ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

גבולותיו של השקר

ע"י: מתניה בארי

בתורה וגם בחז"ל אנו מוצאים סיטואציות בהם בוחרים אבותינו וחכמנו דווקא לנהוג בשקר. במאמר לא רגיל בוחן מתניה בארי כמה מאלו ויוצא עם מסקנה מהותית

אָנֹכִי, עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ כך עונה יעקב לאביו, עת שואל יצחק "מִי אַתָּה בְּנִי?" (בראשית כז:יח). פיסקנו את תשובתו של יעקב לפי פירושו של רש"י על אתר, המסביר כי יעקב ענה ליצחק: "אָנֹכִי - המביא לך, ועֵשָׂו הוא בְּכֹרֶךָ". שמעתי פעם כי באופן דומה, כנראה גם שאלתו של יצחק היתה "מִי אַתָּה - המביא לי, ומי הוא בְּנִי?"[1] רצונו לומר שביאור זה מוליד הבנה ילדותית מאד של מושג השקר: כל עוד הדברים הם אמת במובן הטכני, אף אם הכוונה היא בעצם להטעות את השואל, הדברים מוגדרים כ"דברי אמת".

כאן נבקש להסביר את העומד מאחורי דבריו של רש"י, ואת העומק הגלום בהן.

מי אמר שאסור לשקר?

ישנה מחלוקת האם הפס' "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג:ז) מכוון דווקא כלפי בית דין[2], או לגבי כלל ישראל. הרמב"ם בספר המצוות מביא את הפס' כמצווה לבית דין בלבד (ל"ת רפא), ללא אזכור מצווה לכלל ישראל. מנגד, הרא"ם לומד מפס' זה על כלל ישראל, שאסור לדבר דברי שקר כלל. אך מסייג בדבריו: "וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק" (יראים רלה). לדבריו, האיסור חל על כל שקר שכתוצאה ממנו עלול להיגרם היזק כלשהו. ממילא, יש לומר שמדובר בכל שקר, שכן איננו יודעים מתי עלולים לבוא בזה לידי היזק, למעט מקרים מסוימים.

אולם את שיטת הרמב"ם יש לבאר. וכי יעלה על הדעת שמותר לו לאדם הפשוט לשקר כאוות נפשו? ודאי וודאי שלא. אך בפועל אנו רואים כי כל הציטוטים של הפס' "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" מופיעים בהלכות סנהדרין (כא:ז,י; כב:ב,ג,י; כד:ג), למעט שניים: אחד בהלכות עדות (יז:ו) ואחד בהלכות טוען ונטען (טז:י)[3].

ניתן לבאר בדבריו באופן הבא[4]: איסור מוחלט לשקר מוטל על בית דין, מתוך תפקידם כמוציאים לפועל של האמת בעולם. אולם, אצל שאר בני האדם האיסור לשקר הוא סעיף של האיסור להזיק: אם הנזק שבשקר רב על התועלת, אזי הוא אסור. בפועל, רק שקר שיש בצידו רווח מובהק כלשהו, מותר, כדוגמת "מפני דרכי שלום". ממילא אין הבדל גדול בין דבריו לבין דברי הרא"ם[5].

עד כאן דנו באיסור לשקר מצד השומע. אולם יש לדון בו גם מצד המדבר עצמו. כאשר חייא בנו של רב מנסה להשכין שלום בבית רב על ידי הטעיית אמו, גוער בו רב בתואנה ש"לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר" (ירמיה ט:ד). מדוע לא השתמש ב"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"? אלא שגם כאשר מדובר במטרה חיובית, אשר לשמה מותר לשקר, עדיין צריך להימנע מההרגל, שהוא עצמו שלילי. ההרגל לדבר דברי שקר מבטא חיים של שקר, מהם מנסה רב להרחיק את חייא בנו.

נאה מבתי אבות

מוכרת היא המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בדבר "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות יז.). לשיטת בית שמאי על המשמח לומר דברי אמת, משום "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", בעוד בית הלל מתירים לומר לה "כלה נאה וחסודה", גם כשהדברים אינם אמיתיים. ניתן לתלות את מחלוקתם בזו של הרמב"ם והרא"ם בהבנת הפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"[6].

בגרסה אחרת של המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, אנו רואים תירוץ אחר המנחה את בית הלל: "דילמא נאה מבתי אבות וחסידה במעשיה" (כלה רבתי ט:א). עצם האפשרות לפרשנות אמיתית לדברים לא רלוונטית מצד השומע: מבחינתו עדיין מדובר בשקר. כידוע, לעתים אנשים מספרים שקר כל כך הרבה פעמים עד שהם לא זוכרים את האמת. מצד המדבר, יש כאן סימן בשבילו עצמו, המזכיר לו שהוא לא נופל למציאות הזו של השקר.

נשוב לדברי רש"י[7]: מתוך רגישות עזה למותר ולאסור, מצד השומע ומצד האומר, ביאר רש"י את דבריו של יעקב כבעלי אפשרות מסוימת של אמת[8], כעין סימן לו עצמו שהוא נמנע מהמציאות של השקר.





[1] ישנו סיפור דומה על תלמיד שנשא דברים בסעודת שבת ישיבתית בפרשת וירא, והסביר שאברהם אבינו הפסיק לבקש מריבונו של עולם להשחית את סדום כיוון שהקב"ה ענה לו: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה!?" (בראשית יח:לב) כשאלה רטורית: ברור לחלוטין שהקב"ה ישחית עבור העשרה. אחר דברי התלמיד, קם הרב וביאר באופן דומה את עשרת הדברות: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים? לֹא! יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ:ב-ג)


[2] וכן משמע מההקשר בו הוא מובא בתורה, בתוך מצוות אחרות המוטלות על בית דין. ור' פרשנים על אתר.


[3] אמנם זו ההלכה האחרונה בהלכות טוען ונטען, וייתכן שדבריה מוסבים באופן כללי, ולא כמצווה ספציפית: "ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק".


[4] ניתן לבאר את דבריו בדרכים אחרות, ואכמ"ל, אך די לנו להסתפק בכך שאין איסור מהותי לשקר.


[5] נפ"מ אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.


[6] הרא"ם עצמו מסביר גם את שיטת בית הלל, שבה אין נזק ממשי לבעל, למרות שגונבים את דעתו. לפיכך יוצא שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בהגדרת "נזק"- האם הבעל "ניזוק" בשקר זה או לא? וממילא גם לשיטת הרמב"ם, המחלוקת תהיה בשאלה האם הנזק רב על התועלת שבשקר?


[7] ההנחה הטבועה ביסוד דבריו היא כנראה שאין איסור לשקר ממש. בבארו את דברי יצחק "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז:לה), הוא מציין שבמרמה משמעו בחכמה. ייתכן שלשיטתו השקר הוא כלי, כעין מה ששיערנו בשיטת הרמב"ם, שמותר לעשות בו שימוש למטרות חיוביות, שבהן התועלת רבה על הנזק.


[8] כידוע, במקומות רבים חז"ל דורשים מילים המשתמעות לכמה פנים במקרא, כדוגמת "אל תקרי בנייך אלא בונייך". וכי נאמר "בונייך"? לא, נאמר "בנייך"! אלא שהאפשרות לקרוא את המילה בשני האופנים היא דרך של המקרא ללמדנו דבר מה. על כן בפועל ייתכן שהכפילות בפרשנות דבריו של יעקב אינה רק חידוש של רש"י, אלא פשט הכתוב ממש.


 

 

בית המדרש