ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

באמצע, בקצוות וביניהם

ע"י: מלכיאל השכל

הרמב"ם, ריה"ל והרב סולובייצ´יק כל אחד מהם מלמד דרך אחרת בעבודה על המידות ושינוי דרכו של אדם. אך באיזו דרך נבחר ובעיקר כיצד בוחרים?

*[1]

קיימות שלוש גישות שונות לדרך שאותה יבור לו האדם להנהגת אורחות חייו; גישת "שביל הזהב" של הרמב"ם, גישת המושל של ה"כוזרי" ואיזון בין קצוות של הרי"ד.

הגישה הראשונה היא של הרמב"ם הדוגל פילוסופית ב"שביל הזהב", בדרך האמצע כשאיפה העליונה לאיזון בין הקצוות השונים. גם הכוזרי מציין את האמצע כדבר מובחר. לדוגמא, ארץ ישראל היא ארץ אמצעית מכמה בחינות, היא כ"אמצע לארץ הנושבת" מבחינת חלוקת זמני היום (שקיעה וזריחה) ובקצה ההפוך לה סין[2], היא גם נמצאת במיקום גיאוגרפי אמצעי בין יבשות אפריקה אירופה ואסיה ולכן האקלים בה נוח[3] והיא גם אמצע שבין תרבויות ומעצמות.

בשני מקרים חריגים האדם נדרש לנטות מדרך האמצע: הראשון הוא בשלב התיקון, שבו הנטייה לקצה אחד מטרתה להגיע ליעד הנכסף של האמצע והשני כהנחיה כללית, בכל המידות צריכה להיות הטיה קלה לכיוון מידת החסידות[4]. גישה זו של שביל הזהב "אלגנטית" מתמטית ופילוסופית[5] וזהו גם חסרונה, היא עלולה לגרום לבינוניות[6] ולאפרוריות וחסרה את המתח וסערת הנפש החיונית לפריחה, לתסיסה וליצירת עניין המכילים מנגד גם סיכונים[7].

הגישה השנייה היא של הכוזרי והיא "שביל הזהב" שבין הגישה הראשונה (גישת הרמב"ם) לשלישית. המודל האידיאלי של החסיד הוא כשל מושל המדינה שמביא לידי ביטוי כל אחד מהכוחות הנפשיים והגופניים ומספק כל מחסורם לפי הצורך[8]. במקום לשאוף לאיזון ו"סטטוס-קוו" ביניהם הוא משתמש בהם רק לדברים המועילים שבהם ומונע מהם "לעבור את הגבול" ולהפריז וכך גם בעבודת ד': "כללו של דבר, שלושה הם יסודות עבודת האלוה... ה"יראה" וה"אהבה" וה"שמחה" - התקרב אל אלוקיך בכל אחת מאלה[9]! " יש צורך גם בתענית יו"כ וגם בשמחת הפורים ואין יתרון כמותי או איכותי של אחד על השני כל עוד שני הקצוות נעשים מתוך מחשבה וכוונה והן שני הצדדים של אותה המטבע.

הגישה השלישית היא "איזון בין קצוות" שהיטיב לבטאה הרי"ד. לעומת שתי הגישות הראשונות שבהם נדרשת מידה של איפוק, הגישה השלישית סוברת כי יש להביא לידי ביטוי את מגוון הרגשות במלוא עוצמתם בהתאם לנסיבות הזמן ומאורעות החיים. אם בגישה הראשונה המיצוע הינו רגעי, הרי שבגישה זו המיצוע של השיאים (peaks) מתקיים לאורך זמן[10].

נביא שתי דוגמאות המייצגות עיקרון זה[11]: השבת ודיני אבלות.

בשבת נאמר : "ששת ימים תעבוד                       /                 ועשית כל מלאכתך 

                     ויום השביעי שבת  לד' אלוקיך        /          לא תעשה  כל מלאכה  ".

יש שדרשו את המבנה המקבילי של הפסוק באופן דו צדדי. באותה הטוטאליות שנאסרה המלאכה בשבת "לא תעשה כל מלאכה" כך נדרש האדם לעשייה חיובית ועשירה בשאר ימי השבוע "ששת תעבוד ועשית כל..."[12]. דוגמא שנייה היא בהבדל שבין דיני האנינות לדיני האבלות. באנינות נאסר על האבל שמתו מוטל לפניו אפילו החיובים הרגילים של אדם מישראל ואילו באבלות מההספד ועד שנה לאחריו נוספים לאבל חיובים ייחודיים.

אם כן, ראינו כי יש שלוש גישות שונות לאופן ביטוי המידות באדם. הרב קוק מלמדנו כי לעיתים בחירת הגישה תלויה במצבו הרוחני והסביבתי של האדם. על אף שעקרונית "החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש[13]" נדרש שיקדם להם צמצום. גם אחרי שמבחינת השכל "השקפתו טובה ורצויה" עדיין נדרש לחנך את "טבע החומר" ולרכוש הרגלים מעשיים. כהוראת שעה כואבת אך הכרחית נאלצים אנו לצמצם את הכוחות המעשיים כבתיבת נח. הגורמים לצמצום הזמני יכולים להיות שונים: צמצום יזום של האדם עצמו, אונס, נסיבות התקופה או החברה.

לאחר הצמצום יש בזהירות לשלוח את העורב והיונה מהתיבה ולמצוא דרכים שלא יהיה בהם "חשש הפסד וסכנה", עד ש"במלאת ימי מספר וכוחות נפשו יורגלו בדרכים טובים" ניתן יהיה להוציא לפועל "פעולות גדולות... בנפש מלאה ואומץ רוח גבורה... בלתי מאוסרת". ראוי לציין כי הנהגה זו נאמרה דווקא ע"י הרב קוק שדגל בתורה הרמונית[14] הנותנת מקום לתנועות הפוכות, לקודש ולחול ולמפגש בין דעות ותרבויות.

לסיכום, ניתן להצביע על שלוש גישות שונות בהנהגת המידות. הראשונה, איזון תמידי ב"שביל הזהב", השנייה נתינת ביטוי לכל כוח ומידה בהתאם לצורך והשלישית מיצוי מקסימאלי של כל מידה בשיאה לפי ההקשר כאשר המיצוי נעשה לאורך תקופה. בחירת הגישה אף היא תלויה בנסיבות ולעיתים צמצום הביטוי הכואב של ההנהגות הכרחי בשל הסכנה שבהתפשטותם המלאה ללא הכנה מקדימה.




[1] הערת הכותב: שיעור זה ניתן ע"י ראש הישיבה, הרב יובל שרלו, במסגרת סדרת שיעורי מידות לאחר תפילת שחרית בשבתות בישיבה. אחת המטרות העיקריות של העלאת השיעור על הכתב הייתה להצביע על מקבילות והקשרים בין תחום המידות לתחומי חיים נוספים כגון: מתמטיקה, כלכלה, פוליטיקה, אסתטיקה ופסיכולוגיה. כדי לבצע הפרדה ברורה בין הנאמר בשיעור לבין המקבילות וההקשרים שלא נאמרו בשיעור והוספו לאחר מכן ציינו אותם בהערות אך בגופן הזהה לגוף הטקסט. כמו כן הערות אלו סומנו בקו תחתי כדי לבדלן מהערות רגילות שמטרתן הבאת מקורות והרחבה. הרב עבר על השכתוב.


[2] מאמר ב' סימן כ' בתרגומו של יהודה אבן שמואל.


[3] בקצה האחד נחל יפת את הצפון ובקצה השני חם את הדרום ונח נחל את "ארצות האקלימים הנוחים, שבאמצעיתן נמצאת ארץ חמדה"(מאמר א' / סימן צ"ה).


[4]  יוצא דופן נוסף היא גם מידת הענווה.


[5] באופן פיזיקאלי ומתמטי השאיפה לשיווי משקל equilibrium היא השאיפה הכללית של מערכות בטבע (מלבד אנטרופיה ואנרגיה מינימאלית) ומשהגיעה המערכת לשיווי משקל, הגיע גם סופם של התהליכים במערכת. מבחינה מתמטית זו נקודת הקיצון מינימום או מקסימום שבה הנגזרת אינה משתנה (ע"פ לנגרג' והמילטון), אולם בתחום המידות המטרה אינה להמיר בני אדם ברובוטים מחושבים שקולים ונטולי פניות (משל לסכנותיה של גישה זו מופיע בסרט "equilibrium", הסרט מספר על עולם שבו בני האדם נוטלים תרופה שמטרתה לדכא רגשות מכל סוג שהוא, הן חיוביים והן שליליים כדי למנוע מלחמות).

מאידך ייתכן והרמב"ם "התכוון" יותר לנקודת פיתול ∫ ולא לנקודת מקסימום ∩ או מינימום U. בנקודת הפיתול לא רק הנגזרת הראשונה קבועה אלא גם הנגזרת השנייה וייתכן והרמב"ם ביטא זאת ע"י ההנחיה לנטות לכיוון החסידות. אחרת זו אדישות ולא "שביל זהב".

דוגמא נוספת למשמעות של סטייה קלה מהאיזון מצויה במודלים של אידיאל היופי. התברר בניסויים וסימולציות כי סימטריה היא המפתח ליופי אולם כדי שמשהו יחשב ל"מושך" עליו לסטות במעט מסימטריה הרמונית מושלמת.


[6] השווה גם בין דרכה של תנועת המזרחי שדגלה בתורה ועבודה לעומת דרכו של הרב קוק שאומצה מאוחר יותר ע"י הציונות הדתית.


[7] הרמב"ם מודה בצורך זה ומציין את תרומתם של ה"משוגעים" שמפתחים את העולם ומשלמים על כך מחיר, אך כנראה רק כדרך ליחידים.


[8] מאמר שלישי, סימנים ג'-ה'.


[9] מאמר שני, סימן נ'.


[10] אולי בבחינת "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים". גישה דומה קיימת אף בכלכלה ובפוליטיקה. בכלכלה- כוחות השוק ו"היד הנעלמה"; ובפוליטיקה-האינטרסים המנוגדים שומרים על ה"איזונים והבלמים" הנדרשים.


[11] השוואה מעניינת על ההבדל שבין פילוסופיית הגישה הראשונה לשלישית ניתן למצוא במחלוקת שבין הפסיכואנליזה של פרויד ללוגותרפיה של פרנקל. תיאוריות הניעה המבוססות על עקרון ה"הומיאוסטסיס" סבורות שהאדם הוא מערכת סגורה השואפת לשיווי משקל פנימי באמצעות הפגת מתחים ולכן ביטוי רגשות קיצוני כבגישה השלישית אינו חיובי מלבד הפגת מתחים וזו גם מטרתו של עקרון העונג הפרוידיאני.

אולם הלוגותרפיה גורסת שהרדיפה אחר ההומיאוסטסיס אינה מאפיין של אורגניזם נורמלי, אלא דווקא אות לליקוי!, אחרת נקבל כי "כל יצירות התרבות של האנושות" הן "תוצרי לוואי של הדחף... להשיב על כנו את שיווי משקלו של היחיד בהבאת כל תשוקותיו לידי רגיעה" (השאיפה למשמעות, ויקטור פרנקל, הוצאת דביר, 40-42) ע"פ הלוגותרפיה האדם מחפש משמעות מעבר לממד המערכת הסגורה ובעל יכולת להתעלות מעבר לעצמו.

"ההכרח לבחור בענייני משמעות, ערכים ועדיפויות" גורם למתח רוחני ורוחני אשר בניגוד למתח גופני ונפשי הוא מתח בריא המאפשר לנו להתפתח (כמו העומס המופעל על שריר). (המשמעות של חייך, גוזף ב' פאברי, 1983, עמ' 105)


[12] ומובן שלא ניתן להשיג את אותה התוצאה הרוחנית בשבעת ימי עבודה בהיקף מופחת של 6/7 אחוזים מכל יום. כלומר לעניין השבת, הגישות הקודמות אינן תואמות כהנחיה כללית.


[13] מוסר אביך, פרק ב', סעיף א, עמ' כ"ד.


[14] כך למשל הרב קוק תוקף את החלוקה הדיכוטומית בין הרמב"ם לכוזרי. "...שהרמב"ם דורש בשבח השכל וההכרה ורבי יהודה הלוי בשבח הרגש והפיוט ואם כן הם "שני כתובים המכחישים זה את זה, ויש רק ברירה אחת, להשפיל את האחד ולרומם את השני" (מאמרי הראי"ה עמ' 11-13). לכאורה חלוקה זו עולה גם אצלנו בכך שהנגדנו בין "שביל הזהב" ל"מושל", אולם ראינו כי יסוד האיזון מופיע גם בכוזרי וכי בחירת הגישה תלויה בנסיבות.


 

 

בית המדרש