ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

נולד מחטא, זכה למלוכה

ע"י: אריאל טוכפלד

דווקא הילד שנולד לאחר חתונה שכל כולה נולדה בחזרה בתשובה, ודווקא בגלל שזה אחד מהמסרים החשובים ביותר שדוד המלך הנחיל לעם ישראל, הוא זה שזוכה להיות ממשיך הדרך של בית דוד – בית שממנו יצא גם המשיח, זה שיגאל את עם ישראל. עיון בהפטרה

הפטרת השבוע מתארת לנו את מעבר השלטון הראשון בין אב לבנו בעם ישראל. השאלה בבסיס מאמרנו היא כיצד נבחר הבן שיורש את המלוכה מאביו? לכאורה, התשובה שצריכה להינתן היא הבן הבכור, או לכל הפחות הבן הראשון שיכול לרשת את אביו. הנחה זו עמדה בבסיס המרידה של אבשלום – שמצא את מותו בעקבות כך שהיא נעשתה בימים שעוד אביו היה חי.

גם אדוניהו בן חגית, אשר המליך את עצמו וגרם לכל בני המלך לקבל אותו כמנהיג אחר אביו, חשב כך. הרד"ק מסביר כיצד אם הולכים אחר הבן הגדול יוצא שאדוניהו צודק בכך שהוא דורש לרשת את המלוכה: 

חגית אם אדוניהו ילדה אותו אחר שילדה מעכה את אבשלום, כי אבשלום היה גדול מאחיו, כמו שכתוב "השלישי אבשלום הרביעי אדוניהו", ואמנון שהיה הבכור כבר מת ואולי דניאל שהיה משנהו מת אע"פ שלא נכתבה מיתתו, ולפיכך היה חושב אדוניהו למלוך.

רד"ק מלכים א א, ו

אך בעקבות המלכת אדוניהו, מגיעה לפני המלך בת שבע אשת דוד, לבקש ממנו ששלמה בנה ימלוך אחריו. הטענה בשמה מבקשת זאת בת שבע, היא שהוא הבטיח לה את זאת: "אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּא-דֹנָי אֱ-לוֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי" (מלכים א א, יז). עתה יש לקיים את ההבטחה, ולמנוע את מלוכת אדוניהו. זאת אומרת שהעברת המלכות בין אב לבנו איננה לבן הבכור דווקא, אלא למי שהמלך בוחר בו מבין בניו.

כיצד נבחר דווקא שלמה? במה הוא מיוחד יותר מיתר אחיו?

כדי להבין זאת צריך לחזור לתחילת היכרותנו עם בת שבע. כידוע, דוד ראה אותה מתרחצת, חשק בה ולקח אותה למרות שהייתה אשת איש, לאחר מכן שלח את בעלה אוריה למות במלחמה, ואז נשא אותה לאישה.

הרב שרלו בספרו "יראה ללבב",[1] מסביר ביתר פירוט את גודל החזרה בתשובה של דוד המלך, יותר מכל חזרה אחרת. על פניו, התשובה שלו היא בעיקר בעובדה שהתוודה לפני ה'. הבעיה בכך היא שהדבר הראשון שיש לעשות כשחוזרים בתשובה זה עזיבת החטא. אם דוד נושא את בת שבע לאישה, הוא בעצם ממשיך לחטוא בכל יום שהוא חי איתה.

יתכן שעובדה זו גם הכריעה את גורל הממלכה של דוד לימים קשים מאוד, הן מבחינה אישית והן מבחינה לאומית: בפרק שאחרי תיאור העונש שקיבל דוד על המעשה שעשה, מופיע מעשה אמנון ותמר. ניתן לדון את אמנון לכף זכות, בכך שראה את אביו עושה מעשה ערווה ודבק בה, ומכאן הסיק שזה לא כל כך נורא אם ישכב עם אחותו מאביו ויענה אותה.

בתגובה לכך אבשלום הורג אותו, וגם על כך דוד לא מצליח להגיב כראוי. ככל הנראה אבשלום פנה אליו בטענה, כיצד אתה יכול להוכיח אותי בעוד אתה חי עם מישהי שהייתה אשת איש כשלקחת אותה לאישה!

לאחר מכן אבשלום מורד בו, והוא נאלץ לברוח מירושלים. גם פה ניתן להבין זאת על רקע חייו עם בת שבע. לדעת אבשלום אביו לא ראוי לשמש מלך על עם ישראל, מאחר שהוא חי את חייו בחטא מתמיד.

אחר כך שמעי בן גרא מקלל אותו, ודוד מבליג על דבריו ולא עושה את מה שמצופה ממלך שמקללים אותו – להרוג אותו. בהמשך שבע בן ברכי מורד בו, וכל ישראל עולים מאחרי דוד אל שבע בן בכרי. ניתן להסביר שכל הדברים הללו קרו היות ודוד נתפס כבן אדם לא מוסרי, וכמי שרבים לא חשבו שהוא ראוי להנהיג את עם ה'.

לאור עובדות אלה, מדוע באמת רצה דוד להשאיר את בת שבע? מדוע התשובה שלו נחשבה לו אם הוא עדיין מחזיק בחטאו?

התשובה לכך טמונה ביסוד העובדה שהחטא של דוד לא היה חטא פורמאלי הלכתי, שכן אז היה חייב מיתה בגלל שבא על אשת איש. גם שליחת אוריה למות בקרב לא נחשבה לו כחטא, אלא כפגם מוסרי.

הבעיה שדוד ניצב בפניה היא, שאם יגרש את בת שבע יגזור עליה חיי גלמודות. היא תאלץ לחיות את שארית חייה ללא בעל – שכן אישה שמלך ישראל גירש אותה אסורה לכל העולם (בדומה לכלי תשמישו של המלך, שאסור לאדם אחר להשתמש בהם לעולם).

דוד חי עם בת שבע כדי למנוע ממנה חיי בדידות. ניתן להניח שהוא חזה מראש את התסיסה שתהיה בתוך הארמון ומחוצה לו למקרא טורי הרכילות וראיית צילומי הפפראצי של המלך עם האישה שהייתה אשת איש כשלקח אותה. ובכל זאת, דוד מוגדר כמי ש'הקים עולה של תשובה' – הוא גרם לזה שבת שבע תחיה חיים טובים עם בעל, ולמרות שהדבר הקל היה להוציא אותה מהארמון מהר ככל האפשר, הוא גזר על עצמו חיים קשים יותר – ועל כך קיבל הקב"ה את תשובתו הגמורה.

מכאן ניתן גם להבין מדוע נבחר דווקא שלמה המלך להמשיך את אביו. שלמה הוא הסמל לכך שחזרה בתשובה לפעמים לא רק קשה – היא גם כואבת בצורה המשכית. גם אם זה קשה וזה יפגע באדם שרוצה לשוב בתשובה, מוטל עליו לעשות את המאמץ הזה. הבושה שחשים כשמתמודדים עם החטא היא גדולה, והיא לא תמיד רק בין אדם למקום, אלא לפעמים בין אדם לסביבתו. במקרה של דוד הבושה הייתה כה גדולה, והיא הייתה מול כל עבדיו, מול כל עם ישראל.

לא בכדי דווקא נתן הנביא הוא זה שמשכנע את בת שבע לבוא לפני המלך לשכנע אותו. דווקא הוא זה שנשא בפני דוד את משל כבשת הרש, ראה איך שב דוד בתשובה שלמה וראה איך הוא החליט לקחת את בת שבע לאישה למרות המחיר הכבד של המעשה – הוא זה שרוצה להביא לקיום המשכיות ממלכת דוד על ידי הבן שנוצר מהתשובה הזו – שלמה.

ההוכחה המרכזית שזו הסיבה שבגללה נבחר שלמה, היא רצף הפסוקים המתאר את לקיחת דוד את בת שבע ואת הולדת שלמה:

וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ[2] וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַא-דֹנָי אֲהֵבוֹ. וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר אֲ-דֹנָי.

שמואל ב יב, כד

יש קשר מיוחד בין "ויבא אליה וישכב עמה" לבין "ותקרא את שמו שלמה, וה' אהבו". כיצד כבר שנולד ה' אהבו? מובן שהוא אהב אותו לא בגלל מעשיו, אלא בגלל המעשה של אביו. דוד לקח את בת שבע לאישה בניגוד למצופה ממנו, ולכן ה' אהב את הילד שנוצר מהשידוך הזה.

נתן הנביא קורא לו ידידיה, ידידו של ה', והנביא מעיד שהוא נולד "בעבור א-דני". העוצמה המיוחדת שקיימת בשושלת דוד בן ישי, ממשיכה דווקא דרך שלמה. הבן של בת שבע זוכה להיות המלך אחר דוד אביו, והוא זה שבעוד כמה שנים יבנה את בית המקדש, מכון שכינת ה' בעם ישראל.

דווקא הילד שנולד לאחר חתונה שכל כולה נולדה בחזרה בתשובה, ודווקא בגלל שזה אחד מהמסרים החשובים ביותר שדוד המלך הנחיל לעם ישראל, הוא זה שזוכה להיות ממשיך הדרך של בית דוד – בית שממנו יצא גם המשיח, זה שיגאל את עם ישראל.





[1] פרק חמישי, עמ' 197-200.


[2] ניחם אותה על פטירת הבן שנוצר מהחטא.


 

 

בית המדרש