ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שיפתח הזמן שיפתח

ע"י: מידד שלם

בוגר מחזור א´ של הישיבה, מידד שלם, במאמר מיוחד לפתיחת זמן חורף הבא עלינו לטובה ולפתיחת כל הזמנים כולם

נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ2. החכם מכל האדם מלמד אותנו באחרית ימיו שתהליכים שמתרחשים במהירות ובבהלה אינם עולים יפה באחריתם. פסוק זה נדרש בבמדבר רבה3 על בני גד ובני ראובן ביחס לישיבתם בעבר הירדן המזרחי. ברגע שבני גד ובני ראובן ראו את החלק המזרחי של ארץ ישראל, הם חמדו אותו. הוא התאים בדיוק למרעה שלהם, ולכן הם התאוו לשבת בו. בעקבות בקשתם, משה רבנו ע"ה חשש שרצון זה יגרום להם להתרכז רק ברצונם ולשכוח את שאר ישראל, ואולי אף יניא את לב ישראל לרשת את שאר הארץ. על כן לאחר דיון מסוים הוא הגיע איתם להסדר שהם יעזרו לעם ישראל להגיע למילוי יעדם, בכך שיצאו חלוצי צבא לפני אחיהם ורק לאחר מכן, הם יוכלו לחזור לנחלתם.

ככלל, דרכו של ראובן מעולם היתה הינעלות על היעד שהוא הציב לעצמו ללא התרכזות בדרך ובהשלכות. כאשר ראובן רוצה להביא אוכל לבית אביו הוא משתקע כולו במטרה, ויש לו אף מסירות נפש לא מעטה למימוש המטרה זו. הוא אומר ליעקב "את שני בני תמית אם לא אשיבנו אליך" (בר' מ"ב לז). אמירה זו מעידה על מסירות נפש אדירה למילוי המשימה שהוא לוקח על עצמו, אבל היא גם מעידה על שימת המטרה לנגד עיניו ולא על הסביבה והדרכים להשגתה. ראובן לא נמצא בעולמו שלו וק"ו שלא בעולמם של הסובבים אותו. הוא נמצא בחלום ובחזון שאליהם הוא שואף. משום כך לא עלה בידו לשכנע את אביו (שלא היה לו שום חפץ בקיפוח חיי שני נכדיו). יעקב הגדיר את התנהגותו של ראובן כפזיזות ביחס לסיפור בלהה – "פחז כמים אל תותר" (שם מ"ט ד), שאפיינה אותו גם ביחס לירידה למצרים.

כאשר מסתכלים מנקודת מבט מעמיקה על דרכו של ראובן היא מאוד קוסמת. היא מלאה מסירות נפש, הוא משליך את נפשו ונפש בניו מנגד למען מימוש מטרתו. הוא סוחף, הוא מלא ביטחון בצדקת דרכו, יש לו אידיאלים גדולים והוא נכון להקריב הרבה מאוד בשביל לממש אותה. אך במבט עוד יותר מעמיק של ישראל סבא אנו למדים שלא זו הדרך. דרכו של ראובן מצטיירת בעיני כאדם שנעול על מטרה ומסתער עליה, כאשר הוא מותיר מאחוריו שובל של בגדים וכלים שנפלו לו במהלך דרכו. אותו אדם לא שת ליבו לדברים שאיבד בדרכו, כיוון שכל כולו נמצא במטרה, והוא מופתע מדוע אף-אחד אחר אינו רואה את המציאות באותו אור שהוא רואה אותה, ואיך איש אינו מוסר את נפשו כמוהו. הפזיזות והרצון להגיע להישגים מהירים, ללא התחשבות בסביבה ובתוצאות, גם אם היא נובעת מרצונות גדולים, אינה דרכנו.

גם לו יטען הטוען שבקשתם של בני ראובן ובני גד נבעה מחשיקה בארץ חמדה, וברגע שנכבש חלק מהארץ הם מייד רצו לשבת בו מרוב אהבתם לא"י, היה עליהם לבחון מה תהיה ההשלכה של בקשה מעין זו על כלל ישראל. ובסופו של דבר ראובן וגד היו הראשונים לגלות בגלות עשרת השבטים.

רב נחמן בליקוטי מוהר"ן תנינא בתורה פ"ט כותב על הסכנה שיש באכילת פירות קודם גמר בישולם. הפזיזות וחוסר המוכנות לתת לתהליכים (אפילו תהליכים נכונים בכיוונם) להתרחש בדרכם הטבעית יכולה להביא להרבה נזק. ונראה שהוא רומז לגמרא4 "שראויה הייתה לדוד בת שבע... אלא שאכלה פגה."  רב נחמן אומר שע"י ברכה אפשר בכל זאת ליהנות מדברים קודם הזמן. אך כעיקרון אכילת פירות קודם זמנם מזיקה5.

הרב קוק מתאר בשמונ"ק6 בצורה נפלאה את יחס בין הפזיזות והראיה הארוכה. "רבי עקיבא וחבריו... הם הם שיכולים הם לשחק כשרואים שועלים שיוצאים מבית קודשי הקודשים... הם מנחמי האמת, הם המנחמים בעומק, בדרך ארוכה וקצרה. המחאה הפנימית היא רק על התנחומים השטחיים, אל תאיצו לנחמנו, אבל דוקא ממקור העומק, ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית, יוצאים תנחומות אל... הנחמה המהירה היא מדת ראובן שנטל נחלה מבוהלת בעבר הירדן, והיה לראש גולים... משום דלא סליק מחשביה באתריה (שלא עולה מחשבתו ממקומו – מחשבותיו אינן נמצאות במקום בו הוא נמצא), והוא בשביל כך אינו מקושר עם הזמן, והמלכות והכהונה יש להם קשר עם הזמן והם המעלים אותו על ידי נגיעתם בו."

רק מי שיש לו ראיה עמוקה, שיכולה לחדור לעומק התהליך ולמצוא גם בעומק החורבן והשיממון את תהליך הגאולה – מי שיש לו חיים ארוכים, הוא זה שיכול להיות מנחם האמת. הוא הופך את החורבן עצמו לנדבך לבית השלישי. תנחומות שוא הן הנתפסות לעכשיויזם. הרצון הפזיז למשיח-עכשיו ושלום-עכשיו, גם אם יש בו הרבה להט ומסירות נפש, אינו יכול להביא את הנחמה אליה אנו מייחלים. תהליכים מבוהלים בראשיתם, אחריתם לא תבורך.

כל מי שרוצה לספק את תאוותיו עכשיו, אפילו התאוות הרוחניות, לא יצליח. ואם אדם ישים את כל עצמותו במטרה ויזניח את הדרך, יזניח את עם ישראל שסביבו, יזניח את הזמן שבתהליך, הוא לא יוכשר לעמוד בראש מלוכה והנהגה.

כשם שהדברים נכונים בגדול כך הם כנים ונכוחים גם בקטן, בתחילת דרכנו בישיבה. תורה שלמדתי  באף היא שעמדה לי. רק בעמל תורה ויגיעה רבה, פעמים רבות מבלי לראות תוצאות ופירות מידיים, מגיעים לקניין אמיתי. אפילו כאשר מתחילים לראות פירות, פעמים רבות הם עדיין בוסריים ומזיקים לאוכלם (שועלים קטנים מחבלים כרמים – תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה). אל לנו ליפול. הדרך ארוכה. מידת הפזיזות אינה דרכו של ישראל סבא. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן. (יש' נ"ב, יב) למרות שהמשפט נדוש עד כדי שהוא לפעמים מעורר קצת סלידה, אבל באמת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

על אף כל האמור לעיל, גם לדרכו של ראובן יש מקום בעבודת ה'. רֵבּ צדוק אומר בריש צדקת הצדיק שבתחילת הדרך בעבודת ה' צריך להתחיל בחיפזון כמו פסח מצרים. כאשר אנו בתחילת דרכנו בעבודת ה' בבית המדרש, במקום בו לומדים מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה, כשעדיין לא פיתחנו והסתגלנו לראייתו העמוקה וארוכה של רבי עקיבא, כשאיננו יודעים מה יקרה בדרך ואילו דברים אנו עלולים לאבד ולשכוח בדרך, צריך להתרכז במטרה ולעבוד בחיפזון למימושה. לעבוד על הרצון, לעבוד את ה' ולהתגדל בתורה. להסתער בכל המרץ גם מבלי לדעת איך אני אראה בעוד כמה שנים (אם היו אומרים לי בשיעור א' שבשיעור ו' אראה ואהיה במקום בו אני נמצא כעת לא הייתי מאמין). רק צריך וחשוב להיזהר משבירות שמגיעות בעקבות חוסר ראיית פירות, כאשר שוברים את השיניים כשלא מבינים מהי נקודת ההנחה של התוספות ומה הוא בכלל רוצה ממני (אין אדם בישיבה שלא מכיר את המילה משבר במלעיל). אולם כאשר כבר משוקעים בתוך עבודת ה' (בשיעור ו' וצפונה J), אפשר כדברי רב צדוק לעבור לעבודת ה' של פסח דורות שנאכל בנחת.

ויהי רצון שנזכה בשנה הבאה עלינו לטובה לעמול בתורה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה (לפחות קצת, טועמיה חיים זכו). להיות מקושרים לזמן. שנזכה להיות בדים לארון, לחיים ארוכים ולאכול פסח דורות בפועל ממש. ובירושלים תנוחמו. אמן!

 


  1. משלי כ' כא.

  2. כ"ב, ט'.

  3. סנהדרין קז.

  4. אומנם לפעמים ע"י ברכה אפשר להינצל מנזק הנ"ל ואף להעלות ממנו ניצוצות רבים. אבל מי ירהיב עוז בנפשו לאכול מלכתחילה פירות בוסר כאשר הוא מודע לנזק הטמון בהם. וזאת כשאת כל הנזק הנ"ל אפשר למנוע ע"י קצת התאזרות בסבלנות.. וגם אם הפירות כבר נתלשו מהעץ קודם זמנם הם ע"י המתנה הם יוכשרו לאכילה ממילא.

  5. קובץ ו' תורה ר"י.

 

 

בית המדרש