ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לכל יום ויום יש לו ניגון מיוחד משלו

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

דווקא שיר של תלמיד עורר את הרב סנדרס לחפש אחר משמעות של קטעי ´שיר של יום´ בתפילה. השיר ששרים לנו ימינו הם שמירה על מסורת תוך רצון בחידוש

שיר של יום בין חידוש לאנושיות

לפני כשנתיים, בעיצומה של תקופת השליחות שלי בישיבת עקיבא בסאות׳פילד מישגן, הבחנתי כי אחד מתלמידי עושה מעשה מעט משונה- מיד לאחר 'עלינו לשבח' (נוסח אשכנז) הוא סגר ברוב כבוד והדר את הסידור שלו, החל בקיפול התפילין ובמקביל עשה עם פיו תנועות מלמול מהירות שמהן ניכר שאין כל סיכוי שבעולם שהוא מלמל 'שיר של יום'. מתוך דאגה ניגשתי אל אותו התלמיד בכדי לשאול בשלומו, שהרי מרחוק זה נראה כאילו הוא משוחח עם חבר דמיוני שרק הוא מודע לקיומו. בתגובה התלמיד הסתכל אלי ואמר לי בנחישות- "אני אומר שיר של יום". 

מיד הבנתי שאין הוא אומר 'שיר של יום' אך בכל זאת החלטתי לשחק במשחק- "אז מה אמרת?!" הוא הסתכל אלי כאילו נפלתי מן הירח- "לא אמרתי שאני אומר 'שיר של יום' מן הסידור", הוא אמר לי ומבט של רחמים על הרב הנאיבי שלו הופיע בעיניו; "אני כל בוקר שר לעצמי את 'השיר של יום' שלי". התשובה תפסה אותי בהפתעה גמורה, אני שכבר תכננתי את "השפיל" שלי אליו, נתפסתי חסר מילים.

מאורע זה גרם לי לנסות ולעמוד על משמעותו של "השיר היומי"; מהו המסר העומד מאחוריו? מדוע בכלל יש לשיר כל יום שיר מיוחד?

בעמודים הבאים אנסה לטעון ש'שיר של יום' מבטא שילוב מעניין של עיקרון האנושיות-המסורת אל מול עיקרון החידוש.

 

החידוש


נראה שאת היסוד לתשובה ניתן למצוא בשיחה הראשונה בשיחות הר״ן:


"כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים (תהלים קלה, ב). דוד המלך עליו השלום אמר: כי אני ידעתי. אני ידעתי דיקא, כי גדלת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ואפלו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום. אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדלתו יתברך שהיה לו אתמול ועל כן אמר: כי אני ידעתי, אני ידעתי דיקא. כי אי אפשר לספר כלל..."

כל יום ויום מתגלה הבנה מחודשת לחלוטין, כל יום האדם מגלה לחלוטין משהו חדש לחלוטין, כל יום הגדולה של הבורא נראית לאדם שונה, עד כדי כך שהוא אפילו אינו מסוגל לשחזר לעצמו מה קרה לו אתמול. הזמן שעבר, היום החדש, הביא עמו בריאה חדשה לחלוטין, האדם של היום אינו האדם של אתמול, מה שהיה נכון "אז" אינו נכון היום כלל וכלל.

התפיסה החדשה הזאת במציאות, הדעה המחודשת, גורמת לאדם להמציא את עצמו כל יום מחדש. יש כאן חוויה קיומית אישית, בריאה מחדש. מי שינסה לחיות את הדעה והדעת של אתמול ביום המחר יגלה שהדברים אינם עובדים, הדברים אינם מתאימים- הדברים נראים אחרת.

כשם שהאדם לא יכול לספר מה אירע לו ביום הראשון בו הוא בא לעולם, כך גם בכל יום בו דעתו מתחדשת, כמעין יצירה מחדש, לא של האדם אלא של יחס האדם לעולם. 

הרוחניות לעולם איננה סטטית,  היא משתנה ללא הרף, עולם הרוח הינו עולם דינאמי שמשליך על עולם החומר. המהפכות הגדולות נבעו מההבנה שרוחו של אדם איננה כשם שהייתה אתמול שהיום ישנו "שיר חדש". הזמר/המשורר אהוד בנאי הגדיר דבר זה בצורה נפלאה בשירו סטארטר:

"והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות

הזמן נוסע, כי זמן הוא זמן ואין הפסקות."

דברים אלו שבמבט ראשון נראים כה ותופסים פשוטים ואטרקטיביים, טומנים בחובם משבר גדול, האם האדם באמת אינו יכול לפעול מכוח האינרציה? מה זה אומר על הידע האנושי? האם נגזר עלינו לנסות ולשכוח את כל מה שאנו יודעים כל יום מחדש? האם בעצם נגזר עלינו לחדש את דעתנו על העולם באופן יום יומי? האם אנו עבדיו המוחלטים של הזמן שנוסע ולנו לא נותר אלא להסתכל על שעון החול השמימי שאוזל והולך ובכדי לחיות- להמציא את עצמנו מחדש כל יום?

 

האנושיות המסורתית

הרב קוק באגרת שע״ח כותב לרב חרל״פ את הדברים הבאים:

ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו

באגרת זו מסביר הרב קוק לרב חרל״פ את הנחיצות בספר נוסף שיעסוק בתשובה. משפט מפורסם זה של הרב קוק מלמד אותנו מסר חינוכי עצום- מי שרוצה לחזור על מה שהוא למד, לדקלם את מה שנאמר לו, לצטט את דברי רבותיו- מסוגל לעשות זאת כל יום. הבעיה מתחילה כאשר האדם רוצה לחדש, כאשר האדם רוצה ללמוד עיקרון חדש. מבחינה מסוימת המסורת מייצגת את הדחף של האדם לחזרה על המוכר והטוב- אדם מצלם תמונה וכך לוכד את עצמו לנצח בחתיכת נייר אליו הוא חוזר לעת מצוא. מסורת איננה אך ורק התרפקות על העבר, מסורת היא גם הנצחת ההווה כפי שהאדם היה רוצה לצייר אותו. מבעד לעיניים המסורתיות האדם מסתכל על העולם ורואה בו את המוכר והטוב. כשם שלתמונה תמיד ניתן לחזור ולראות בה את הרגעים הנפלאים אשר תועדו על ידי האדם, כך האדם המסורתי מסתכל על העולם. האדם המסורתי בונה בית, מתיישב, הוא איננו שש לעשות מהפכות, הוא אינו "רץ" לשנות את העולם. הוא נהנה ממה וממי שהוא עכשיו, ממי שהוא זוכר שהוא היה אתמול.

בעוד החידוש פועל יחד עם הזמן,  המסורת היא מקום מבטחו של  כל אדם.

האדם הינו היצור המסורתי ביותר בטבע. האדם, בניגוד לטבע, מקדש את הזמן שעבר, את הזמן שהיה. האדם מסתכל בדמיונו ורואה את עצמו תמיד בשיא כוחו, על אף שעבר לא מעט זמן מאז היותו במצב זה. ניתן לראות דברים מעין אלו במצעדי הוטרנים הרוסים של מלחמת העולם השנייה ברחובות ירושלים, כאשר פעם בשנה מתאספים להם מאות לוחמים מעוטרים וצועדים לאורך שדרות יפו, לוחמים בני 80 ויותר, אך בעיני רוחם הם עדיין אותם גיבורי הצבא האדום אישר שחררו את אירופה הכבושה מידי הצורר הנאצי.

האדם יכול לספר סיפורים נוסטלגיים במשך שעות ללא הפסקה. כאשר אחשווראש מתקשה לסיים את היום שלו הוא פונה אל ספרי ההיסטוריה בכדי להתרפק על העבר. בראש השנה כאשר האדם נידון- נפתחים ספרי הזיכרונות. אין ספק שזוהי  דרך אנושית לשפוט יצור אנושי.

אך החידוש אינו האדם, כלל וכלל לא. החידוש הינו חריגה של האדם מעצמו אל תוך הבלתי מוכר. החידוש הוא תלוי בזמן, מי שינסה לחרוג מעצמו, לחרוג מהעולם האישי הפרטי שלו, יגלה שמחוצה לו ישנו עולם, עולם שמשתנה ללא הרף שמתפתח ומתכלה, עולם שמבוסס על זמן. מי שינסה לחרוג מעצמו יגלה שיתר על כן, שגם הוא השתנה, הוא יגלה שהוא מבוגר יותר, שהוא נראה אחרת ממה שהוא זוכר. החידוש הנו ההיפוך של הזיכרון, החידוש הוא ההבנה שהחדש שונה בתכליתו  מן העבר. 

על החדשן מוטלת החובה שבאם רצונו לחדש עליו להשתחרר מהמקום הבטוח ולפעול בזמן הנוכחי, זמן אשר הינו מאוד שונה ממה שהוא הורגל אליו, ממה שהוא אוהב ומעריך.

 

אנושיות מחדשת

אני חושב שב'שיר של יום' ישנו ניסיון לשלב בין שני העקרונות שהצגתי לעיל. מחד, יש כאן מימד של קביעות, ומאידך, ישנה יחודיות לכל יום ויום.

ישנו סוג אחר של שילוב בין מסורת לחידוש, יש כאן חידוש שמנותב בכלים ברורים. האדם שמחדש לעצמו כל יום שיר חדש, לא נאלץ לקרוע מעצמו את כל ההגנות שהרי המילים הן מוכרות ואהבות, אך מאידך הוא נאלץ להתעמת עם העובדה שהזמן נוסע, שהזמן לא עוצר לרגע. הוא נאלץ להתעמת עם העובדה שגם הוא יאלץ להשתנות.

אמנם, עניין זה גובה במחיר מסוים, אין כאן מקוריות וחידוש יום יומי, אך יש כאן הרבה מעבר לזה.  האורגינליות של השיר הפשוט מוקרבת על מזבח השגרה, אך נוצרת אופציה ברורה לחידוש והתחדשות שאינה תלויות בתלישות של האדם מעצמו, מהבסיס הבטוח והמוכר של מי שהוא.במידה מסוימת זהו סודה של הגאולה:

ר' חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל וראו אילת השחר. אמר לו ר' חייא: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת. (ירושלמי ברכות)

הגאולה של עם ישראל אינה גאולה של "זבנג וגמרנו", היא עוברת עליות ומורדות. האדם, העם, העולם, לא יכולים ואינם צריכים להשתחרר מהרגלים ישנים וגמרנו כדרך תלישת פלסטר. מי שינסה לעשות זאת בצורה חדה ימצא עצמו תלוש ומנותק, ללא תמיכה ציבורית וללא הבנה של מה שעובר עליו-עצמו. הניסיון לקבוע עובדות בשטח מהגוף יוצר ניתוק של המחדש מהגוף ובמקרים מסוימים אף מגוף האומה וכך מוצא עצמו המחדש לבד ובודד במערכה.

חידוש איטי, חידוש של קמעה קמעה. הוא לוקח בחשבון את הצד הריאלי מחד ואת הרצון לפרוץ גבולות מאידך.

בשבועות הקרובים אנסה לעמוד על נקודות החידוש שבכל 'שיר של יום' אותו אנו שרים במשך השבוע, להסביר מהי נקודת החידוש שבכל שיר, אך גם להראות איך ה'שיר של יום' לא מאפשר פריצה חסרת אחריות של האנושיות של הריאליזציה.  איך ה'שיר של יום' מלמד אותנו יסוד של אנושיות חדשנית.

 

 

בית המדרש