוניינים לשמור עליהם, בכל הוויתנו ונימי נפשנו, בטח ברגעים של תפילה ובקשה. אולם, גם אם לא – גם אם השיגרה תשחק ותרחיק, זה מפני שאנחנו כאן, ומפני שאנחנו כאלה. את זה אנו לא שוכחים לרגע, גם לא ברגעי השיא של תפילת נעילה. אנו פונים לה' ואומרים שאנחנו באמת רוצים, באמת שואפים, ונפילה שעשויה להופיע אחר-כך לא מעידה כלל על צביעות.

בוודאי שדברים אלה אינם עונים על כל התשובות. ייתכן שהם אף מעלים יותר שאלות. אולם אקווה כי האירו כמה נקודות ויהוו פתח למחשבה. נקווה שנעבור את היום מתוך התעלות והתכוונות, ולא מתוך "עפריות".

 

             רבי יוסף אלבו ב"ספר העיקרים" אומר דברים דומים בהסבירו את תוכן הפסוקים: "והיה ראוי לך שתשער העונש בצרוף אל ימי חיינו שהם קצרים [...] כל זה הוא מצד שאתה מעריך העונשים בערך אליך, והיה לך להעריכם בערך אלינו שאנחנו בעלי תכלית [סופיים] (מאמר רביעי, פרק לז).

             יש לשים לב, כי לשון הפסוק היא במקור נטוי: ה' זכוּר, במשמעות זוכר, כי אנחנו עפר. במזמור קג כולו לא מופיעה שום לשון בקשה, אלא כולו מוקדש לשבחי שמיים. בתפילה, בין אם הניקוד נשאר כבפסוק, ובין אם הוא שונה לניקוד ללשון ציווי, המשמעות שונה.

             מופיע בפירוש "דעת מקרא" על הפסוק הנ"ל.

             רבים וטובים כתבו כבר על משמעות קיומו של חג סוכות לאחר יום-הכיפורים.

 

 

בית המדרש