ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תודעת החופש של ציפור הדרור

ע"י: מתניה בארי

במסגרת הדיון במלאכת "צד" דנה הגמרא אודות איסורי הצייד ומתוך כך מלמדת על צער בעלי חיים והגבלת החופש שלהם. גישתה של הגמרא לציבור דרור הופכת למשמעות רוחנית מרתקת

במהלך עיסוקה במלאכת צד (שבת קו:, ביצה כד.[1]), הגמרא מבדילה בין ביבר קטן, בו בעל החיים מוגדר כ"ניצוד", לבין ביבר גדול[2], בו הוא מוגדר כ"מחוסר צידה". הגמרא מביאה שלושה קריטריונים אפשריים להבדיל בין ביבר גדול לקטן (הציטוט הוא ממסכת שבת):

"היכי דמי ביבר גדול, היכי דמי ביבר קטן? אמר רב אשי: כל היכא דרהיט בתריה, ומטי לה בחד שיחייא - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול. אי נמי: כל היכא דנפיל טולא דכתלים אהדדי - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול. ואי נמי: כל היכא דליכא עוקצי עוקצי - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול."

אנו ניעזר בקריטריונים אלו ובהבדלים ביניהם כדי לעמוד על נקודה מעניינת במלאכת צד.

ראשית, נסביר את הקריטריונים השונים:


  1. "כל היכא דרהיט בתריה, ומטי לה בחד שיחייא"- רבינו חננאל מסביר (בביצה[3]) שמדובר במקום בו אדם רודף אחרי בעל החיים, ומשיג אותו בלי הפוגה בריצה (שיחייא=מרוצה, רש"י שבת)[4].

  2. "כל היכא דנפיל טולא דכתלים אהדדי"- מדובר במקום בו צל הכתלים נפגש, מה שניתן להסביר בשני אופנים: או שצל הכתלים מגיע לאמצע, וכביכול נפגש, או שצל כל כתל מגיע לבסיס הכתל השני (שני הפירושים מובאים בתוס' רי"ד).

  3. "כל היכא דליכא עוקצי עוקצי"- מדובר במקום בו אין לבעל החיים פינות או זוויות בהן יכול להתחבא ולהתחמק מהצד אותו.

שנית, נשאל: מה צורך ישנו להביא שלושה הסברים שונים? וכי לא היה די באחד מהם? יתר על כן: הקריטריון השלישי נדמה כקריטריון אובייקטיבי לביבר קטן, בעוד האחרים נראים כתלויים באדם ובכתלים[5]. כך מעירים חלק מהמפרשים, ופירש באריכות ב"שבת של מי"[6] את הצורך בשלושת הקריטריונים, ועדיין קשה.

שלישית, נסביר: כל אחד מהקריטריונים בא לבטא אלמנט אחר הקיים ביסוד מלאכת צד. כידוע, כל מלאכת שבת נידונה מצד המעשה שבה ומצד התוצאה שבה, ביחס משתנה ביניהן. הקריטריון הראשון מבטא את המעשה, ולכן הוא סובייקטיבי ביחס לאדם, וכדברי ה"שבת של מי": "דלאופן הא' נתת דבריך לשיעורים דאפשר באדם גדול דמטי ליה בחד שיחיא ובאדם קטן צריך תרתי".

הקריטריון השלישי מבטא את התוצאה, שבה אין לבעל החיים להיכן לברוח מפני הצד אותו. תוצאת הצידה בביבר קטן היא הגבלת החופש של אותו בעל חיים. התוצאה, מטבעה, היא גם מביאה את הקריטריון האובייקטיבי ביותר.

הקריטריון השני מבטא נקודה ייחודית במלאכת צד:

כל מלאכות שבת עוסקות בדוממים ובצמחים[7]. מלאכת צד היא היחידה העוסקת בבעל חיים. בשל כך אין אפשרות שלא להתייחס אף לנקודת ראותו שלו. משמעות הצל המוטל על כל הביבר היא בכך שבעל החיים לא רואה את השמש (למעט לרגעים קלים), ותחושתו בהתאם- הוא אינו מרגיש חופשי, אלא ניצוד. המלאכה מוגדרת על פי תחושתו של בעל החיים[8].

לאור זאת ניתן לראות את הגדרת ציפור דרור באור חדש. עליה נאמר כי אינה מוגדרת כ"ניצוד" אף בבית, בשונה משאר ציפורים ובעלי חיים. היא חיה בתודעה של חופש, גם כאשר היא בהחלט לא חופשייה, וכדברי רש"י בביצה: "ולכך נקראת דרור - על שם דירה, שדרה בכל מקום", וממילא אין היא מרגישה ניצודה בשום מקום.

ונסיים במקצת דברי הרב על ציפור דרור (עין אי"ה שבת פרק יג פיסקה יא)[9]: "אמנם הדרור האמיתי הוא אותו הדרור המתאים להתכונה הפנימית, הנטועה בנפש אשר עשה א-להים אותה ישרה. והנטיה החירותית הזאת, אינה נכנעת מפני כל לחץ, והמקום אינו יכול לגרום לה שברון, כי אמיץ הוא הכח הנפשי כשהוא נשמר בתמימות טבעו, לעמוד נגד הלחצים החיצונים".





[1] ישנו דמיון רב בין שתי הסוגיות, ומעניין לראות את ההבדלים ביניהן, הן בגמרא והן במפרשים.


[2] סדר הזכרת הביברים היא הבדל אחד, לדוג', בין הסוגיות: בשבת נאמר: "הא- בביבר גדול, הא- בביבר קטן", ובביצה הפוך. ייתכן שהסבר זה הוא סתמי, אך ייתכן שההסבר מבטא את המיקוד שלנו: בשבת אנחנו מחפשים להתיר את הצד, ובביבר גדול, המובא בראשונה, האדם לא צד. ביו"ט אנחנו מחפשים להתיר את לקיחת בעל החי למטרת אוכל נפש, מה שמותר אם הוא מוגדר כבר כ"ניצוד", והוא בביבר קטן.


[3] רבינו חננאל במסכת שבת לא מסביר את המקרים אלא מפנה לפירושו במסכת ביצה, באומרו: "היכי דמי ביבר גדול [היכי] דמי ביבר קטן? ופירשנו בה ג' פירושי וכולן קיימין". נקודה זו מעניינת שכן מסכת שבת קודמת למסכת ביצה, ולכאורה היה עליו לבאר הדברים כאן, ובביצה להפנות לכאן!


[4] לריטב"א הסבר אחר: אדם עומד באמצע ויכול להגיע לכל הביבר בכפיפה אחת (שיחייא=כפיפה, מעין השתחוויה).


[5] תוס' נדרש לכתלים, ורבים הביאו את דבריו שהיה אז גובה קבוע לכתלים.


[6] להלן הביוגרפיה המופיעה בפרויקט השו"ת: רבי יעקב שמשון שבתי ב"ר רפאל יששכר סיניגליה נולד בערך בשנת תק"ל (1770). הוא שימש כאחד מרבני העיר אנקונה שבאיטליה. חיבר ספרים רבים על מסכתות שונות, וכן שו"ת מגד שמים (ליוורנו תר"ד [1844]). חלק מספריו לא נדפס מעולם. נפטר בשנת ת"ר (1840). הוא התפרסם בעיקר בזכות ספרו על מסכת שבת 'שבת של מי' (דפו"ר ליוורנו תקס"ז [1807]). למאגר הוכנס הספר ע"פ מהדורת ירושלים תשכ"א (1961).


[7] למעט דש, בו יש מה לדבר על חליבה של בעלי חיים, גוזז ושוחט, ובשלושתם בסוף המלאכה העיסוק הוא בדומם.


[8] אח"כ ראיתי שכנראה כך הוא גם בתוס' ביצה לו: ד"ה "אלא אימא": "ורבי יהודה דאסר אפילו דבר שאינו מתכוין בעי חור גדול שיהא נראה לדבורים לצאת מן הכוורת".


[9] יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב שם, ותודה לאריאל, מעין ודרור דיטשר.


 

 

בית המדרש