ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

העליה של אברהם- בחינה מחודשת של מסעו של אברהם לארץ ישראל וחזרתו

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

במאמר זה מצביע הרב סנדרס על השינוי הרוחני והפנימי שעבר אברהם ביוצאו ובחזרתו לארץ ישראל וכיצד משפיע עניין זה על אמונתנו גם כיום

דמותו של אברהם אבינו זכתה לטיפול נרחב הודות למדרשים הרבים שנכתבו וסופרו אודותיה. היא הציתה את הדמיון של גדולי הדורות- אבי האומה שהגיע אל האמונה בכוחות עצמו, שסחף אחריו את העולם כולו בעוזו של המונותאיזם, שהציע מזור אל מול עבודת האלילים הנמוכה, אך יותר מכל מעניין איך אברהם אבינו הגיע לדרגה זו. לפי רבים וטובים השלב הראשוני של אברהם איננו מוכר לנו, אנו שומעים על מסעו הרוחני לאמונה באל אחד במדרש המפורסם; אך בכתובים עצמם, אין למדרש זה כל הד:

'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'', ר' יצחק פתח (תהלים מ"ה) 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך', אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, 'ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך', 'ויתאו המלך יפיך', ליפותיך בעולם, 'והשתחוי לו', הוי 'ויאמר ה' אל אברם.'.

במאמר זה, ברצוני להציע הרחבה לסיפורו של אברהם, הרחבה המתבססת על פשט הפסוקים ובאה לטעון שאמנם מסעו של אברהם התחיל בלך-לך אך מסתיים במקום שונה לחלוטין. 

 

הכניסה לארץ 

בתחילת פרשת לך-לך אברהם אבינו נוסע יחד עם משפחתו לארץ ישראל. בארץ ישראל ניכר שאברהם עובר מהפכה רוחנית, הוא חווה התגלות נוספת ובעיקר מקים מזבחות לשם השם.

מבחינה מסויימת אברהם אבינו מתגלה לנו כעולה לרגל הראשון- "ראשון התיירים הדתיים"; בהתאם לצו השם שדרש ממנו ללכת לארץ שהשם מראה לו, הוא מגיע לארץ ומרגיש שהוא עשה את שלו בעצם ההגעה.

בעת שהותו בארץ עוסק אברהם ב"מעשים דתיים" גרידא. אברהם איננו מתפתח מבחינה כלכלית, הוא לא בונה יישוב קבע- הוא ממשיך בחיי הנדודים ומנסה להשיג השגות רוחניות ככל האפשר.

חיי האמונה של אברהם ללא ספק מתעשרים, הוא חש צורך להוכיח את הקשר שלו לאלוקיו בעזרת מזבחות, בעזרת הודאה לקב"ה, אך אין אנו מוצאים אותו קובע בית, אין אנו מוצאים התייחסות שלו לאנשים שיושבים בארץ. אכן אין זה ברור, הרי שלא כך מתנהג מי שבא לגור במקום, כך מתנהג תייר אורח שלא מחפש ליטוע שורשים.

טענה זו גם מסבירה מדוע אברהם עזב את הארץ ברגע שהיה רעב, ברגע שלא היה לו מזון. אברהם יורד מהארץ ללא חשש משום שעיקר השהות שלו בארץ היתה מראש שהות זמנית, לא שהות קבע. ברגע שיש קושי בשהותו הוא עוזב, הרי את צו השם הוא מילא בעצם הגעתו למקום, אין הוא חש שום תביעה פנימית להישאר מעבר לכך ולשלם מחיר אישי.

ניתן בהחלט להבין את אברהם ברגע שהמשבר הכלכלי מכה- אברהם עובר למקום בו המשבר הכלכלי עוד לא הכה ואולי גם לא יכה- למצרים. אברהם שחש כתייר ולא כבן המקום פשוט עוזב. חשוב להדגיש שבני הארץ, האמורי, נשארו בארץ ולא ירדו (אותם פגש אברהם בעת חזרתו לארץ), אך אברהם שאין לו שורשים במקום בוחר לעזוב את הארץ וללכת לארץ מצרים.

 

השהות במצרים

השהות במצרים מהרבה בחינות מייצגת מהפך המעצב מחדש את אברהם. בעת כניסתו למצרים אברהם אומר לשרה את הדברים הידועים:

"ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".

אברהם מבקש משרה, לטעון שאיננה אשתו. מטרת ההגעה למצרים היא ברורה, מילוט כלכלי, במידה ושרה תקוטלג כאישה יפת מראה שמתאימה למלך, אינטרס זה יועמד בסכנה. דבר שכזה יתפס בדורנו כלא ראוי, זוכה לפרספקטיבה אחרת בהתחשב בסיטואציה, ומכאן אכן נוצרת אמירה מאוד ברורה שיש להעדיף את הקיום על כל דבר אחר.

כאן התכנית בעצם משתבשת- אברהם אבינו מגלה שעל מעשים מעין אלו המסר מאלוקים מגיע אליו, נוגע בו בעצם, בצורה שונה, בצורה עקיפה:

"וינגע ידוד את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך הוא למה אמרת אחתי הוא ואקח אתה לי לאשה ועתה הנה אשתך קח ולך"

הקדוש ברוך נוקם בפרעה על לקיחתה של שרה, פרעה מבין את המסר האלוקי, אך חשוב מכך, גם אברהם מבין את המסר האלוקי. אמנם הוא השלים את מטרתו ויצא ברכוש גדול ממצרים, אך אברהם מרגיש שחסר כאן משהו, השם לא התגלה אליו, הוא התגלה לפרעה. עניין זה דוחף את אברהם אבינו להבין שזמנו בארץ לא תם, אולי עליו להיות לא אך ורק תייר, אלא יותר מכך. כאן בעצם מתחיל מסעו השני של אברהם לארץ ישראל, מסע שהוא לא רק הליכה אלא עליה.

 

עליה

"ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב; זאת אל מול הפעם הראשונה בא אברהם הגיע לארץ: "וילך אברם כאשר דבר אליו ידוד וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן
ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען".

אברהם אבינו עולה לארץ ישראל, אך אמנם מבחינה מעשית, פרקטית, אין הבדל בין הכניסה לארץ הראשונה שכונתה "הליכה" לכניסה לארץ השניה שכונתה "עליה", אך ברצוני לטעון שיש כאן שינוי מנטלי.

בכניסה זו לארץ, אברהם לא נכנס יותר כ"תייר דתי", הוא לא בא כעולה לרגל. עכשיו כאשר אברהם נכנס לארץ הוא נכנס במנטליות של עולה, הוא מבין שעל מנת להתקדם לשלב הבא, בכדי להפנים בצורה אמיתית את הטוב שהארץ נותנת, עליו להעלות את עצמו לשנות את ההתייחסות שלו. לעניין זה השלכות רבות, הכתוב מפגיש אותנו עם השלכות אלו בראש ובראשונה בהפרדות של אברהם מלוט.

"וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת יהוה את סדם ואת עמרה כגן יהוה כארץ מצרים באכה צער ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו".

באירוע זה אברהם מבין שעליה לארץ דורשת יותר מאך וק שהות בארץ- העליה דורשת התנתקות מסויימת מהעבר. ניתן להניח שגם קודם לכן לא הכל היה כל כך פשוט בין רועי אברהם לבין רועי לוט ואולי אף בין לוט לאברהם עצמו, אך ברגע זה אברהם מבין שאם ברצונו להתקדם עליו לבצע מהלך של היפרדות מסויימת. אין בכוחו של אברהם להתמודד עם האתגרים שהחיבור עם לוט מציב לו. בעוד אברהם נמצא בעיצומו של תהליך עליה ומבין שמה שהיה הוא לאו דווקא מה שיהיה, לוט לא עובר תהליך מקביל- וברגע זה ההיפרדות היא בלתי נמנעת.

כתגובה להיפרדות מלוט הארץ מובטחת לאברהם ולזרעו. זוהי הפעם הראשונה בה אברהם שומע דבר מעין זה, זוהי הפעם הראשונה בה אברהם מקבל אישור לתחושותיו האישיות בנוגע לארץ, בו הוא מקבל אישור לתהליך שהוא עובר- לתהליך העליה. הציווי של הגעה לארץ ותיור בה, הופך להיות הבטחה אלוקית לקישור לארץ של אברהם וזרעו.

 

מלחמת המלכים

מלחמת המלכים מלמדת אותנו על היחס החדש של אברהם למקומו ואף לעצמו. הכתוב מתאר לנו שהמלחמה ערכה כ-15 שנים. לאחר 15 שנים בא הפליט ואמר לאברהם שבן אחיו נפל בשבי וכאן אברהם מתערב. רוב הפרשנים מסבירים שסיבת התערבותו של אברהם היתה נפילת לוט בשבי, אך מעיון בפסוקים ניתן להבין אחרת:

"ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם וילכו והוא ישב בסדם ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדר לעמר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך"

אם מטרתו של אברהם היתה אך ורק לשחרר את לוט,  מדוע התערב אברהם במלחמה עצמה? הרי אם ביכולותו להביס את המלכים ודאי שביכולתו לעשות פעולה כירוגית ולשחרר את לוט? אך ניתן לשים לב שהתנהגותו של אברהם היא שונה. אברהם מתגלה כאן כמשכין שלום וצדק, כדואג לצד שנראה לו כצודק, אברהם לא רק משחרר את לוט אלא הוא מתערב במלחמה.

חשוב להדגיש שדבר זה עומד בניגוד מוחלט להתנהגותו של אברהם קודם לכן. מעיון בפסוקים נראה שהמלחמה לא ארכה יום אחד, היה כאן מהלך שהתרחש שנים רבות, שנים בהם ישב אברהם בארץ עוד לפני ירידתו למצרים; אם כן, מדוע אברהם לא התערב קודם לכן?

נראה שהגורם המכריע היתה ההבטחה האלוקית על הארץ, הבטחה זו היא שגרמה לו להתערב.  בעוד לפני כן אברהם היה רק "תייר דתי", שלא נכנס לסכוסכים מקומיים, מרגע שהוא קיבל את ההבטחה על הארץ, אברהם הפך להיות בן המקום, אדם שעתידו וההווה שלו מושקע באיזור ועל כן הוא מתערב.

אמנם הטריגר להתערבות היה חטיפתו של לוט, אך צורת הלחימה של אברהם לימדה אותנו שהוא מחפש להנכיח במציאות דבר אחר לחלוטין- אברהם מראה לכל מלכי האיזור שהוא כאן בכדי להישאר, שזהו ביתו והוא המעצב של הנעשה בארץ.

 

המחזה, הברית- האמונה

בשלב זה אנו מגיעים לשיאו של תהליך עליתו של אברהם:

"אחר הדברים האלה היה דבר ידוד אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד... ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך והאמן בידוד ויחשבה לו צדקה".

לאחר שאברהם נוטע יתד בארץ, הקב"ה מתגלה אליו אני בדרך חדשה לחלוטין, דרך שונה מכל מה שאברהם הכיר עד עכשיו. אם עד עכשיו הקב"ה מתגלה לאברהם דרך אמירה, עכשיו השם מתגלה לאברהם בצורת מחזה. זוהי הפעם הראשונה בה אנו שומעים על נבואה מעין זו, נבואה של חזון.

השאלה המתבקשת היא מהו ההבדל בין חזון לנבואה? על כך עונה הרמב״ם במו״נ:

"דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מן האל יתעלה ויתהלל באמצעות השׂכל הפועל, תחילה על הכוח המדבר, ואחרי-כן על הכוח המדמה. זאת היא דרגתו העליונה של האדם ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו. מצב זה הוא תכלית השלמות של הכוח המדמה" (מו״נ ב',  ל"ו)

הרמב״ם מסביר לנו שבנבואה ישנם שני מרכיבים מרכזיים- בתחילה, כוח הדיבור ורק לאחר מכן כוח המדמה, כוח הציור, הדמיון שנראה כחזון.

אברהם שומע את השם מדבר אליו, יש כאן קריאה פנימית מחשבתית, אך עדיין בוער באדם הספק, האם זהו באמת דבר השם, או שמא זהו אך ורק תחושה פנימית? כאן בדיוק נכנס מקומו של החזון:

"דע שהנביאים האמיתיים משׂיגים בלי ספק השׂגות עיוניות, שאין אדם יכול להשׂיג בעיון בלבד את הסיבות אשר מהן מתחייב אותו ידע. דומה לכך שהם מודיעים דברים, שאין אדם יכול להודיע עליהם באינטואיציה ובמשער הכללי בלבד. כי אותו שפע עצמו השופע על הכוח המדמה עד שהוא מביאו לידי שלמות עד כדי שפעולתו תגיע להודיע על העתיד-להיות, ולהשׂיג זאת כאילו אלה דברים שהחושים חשו בהם ומן החושים הם הגיעו אל הכוח המדמה - הוא גם המביא את הכוח המדבר לידי שלמות עד שפעולתו תגיע לדעת דברים הנמצאים באמת" (מו״נ ב', ל"ז)

כאשר הנביא מתעלה מעל לכוח המדבר נכנס לפעולה כוח הראיה, כוח המדמה. כוח המציג בפניו תמונה ברורה וצלולה על המציאות ונותן לו ודאות שלא היתה קיימת קודם לכן.

זהו החידוש אותו חווה אברהם אבינו- רק לאחר החזון אברהם אבינו מאמין בהשם. מה שהיה לפני כן השכלה, הבנה, תחושה- הופך להיות לאמונה. הרמב"ם במו"נ מלמד אותנו שיש גבול למה שהשכל יכול להגיע אליו ללא התגלות חזונית, יש גבול למה שהשכל יכול להגיע אליו ללא מראה נבואה. האמונה האמתית, הודאות האמונית שאין אחריה ערעור תגיע רק לאחר התגלות.

זוהי הפעם הראשונה בה מתואר שאדם מאמין בהשם, יש כאן חידוש של אברהם בעולם, חידוש של אמונה. מכאן מובן מדוע ההבטחות שניתנו לאברהם חוזרות על עצמן מספר פעמים. בפעם הראשונה ההבטחה היתה באמירה, מעין תחושה פנימית של אברהם שאינה מגובה בוודאות, על כן מספר לנו הכתוב על חזרה של השם על ההבטחות פעם אחר פעם. אך כעת הבטחת הבנים והארץ מגובות באמונה, אברהם לא רק יודע, אלא הוא אף מאמין בהבטחות, יש כאן אמונה מצד אברהם שאינה ניתנת לשבירה.

השלב הבא לאחר שלב האמונה הינו שלב הברית- רק לאחר שישנה וודאות אמונית יכולה להיווצר ברית דו צדדית:

"ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי"

 

היחס לשרה

העליה והאמונה משאירות את חותמם על אברהם לא רק ביחס לוודאות האמונית בה הוא נמצא אלא אף ביחס לאשתו, לשרה. בהתחלה, אנו פוגשים את יחסי אברהם ושרה במצרים, במקום זה אברהם הוא האקטיבי ושרה היא הפסיבית, אברהם מוכן ששרה תינתן לפרעה זאת על מנת להשיג את המטרה שלשמה הם ירדו מצרימה. אך עכשיו הדברים הם שונים, אברהם נותן גיבוי מוחלט לשרה אשתו גם במצבים שלא כל כך נוחים לו:

"ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט יהוה ביני וביניך ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך ותענה שרי ותברח מפניה"
ובהמשך:

"ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע"

אברהם אבינו מקשיב לשרה באופן מוחלט, כנגד פילגשו, כנגד בנו. יש כאן שינוי  אדיר בהתייחסתו של אברהם- אין כאן יותר בן זוג שדורש מאשתו לספוג למענו ("למען ייטב לי בעבורך"), אלא יש כאן בני זוג שמקריבים אחד למען השני.

 

הברית הגופנית

סיומו של התהליך שעובר אברהם הינו הליך הברית, אברהם מקבל את ההוראה להנכיח את אותה ברית שכרת עם הקב"ה, לא רק בזיכרונו אלא אף על גופו:

"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ידוד אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם
זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם".

השם שוב נראה לאברהם, ובמראה הנבואה אומר לו שעל הברית הרוחנית לקבל ביטוי גופני-מוחשי, ביטוי פיזי. כאן השינוי של אברהם מושלם לחלוטין, "מתייר דתי", הופך אברהם לאדם שמנכיח את הקשר לשם בגופו, במקומו ולבסוף אף בשמו; שכן שמו של אברם משונה לאברהם- אב המון גויים.

תהליך ארוך עבר על אברהם אבינו מהפעם הראשונה בה הוא דרך בארץ. התורה מתארת לנו אדם שעבר שינוי אישיותי-רוחני מקיף. מרגע עלייתו לארץ לאחר שירד מצרימה אברהם נמצא בהליך של עליה- ממשכיל הופך אברהם למאמין, ממאמין הופך אברהם לבעל הברית של אלוקים, ולבסוף מקבל הוא את הבטחת הזרע, את ההבטחה לבן משרה, בת הזוג שהפכה בעקבות העליה והשינוי האישי מאחת שניתן לבקש ממנה להקריב, לזאת ששומעים בקולה.

תהליך העליה של אברהם הינו טוטאלי, הוא אינו תלוי אך ורק בכניסה לארץ, אלא בהחלטה שעכשיו מתעלים ומתרומים. מבחינה זו כל אחד מאיתנו יכול לעשות עלייה, הן מי שגר בחו״ל ועולה לארץ, והן מי שגדל בארץ ומעולם לא עזב אותה. כל אחד יכול לעלות למדרגה של מאמין ומשם למדרגה של בן ברית של אלוקים.

 

 

בית המדרש