ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

נתינת צדקה עם רווח בצידה

ע"י: אריאל שרלו

במאמר עיוני ומנומק יוצא הכותב למסע אחר יסודות מצוות הצדקה תוך התייחסות למתן צדקה המניב רווח. מה דין כאשר הרווח גדול מן הצדקה?

נתינת צדקה עם רווח בצידה

אחת הדרכים לאיסוף כספים למטרות צדקה בימינו היא מכירת כרטיסים לתורמים שמזכים בהשתתפות בהגרלה או לחילופין זירוז התורם לתרום על ידי שימוש בזיכוי במס שנותנת התרומה[1]. דוגמא נוספת היא גבאי צדקה המרוויח רווחים מאיסוף הצדקה-האם הוא נחשב כגבאי צדקה ועוסק במצוות הצדקה או שקבלת הרווח פוגמת בכך[2]. השאלה היא האם מעלת נתינת צדקה שמתן שכר בצידה נפגמת או שמא אין משמעות לשאלת הרווח מצד הנותן אלא אך ורק לעובדה שניתן פה לנזקק כסף.

במאמר זה אנסה לבחון את השאלה תוך שימוש בשני סוגים של מקורות: כאלו העוסקים ישירות בצדקה וכאלו העוסקים במעלת מצוות בכלל כשמתן שכרן בצידן[3]. שאלת מעמד מצווה שמתן שכר בצידה עולה בעיקר סביב שאלת 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' כשהדיון הוא האם כשיש רווח אתה נחשב עוסק במצווה הפטור ממצוות אחרות. במסגרת המאמר ננסה לבחון את הסוגיות השונות תוך התמקדות בנושא המאמר והימנעות מכניסה לסוגיות אחרות העולות מהמקורות.

 

א.

בהתבוננות ראשונית על הסוגיה תוך עיון בפסוקי התורה נראה שאין בעיה בעשיית מצווה עם שכר צדדי בצידה, שהרי התורה עצמה מפרטת במצוות מסוימות את שכר המצווה[4]: 'למען ייטב לך'-מופיע כלפי 4 מצוות בספר דברים[5], 'למען יאריכון ימיך' מופיע פעמיים כלפי מצוות כיבוד אב ואם (שמות כ, י"ב, דברים ה, ט"ז) ועוד.

אבל ייתכן ולא ניתן להסיק ממצוות אלו כלל, כיוון שניתן לפרש שכל פירוט השכר מטרתו היא לומר מה עונשו של מי שלא מקיים מצוות אלו. תובנה זו עולה מן הגמרא בחולין (דף ק"י ע"א) הקובעת ש'כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה', ומבאר רש"י במקום: 'לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה'. עולה מהגמרא ומרש"י שהודעת השכר בתורה באה לבאר לנו מהו העונש למי שלא מקיים מצוות אלו[6].

בפרקי המאמר הבאים אנסה לבחון מקורות נוספים בעניין. 

ב.

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם: (אבות פרק א' משנה ג)

ברבינו יונה ישנה גירסא אחרת למשנה: 'אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס' (רבינו יונה על אתר). רבינו יונה מתמודד עם 2 הגרסאות[7], ומפירושו עולות הנקודות הבאות:


  1. לא ייתכן שהמשנה תדרוש מאדם לעשות מצוות מתוך ידיעה שלא יהיה לו פרס עליהם. קביעה זו מסתמכת כנראה על ההבנה שישנן מצוות שהתורה עצמה מפרטת מה יהיה השכר.

  2. לפי גרסת המשנה ההבנה היא ברורה-על אדם לעבוד את ה' לא מתוך מחשבה שכל קיום המצווה הוא בגלל השכר. הבנה זו מתחברת היטב להבנות שיובאו בסוגיית כורש.

  3. לפי גרסת רבינו יונה יש להסביר שכוונת המשנה הייתה לכוון את האדם לעבוד את ה' בשל חסד ה' ולא בשל קבלת הפרס (ה'על מנת שלא לקבל פרס' אינו העיקר אלא התובנה שיש לעבוד מתוך הכרת חסד ה'. הבעיה בהבנה היא שהעיקר חסר מהספר).

לפי הגרסא של רבינו יונה עולה שישנה בעיה לעשות מצווה כשיש רווח צדדי ידוע שברור שאתה עובד גם למענו. הבנה זו עולה גם מפירוש ה'תפארת ישראל' על המשנה.

התוספות יום טוב על המשנה מביא רשימה ארוכה של מקורות שמוכיחים שאין בעיה כלל להרוויח תועלות צדדיות תוך כדי המצווה. מדבריו עולה שישנה מעלת 'עובד מאהבה' למי שלא יעשה מצווה עם תועלת צדדית או למענה.

מהתבוננות בפרשני המשנה עולים 2 כיוונים בשאלת היכולת לקבל רווח צדדי מהמצווה:


  1. ניתן לקבל רווח צדדי כל עוד זה לא מהווה תנאי הכרחי בקיום המצווה. בכיוון חשיבה זה יש לחלק בין אלו שלא מוצאים הבדל כלל בין עשיית המצווה עם רווח צדדי לבין עשייתה ללא רווח (כרבינו יונה לדוגמא) ובין אלו שרואים מעלה גדולה יותר במי שעושה ללא עשיית רווח צדדי (העובד מאהבה בשיטת התוספות יום טוב לדוגמא).

  2. קבלת הרווח פוגמת בעבודה, כלומר בעשיית המצווה והעבודה השלימה היא כעבד שאינו מצפה כלל לרווח מעבודתו.

כיוון שלישי בהבנת המשנה עולה בשו"ת אפרקסתא דעניא (שו"ת חלק ב'-אורח חיים ט"ו). מדבריו עולה חלוקה בין עיקר המצווה לעשיית המצווה בהידור- בעיקר המצווה אין מקום לעבודה על מנת לקבל פרס (כשיטת רבינו יונה) אך כשמדובר בהידור על המצווה אזי אין בעייה בעבודה על מנת לקבל פרס[8].

 

ג.

הגמרא בראש השנה (דף י"ג ע"א-ע"ב)[9] דנה במעמדו של כורש ובוחנת האמנם כורש התמיד בכשרותו או 'החמיץ', כלומר-נפסל ממעמד מלך טוב ליהודים. רב כהנא מוכיח מהפסוקים שכורש דאג להקרבת קורבנות לקב"ה בירושלים ולכן סימן שנשאר בכשרותו, ובכך מקשה על רבי יצחק. רבי יצחק משיב לו שהפסוק לא מוכיח כלום כי כל הקורבנות נעשו לצרכים תועלתניים – 'לחיי מלכא ובנוהי'.

הדיון בין רב כהנא לרבי יצחק נוגע בדיוק בשאלה שהועלתה במבוא – האם קיום מצווה (הקרבת קורבן) כשישנה תועלת חיצונית (חיי המלך ובניו) פוגמת במצווה. הדיון מתחדד בעקבות שאלת הגמרא על קושיית רבי יצחק:

ומאן דעבד הכי לאו מעליותא היא? והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור! (שם)

 הקושיה על רבי יצחק היא שנתינת צדקה[10] עם מטרות צדדיות (חיי הבן,זכות לעולם הבא) אינה פוגמת במצווה ('הרי זה צדיק גמור') וא"כ מה בכך שכורש מקריב קורבנות בשבילו זכותו וזכות בניו. בכל מקרה ברור לגמרא בשלב זה שהרווח הצדדי במצווה אינו מעלה ואינו מוריד מערך המצווה.

 גם תשובת הגמרא אינה משנה את ההבנה הזאת כיוון שהגמרא עונה: "לא קשיא; כאן - בישראל, כאן – בנכרים" (שם) כלומר-בנכרי אכן יש הבדל בין עשיית המצווה לשמה לבין עשייתה עם רווח צדדי בעוד בישראל אין הבדל.

מדוע? מה ההבדל בין גוי המקיים מצווה עם רווח צדדי לבין ישראל? רש"י מבאר שההבדל הוא בשאלה מה יקרה אם הרווח הצדדי לא יתממש-גוי ידבר בגנות המצווה ('קורא תגר' בלשונו של רש"י) בעוד יהודי יבין שמערכת השיקולים של הקב"ה שונה ('תולה היסורין בעוונו').

מרש"י יוצא שכל עוד שאין חשש שהרווח הצדדי יאפיל על המצווה ויגרום לכך שבהעדר הרווח הנ"ל היהודי יוריד מעצמו גם את המצווה עצמה הרי שאין זה משנה אם ישנו רווח צדדי או לא. כיוון חשיבה זה עולה גם מפירושו של הריטב"א על אתר, וכן מפירוש התוספות בפסחים (ח עמוד א). מגמרא זו עולה שאין בעיה לאדם לקיים את מצוות הצדקה עם רווח צדדי כל עוד ברור שהמצווה תעשה גם אם הרווח הצדדי לא יתממש[11]. הראשונים והאחרונים על אתר מעמתים את הגמרא הזו עם המשנה באבות שקובעת 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' (אבות פרק א' משנה ג):  

תוס' בסוגייתנו מבארים ששם אכן מדובר על אומות העולם[12] כפי שעולה בגמרא שלנו. הפני יהושע בעקבות הר"ן מבאר שעדיין יש הבדל בין מקיים מצווה ללא תועלת מהצד לבין מקיים מצווה עם תועלת מהצד-המקיים עם תועלת אינו מגיע למעלת החסיד בעוד המקיים בלי תועלת, כמשנה באבות, יגיע למעלת החסיד. המשנה באבות, לפי דבריו הינה עצה טובה להגעה למעלת החסיד שאינה מחייבת את רוב בני האדם.

המשותף להבנות הנ"ל היא העובדה שאין בעייה עקרונית בקיום מצווה למען רווח צדדי כל עוד קיום המצווה אינו מותנה בקבלת הרווח הצדדי.

 

ד.

הגמרא בסוטה (כ"ב ע"א)[13] דנה בברייתא שטוענת שאלמנה שמבקרת את שכנותיה היא ממבלי עולם. הגמרא מעמתת את הברייתא עם דברי רבי יוחנן הרואה באופן חיובי אלמנה שהולכת רחוק יותר לבית הכנסת בשל שכר הפסיעות שלה (ומכאן עולה שאין פסול וזה אפילו חיובי לאלמנה להסתובב). הגמרא עונה שהברייתא דיברה על אלמנה כיוחני בת רטיבי שעונה להגדרת 'מבלי עולם' (שהייתה אלמנה מכשיפה-רש"י).

לעניין מאמר זה חשיבות דברי הגמרא היא שהליכה כדי לקבל שכר פסיעות היא לגיטמית וחיובית. רש"י אכן מסיק מגמרא זו כך: 'למדנו שיטריח אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר'. מרש"י עולה שאפילו מלכתחילה אין כלל בעיה לעשות מצווה ולטרוח בה בשל השכר הניתן עליה[14].

ה.

עד כה הדיון נסב סביב סוגיות הדנות ישירות בשאלת מעמד מצווה עם רווח צדדי, כעת נדון במעמד המצווה מול עקרון הלכתי ידוע. העיקרון ההלכתי  'העוסק במצווה פטור מן המצווה' קשור לדיון שלנו כיוון שיש לדון האם העוסק במצווה ששכר בצידה פטור גם הוא ממצווה אחרת.

שאלה זו הועלתה על ידי רבינו מנוח בהלכות קריאת שמע על פסיקת הרמב"ם ש 'היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות' (רמב"ם הלכות ק"ש פרק ב הלכה ה). על כך מעיר רבינו מנוח: 'ודווקא בדורת ראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לשם שמים' (כסף משנה שם מביא את רבנו מנוח) – כלומר כיוון שכיום לא עושים צרכי רבים ומצוות לשם שמים, אלא לצורך תועלת כלשהי מעלת המצווה נפגמת והיא לא תכלל במסגרת המצוות שכשעוסקים בהם פטורים. יוצא מרבנו מנוח שיש הבדל ברמת הקיום והחובה בין מצוות שאין שכרן בצידן לכאלו שיש ובמצוות שרווח בצידן לא יחול דין העוסק במצווה. ה'כסף משנה' עצמו כותב על דברי רבנו מנוח שהם 'ללא טעם'[15].

דיון נוסף סביב סוגיית העוסק במצווה והאם יהיה הבדל בין מצווה עם רווח בצידה למצווה שאין רווח בצידה נמצא בהלכות תפילין. הגמרא בסוכה (כ"ו עמוד א') פוסקת שגם מוכרי תפילין נחשבין עוסקים במצווה הפטורים מהמצווה. רש"י לא ביאר שמדובר במוכר תפילין סתם אלא במוכר 'לצריך להם'. מכך הסיק המג"א: 'משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מקרי עוסק במצוה' (מג"א סימן ל"ח ס"ק ח) בכך ממשיך המג"א בשיטת רבנו מנוח שהוזכרה לעיל.

בהמשך דבריו מעמת המג"א את שיטת רש"י עם הגמרא בנדרים ממנה עולה שמחזיר אבידה נחשב עוסק במצווה למרות שנוטל שכר. המג"א מתרץ שני תירוצים:


  1. המקרה בנדרים אינו מקרה שבו יש רווח צדדי-שכר בטלה אינו רווח (כמו שכר נסיעה) ועל כן אין שום בעיה בגמרא בנדרים והקביעה נשארת בעינה-מצווה עם רווח בצידה אינה נכללת בתחום העוסק במצווה[16].

  2. מוכרי תפילין עיקר כוונתן הוא לרווח כספי, בעוד בהשבת אבידה עיקר הכוונה הוא לקיים את מצוות השבת אבידה. יוצא אם כן שגם במצוות עם רווח צדדי יש לבחון מה עיקר כוונתו.[17] לפי תירוץ זה נצטרך למצוא דרך לבחון מה עיקר כוונת מקיים המצווה ולראות אם הוא נכלל בדיני עסק במצווה או לא.

סיכום

בשל הצורך לקצר לא הבאתי מקורות נוספים, אך ניתן לשרטט שתי תפיסות עקרוניות:


  1. גישה המבוססת בעיקרה על המשנה באבות הדורשת להיות עבדים 'שלא על מנת לקבל פרס'. גישה זו רואה בעבודה על מנת לקבל פרס עבודה פחותה, ועל כן בדיני עוסק במצווה הפטור מן המצווה לא ייכלל מי שעוסק במצווה עם רווח בצידה. בשיטה זו הלך המג"א באחד מתירוציו שהובאו לעיל, וכן רבנו מנוח בדבריו על הרמב"ם.

  2. גישה המבוססת בעיקרה על הגמרא לגבי כורש ודין 'הנודר סלע זו לצדקה על מנת שיחיו בני', שאינה רואה בעייה ברווח צדדי. בגישה זו נקטו הריטב"א, רש"י ובעלי התוספות. כמו כן המג"א בתירוצו השני נקט בגישה זו. גם לפי גישה זו ברור שאם הרווח הצדדי מאפיל על המצווה וישנו חשש שלולא הרווח הצדדי לא תקיים את המצווה, הרי שהדבר אסור.

כמדומה שניתן ללכת בדרך אמצע, ולאחוז בשיטת הפני יהושע ושו"ת אפרקסתא שעניא שהובאו לעיל  שרווח צדדי אינו פוגע במצווה במעלת האדם הפשוט, אך הרוצה להדר או הרוצה להיות חסיד ראוי לו לנקוט בשיטה המחמירה ולא להנות מרווח צדדי.

כאמור בתחילת המאמר לשאלת הרווח הצדדי ישנה נפקא מינה גדולה בנושא זיכוי מס על תרומה או השתתפות בהגרה תוך מתן תרומה וכדומה. נראה, אם כן, שהרוצה להיות חסיד וודאי שיש מקום שלא להגיש קבלות לזיכויי מס ולתרום לשם שמים. גם האדם הפשוט צריך לכל הפחות להקפיד על כך שהרווח הצדדי לא יאפיל על קיום המצווה שאז לכל הדעות הדבר פסול.





[1] הרב בניהו ברונר בגיליון 334 של עלון 'השבת של צוהר (כתובת באינטנט: http://upload.kipa.co.il/media-upload/tzohar2/tzohar211437-292011.PDF ) כתב כדבר פשוט שאין בכך בעיה והסתמך על שו"ת אגרות משה יו"ד חלק א' סימן קמ"ג. האגרות משה דן שם בשאלה למי שייכת הטבת המס-לנותן או לצדקה ומכריע שלנותן, וברור מהדיון שעצם הרווח הוא אינו בעייתי.


[2] עיין בשאלה זו בשו"ת משנה הלכות חלק ה' סימן רעד.


[3] הכוונה אינה למצווה שבתורה מופיע מה שכר קיומה אלא למצווה שהעוסק בה מרוויח רווח נוסף צדדי למצווה (כגון כותב ספר תורה בשכר), אם כי העובדה שישנן מצוות עם שכרן בצידן יכולה להוות ראיה שאין בעייה בכך עיין בהמשך המאמר.


[4] המאמר דן אמנם במצוות הצדקה, אך אין לעניות דעתי סברא לחלק בין מצוות בכלל למצוות הצדקה בפרט אלא אם כן יופיע החילוק במפורש בפרשנים מה שלא מצאתי.


[5] ו,יח; יב, כה; יב,כח; כב,ז.


[6] יש לדון מדוע דווקא במצוות אלו בחרה התורה בעונש מסוג זה אך עניין זה אינו בגבולות הדיון של המאמר.


[7] וקשה לגירסא זו[7] כי אין לאדם לעשות המצות על דעת שלא יהיה לו פרס עליהם אלא הגירסא שלא על מנת לקבל פרס שלא יעשה המצות בשביל הפרס אף על פי שיש לו לחשוב כי שכר יהיה לו חלף עבודתו.אבל נראה לי כי גרסת הספרים היא עיקר שעבודה כזו מצינו בבני אדם כי העבד מקנת כספו חייב הוא לעבוד עבודה שלא יתן לו פרס. גם כן יש לאדם לעבוד את ה' על מנת שלא לקבל פרס אלא מפני חסד שגמלו כבר ומפני מעלת הרב שהוא ראוי לכך וזו היא עבודת הש"י וית'... ואף אם ידע שלא יתן לו פרס ואהבה כזו יש לאדם לאהוב עבודת ה' ועל כן סמך זה לענין היראה ואמר ויהא מורא שמים עליכם. לעבוד את ה' מיראה ומאהבה כעבד שעובד רבו מפני גדולתו ומעלה על דעתו שיכול לעונשו ונמצא משמשו מיראה לא מפני יראתו מן העונש אלא מפני גדולת הרב שיש בידו לענוש:

 


[8] הרב עובדיה יוסף דן בשאלת לימוד תורה למטרת פרס ומתייחס גם למשנה באבות,אך שם הדיון שונה כיוון שבתלמוד תורה יש את סוגיית לימוד לשמה וקיום אהבת ה' כשמטרות רווח קיימות, עיין בשו"ת יחווה דעת חלק ג' סימן עד.


[9] אמר רבי אבהו: כורש מלך כשר היה, לפיכך מנו לו כמלכי ישראל... אמר רבי יצחק: לא קשיא; כאן - קודם שהחמיץ, כאן - לאחר שהחמיץ. - מתקיף לה רב כהנא: ומי החמיץ? והכתיב...אמר לו רבי יצחק: רבי, מטונך! די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי. (מסכת ראש השנה דף י"ג ע"א-ע"ב)


[10] מעצם הקושיה עולה שאין מקום להבחין בין מצוות שונות בשאלת הרווח הצדדי ומעלת המצווה ועל כן במהלך המאמר אוכל להשתמש בכל מצווה שהיא על מנת לדון בשאלת מעמד המצווה כשרווח צדדי קיים בה.


[11] דעה, למיטב הכרתי, חריגה מביא הערוך לנר על אתר: "לענ"ד י"ל דודאי מי שאומר לרבו אעבוד אותך באמונה בשביל שתתן לי שכר הרי זה מגונה. אבל האומר לרבו אעבוד אותך באמונה בשביל שתרשני שנים רבות להיות עבדך אין זה מגונה אדרבה הרי זה משובח שמראה דבקות לרבו ...". יוצא מדברי הערוך לנר שדווקא רווח צדדי של אריכות ימים אינו פוגם במעלת המצווה אך רווח אחר כן.


[12] המהרש"א מעיר שאין הגיון לומר שהמשנה מדברת על אומות העולם, אלא כעין אומות העולם כצדוק ובייתוס.


[13] ת"ר: בתולה צליינית, ואלמנה שובבית, וקטן שלא כלו לו חדשיו - הרי אלו מבלי עולם איני? והאמר רבי יוחנן: למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה... קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה: בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך? אמרה ליה: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי? כי קאמר - כגון יוחני בת רטיבי. (סוטה כ"ב ע"א)


[14] מקור נוסף, המנוגד לכאורה לסוגייה בסוטה היא הסוגייה במסכת עבודה זרה: "במצותיו חפץ מאד - אר"א: במצותיו - ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". מקור זה שולל לכאורה על הסף את העיסוק בשכר על המצווה, אך גם כאן ניתן ללכת כדברי הפרשנים במסכת אבות ולומר שיש כאן 2 דרגות או לומר ששכר המצוות הופך לבעייתי כל עוד קיום המצווה תלוי בשכר ועוד.


[15] רבנו מנוח מדגיש שברור שלו התפקיד של העוסק במצווה הכרחי כי אין אחרים אזי הוא ייחשב כעוסק במצווה.


[16] הבנה זו קשה ממג"א בהלכות פסח (סימן תל"ג ס"ק יד) שפוסק שאדם המחפש מחט שאבדה תוכ"ד בדיקת חמץ נחשב עוסק במצווה, עיי"ש.


[17] ובכך זה דומה לשיטת התוספות שהובאה לעיל בתחילת החיבור שהבחין בין קיום מצווה עם רווח צדדי אך שאין חשש שלולא הרווח לא תתקיים המצווה לבין מצווה עם רווח צדדי שברור שהרווח הוא מטרת קיום המצווה.


 

 

בית המדרש