ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מחזקים ומתקשרים אל הזיקה וזקוקים לקשר- עוד בעניין יחסינו ליהדות התפוצות

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

כחלק מהדיון שהתרחש בישיבה אודות יחסנו אל יהדות התפוצות ויחסנו אל הרפורמים הרב סנדרס מציע הצעה מעשית ומלומדת מתוך דברי הרב קוק והרב עזיאל. העצה שתהווה גשר בין גישת הרב שרלו לרב רביב

בעת שהותי בארצות הברית, בית הספר בו כיהנתי כראש בית מדרש ערך אירוע בתוך 'טמפל' רפורמי. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי למקום מעין זו, הרמתי לידיי את סידור התפילה וגיליתי עולם אחר. לאחר מכן יצא לי לשוחח עם הרבנית של המקום והיא סיפרה על קהילה גדולה ועשירה שרובה המוחלט אינו יהודי על פי ההלכה אך מאידך ברור להם שהם חלק מעם ישראל. בשיחה אחרת, עם סטודנט בקמפוס של אוניברסיטת 'מישגן', סופר לי שעל הנייר יש 15,000 יהודים באוניברסיטה (מתוך 100,000) אך מאידך, רק 800 קשורים להלל (אגודת הסטודנטים היהודית) באיזה שהיא דרך. אלו שכן קשורים היו האלה שביקרו בארץ, אלה שהיו במסגרות כמו תגלית ואחרות. הוא אף סיפר לי שרוב היהודים חשים תחושות קשות ביותר כלפי ישראל- הן משום חוסר חופש הדת שיש בארץ והן בגלל הנושא הפוליטי. דברים דומים לאלו כתב הרב שרלו במאמרו המפורסם.

הרב שרלו הציע מספר הצעות ובתוכם: "דרך של דיאלוג, וזאת בשני תחומים. ראשון בהם הוא דיון הלכתי בדבר כל המשמעויות של הרפורמה, דחיית אלה שאנחנו לא מקבלים בשום פנים ואופן, ואימוץ אלה שאנחנו יכולים להתקשר אליהם. שני בהם, הוא להבדיל בין העמדה ההלכתית השוללת ובין מדיניות מדינת ישראל המכיל".

מאידך, הרב חגי רביב במאמרו תיאר אף הוא מציאות נכונה, בסופו של יום ישנה תופעה של הבנה של אותם קהילות שיש להדגיש את המיוחד, את המבדיל בנינו לבין הגויים, ומי כיהדות בארץ ובעיקר הציונות הדתית שעוסקת בסגולת ישראל מסוגלת לעניין. הרב חגי מציע קירוב אלינו אל דרכינו זאת על ידי שליחים "רבי אומן" שיהוו חומת הסבר לדרך המוצעת.

אני חייב להודות שאני מסכים עם שני ההצעות ועל כן ברצוני להציע מעין דרך אמצע בין שניהם.  

אחד מן המאמרים היסודיים ביותר של הרב קוק הנו המספד בירושלים. במאמר זה הרב סופד להרצל ופורס את יחסו כלפי התנועה הציונית כולה. שם הרב אומר את הדברים הבאים:

 


כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגיים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה.



וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבר לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמם, שע"ז נאמר "ד' בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.

 

והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שג"כ כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומ"מ ידע כח קדושתו, ודוקא ע"י זה היתרון אין עשו נופל כ"א ביד בניה של רחל, כענין מיניה ובי' אבא ניזיל ביה נרגא, ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד, "היתה יהודה לקדשו", ועל אהל יוסף נאמר,"אוהל שיכן באדם". והנה תכלית בחירת מלכות בי"ד היה שיהיו ב' הכחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כ"א עוד עוזרים זל"ז, ואמרו ז"ל במדרש שנאמר בדוד אדמוני, כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו יפה עינים, ומדעת סנהדרין הורג. קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה, לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגוים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש

 (מספד בירושלים- מאמרי הראי"ה)

בדברים אלו הרב קוק מלמד אותנו יסוד מחודש, כשם שבגוף יש נשמה וגוף, כך הדבר נכון אף בעם ישראל. בעם ישנו חלק שהנו חלק נשמתי שמסומל ומיוצג על ידי בן דוד, על ידי שבט יהודה, וישנו חלק שהנו חלק גופני, גשמי-חושני שיש לקרוא לו החלק הישראלי.

למעשה, בעבר הרחוק שתי כוחות אלו תפקדו כשני כוחות נבדלים ונפרדים לחלוטין, הכוח של שבט יהודה, הכוח היהודי, היה לו מדינה עצמאית- מדינת יהודה, ואילו לכוח הישראלי הייתה מדינה עצמאית, מדינת ישראל. ההבדל בין שני הממלכות היה ברור, בעוד מדינת יהודה הייתה מרוכזת רובה ככולה סביב ירושלים והמקדש, מדינת ישראל הייתה מרוכזת סביב הדיפלומטיה, סביב דמותו של המלך. בעוד במדינת יהודה המקדש היה במקום בו יבחר ה', במדינת ישראל היו שני מקדשים בהם היו עגלי זהב. בעוד במדינת יהודה המלך והעם לא נשאו נשים נוכריות, לא זה היה המצב במדינת ישראל.

חשוב לציין, ממלכת ישראל הייתה מובילה בתחומה, בן בתחום הפאר וההדר החיצוני, הן בכיבושיה והן במלכים הכריזמאטיים שלה. מדינת ישראל הייתה מודל לכל המדינות האחרות מבחינת עוצמתה ויכולתה. שילובה במרחב הדיפלומטי היה מושלם. מבחינות מסוימות מדינת ישראל לימדה את המדינות מסביבה איך לנהל מדינה, איך לנהל ממלכה. זאת בניגוד לממלכת יהודה שזרותה הייתה ניכרת למרחק, מדינה בה עובדים אל אחד, מדינה שאין בה אלילים, מדינה שמרכז השיח שלה הנו שיח דתי שמבחינות מסוימות דוחף להתבדלות.

כל אחת מן המדינות שילמה מחיר כבד על הפיצול, רק אפשר לדמיין מה היה קורה אם כוחות הרוח שבממלכת יהודה היו משתלבים עם הכוחות הדיפלומטיים צבאיים של ממלכת ישראל. אך בסופו של דבר זה לא קרה, המלחמות, שפיכות הדמים בין שני הממלכות היו רבים, הפער לא נסגר. אך אם כל זאת, לרגע לא מופיעה בתנ"ך ההנחה שממלכת ישראל וממלכת יהודה אינם אחים, המלחמות בין ישראל ליהודה הנם מלחמת אחים, המאבק הוא מאבק בתוך המשפחה. על אף שבישראל נשאו נשים נוכריות, על אף העבודה זרה שנעבדה בישראל, בני יהודה ראו בבני ישראל אחים ולא זרים, אמנם אחים שיש איתם עימות לא פשוט אך עדיין אחים.

ברצוני לטעון, בעקבות הרב קוק, שגם היום, אלפי שנים לאחר היעלמות ממלכת ישראל מהמפה, עדיין הכוחות של  ישראל ויהודה מפעמים ומנחים את האומה. גם היום ישנם כאלו שנראים כאומות העולם, מתבוללים באומות העולם, יש להם סטנדרטים של אומות העולם- אך הם עדיין טוענים שהם חלק מן האומה.  הכוח הישראלי אינו נעלם, הוא פשוט שינה את צורתו. בחו"ל ישנם רפורמים וקונסרבטיבים שתופסים את היותם חלק מן האומה בצורה שונה לחלוטין מאיתנו- בצורה שמושפעת מאומות העולם-בצורה ישראלית.

אנו, האורתודוקסים, אנו נושאים את דגל מחנה יהודה וכמו ששמנו מלמד עלינו- אנו יהודים. אנו נושאים את נזר התורה, את נזר ההלכה בטהרתה. אנו ממשיכי הדרך של אותם פרושים, של הסופרים, של אנשי כנסת הגדולה. אך בו בזמן אל לנו להתכחש לאחינו, אלו שאינם יהודים- אלו שהנם ישראלים.

חשוב לציין שפעמים רבות אותם ישראלים אינם יהודים על פי ההלכה, למציאות מורכבת זו התייחסו בצורה מסוימת בכלים הלכתיים הרב עוזיאל והרב מנשה קליין:

גוי זה הוא בן ישראל מנכרית ואביו מביאו להתגייר, שבית דין נזקקים לגרותו משום דאף על גב שהוא נקרא בנה של הנכרית אינו יוצא מכלל זרע ישראל... מסתברא דישראל שמל את בנו מן הנכרית מעשיו מוכיחין שרצונו הוא לא להכרית את שמו מישראל, אלא שבולמוס של אהבה בבת אל נכר תקפו ואינו יכול לפרוש ממנה ולכן הוא מל את בניו בכוונה ורצון להכניסם בברית היהדות.

(הרב עוזיאל שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סד)

ולכן הני מאחינו בני ישראל שנשארו תחת הכור הברזל רובם מיום לידתם לא ראו אור והמלכות הרשעה רדפו אחר כל שמץ וזכר של דת ובפרט התורה הקדושה... ולכן רובם נתערבו שם בין הגוים ונשאו להם נשים נכריות ונכרת זרעם או נשאו הנשים לגברים גוים וילדו בנים ונשכח מהם שם ישראל, הגם שבמציאות הם מזרע ישראל... על כל פנים אפילו נשתדל למצוא אנשים שהם כשרים ונולדו בכשרות אלא מחמת הזמן והסביבה והעת נפלו בפח הקאמאניזעם והיטלעריזעם ועכשיו שהפח נשבר נטפל עמהם יש לעשות מה שאפשר. אבל לחפש אחר בניהם או בני בניהם מה שנאבד כבר ולא ידענו מה ומי והיאך נאבדו לפי עניות דעתי לא ראיתי לזה חיוב... ודאי שיש חיוב לכל אדם מישראל ערבות ואחריות על ישראל חבירו ומכל מקום צריך לחשוב חשבונות ולקרב קרובים ואחר כך רחוקים.

(שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן צט.)

 

הן הרב עוזיאל והן הרב קליין מחדשים, גדר חדש, ישנם כאלו שהנם חלק מישראל ואינם יהודים ועל כן יש להקל בגיורם ככל הניתן. אך פחות מהנפקא מינה ההלכתית יש לשים לב למשמעות הרעיונית, יש כאלו עם קשר לישראל שאינם יהודים על פי ההלכה, ברצוני לטעון שאלו הם הישראלים.

לדבר זה יש השלכות ביחס אל אותם אנשים:

לתכליתה להיות לעם לד' אלהי ישראל להיות ג"כ ראויה להיות לאור גויים, שהצדדים השווים לכל האדם אשר ע"פ האדמה ג"כ ראויים להכנס בבנין, אמנם על שאלת "מי בראש", מוכרחת התשובה לבא "בן ישי בראש", כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, "כי חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו", אז אפסה כל תעודה לישראל, חלילה, והנם המעט מכל העמים, וראויים יותר מכולם להרס וכליון, חלילה, אבל שרירות הלב גרמה שאמר "א"ה לא בעינא", ומזה נמשכה השלשלת של צרותיהן של ישראל ופיזורם, ותכלית מרוק הגלות עד עת קץ.

(המספד בירושלים- מאמרי הראי"ה)

הצד של יהודה אמור להיות הקטר המוביל באותה מערכת יחסים, אל לנו לשנות את הפן היהודי שבנו כלל משום שהדבר יהיה יותר נוח ויותר מקבל לצד הישראלי. דהיינו, לפי דעתי, אל לנו לשנות את ההלכה בגלל הרפורמים והקונסרבטיבים. אל לנו להיות מקלים על מנת שהם יחושו בנוח. ההתפתחות ההלכתית צריכה להגיע אך ורק משום הצרכים של היהודים, ללא כל התחשבות בפן הישראלי. במידה ואנו נחליט שהגיע הזמן להתיר דבר מסוים, אנו נעשה זאת בכלים ההלכתיים המתאמים ומתוך צורך הלכתי מחשבתי שבתוך האורתודוקסיה פנימה- ולא בגלל הצד הקונסרבטיבי רפורמי.

מאידך, אל לנו לטעות בטעות שכבר נעשתה פעם אחת קודם:

ולולא שגרמו עוונות, וישראל מאסו במלכות בי"ד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפ"ע, ויהודה בפ"ע, היה הכל מאוחד בכח אחד ע"י עץ יהודה שהיה כולל ג"כ כחו של יוסף, "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקכ אשר אהב סלה",וע"י קיבוץ ב' הכחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים ג"כ על העולם כולו, וכמו שיהיה לע"ל, "והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד", לא מלחמה בין שני כחות מתנגדים כ"א מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונשא, אמנם, עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכחות השנים, שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפ"ע, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני הענינים בעונותינו הרבים. אפרים, שנוסד ע"י ירבעם, שהופקד מתחלה על סבל בית יוסף, מפני כשרונו המעשי, "וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל טבל בית יוסף", פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל, "ואותי השלכת אחרי גויך". ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה שגרם להתפתחות הנטיה של השווי שיש בישראל לעמים לצד הרע והגרעון, עד מדת "אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה", ויהודה בחסור לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה, שתספיק להמציא ג"כ את הצד החסר החמרי, וכיון שלא עלה למעלה זו נתבזבז הכח הרוחני ג"כ עד שלא החזיק מעמד ו"כשל גם יהודה עמם", ו"לשונם ומעלליהם אל ד' למרות עיני ככודו". והנה גם אחרי הפירוד, אם היו עכ"פ מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו את נטייתו הפרטית, אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים, ויהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בתוקף חומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומדות קדושות והכשרה לנבואה ורוח הקודש למיוחדים לזה, היה המחץ הולך ומתרפא. אלא שכיון שנחלקו חלוק ממלכה, וע"י ההשפעה המאחדת הלא הדבר מחוייב שהצד הגובר יהיה לו המצב העליון הרוחני המיוחד לישראל, שהיא הנשמה המאחדת ומחיה את הגוף

(מספד בירושלים- מאמרי הראי"ה)

החלוקה בין הכוחות הנה תולדה של עוון, אך יותר מכך, הפירוד בין הכוחות מזיק לשני הצדדים יחדיו. הן לצד של ישראל שהולך ומתבולל, אך גם לצד שלנו- לצד של יהודה שנאלץ לחיות בסתירות מתמידות בין רוחניות לגופניות, בין עצמו לעולם- זאת משום שהכוח של יהודה לא מבין איך להתייחס לעולם, איך להתייחס למציאות, בכדי לחיות חיים הרמוניים על הכוח של יהודה ללמוד מהכוח של ישראל.

במידה מסוימת המהלך מול הרפורמים והקונסרבטיבים עליו להיות כפול, עלינו לשמור על הקודש, על הזיקה הבסיסית אך מאידך עלינו להכיר בכך שגם אנו, ובמידה מסוימת דווקא אנו אלו הם הזקוקים לקשר.

כמובן הדבר מעלה שאלות לא פשוטות, מה עושים עם רפורמי גוי שלא מוכן להפוך ליהודי, מה עושים עם הרתיעה היסודית- אך נראה לי ששוב התשובה צריכה להיעשות בנתיב כפול מצד אחד לא לשנות את ההלכה כלל, אך למצוא דרכים איך להכיל את השונות של הכוחות השונים בעם. לשם דוג' ניתן להביא את ההצעה שניתנה באמנת כינרת בנוגע לסוגיה זו:

 מרשם וגיור


  1. יוצהר במפורש כי הרישום מבוסס על הצהרת הנרשם, המבוססת על עובדות בנות הוכחה. הרישום עצמו אינו יוצר ראיה לנכונות האמור בו.


  2. מרשם התושבים יכלול ציון דתו של אדם. לא הגענו להסכמה בעניין רישום הלאום. 


    הצעת רות גביזון

    רישום הלאום יימחק מן המרשם ומתעודת הזהות. 




    הצעת יעקב מדן:
     יישאר רישום הלאום במרשם ובתעודת הזהות. אדם יוכל לציין כלאומו את "עם ישראל "אם הוא בן לאם  יהודיה,  לאב יהודי, או שהתגייר.




  3. המבקש להירשם כיהודי בדתו יצהיר על בסיס יהדותו ויבחר בין שתי אפשרויות: בן לאם יהודיה או גיור. אם התגייר, יצוינו במרשם מועד הגיור, מקומו וזהות בית הדין המגייר. 

    בתקנות ייקבעו פרטי הרישום (למשל: פלונית התגיירה בתאריך _________ במקום ________ על-ידי הרב ____________ מטעם בית הדין של היהדות המתקדמת) . 


  4. בתקנות ייקבעו כללים להכרה בגיור: לא יוכר טקס גיור המבוצע שלא על-ידי בית דין הפועל מטעם קהילתו היהודית של המתגייר בזמן הגיור. בתי הדין הפועלים מטעם הרבנות הראשית ייחשבו כפועלים מטעם הקהילה. קהילה תיחשב יהודית אם היא משתייכת לזרם המוכר על-ידי הממשלה, לאחר התייעצות עם נציגי הרבנות הראשית ועם נציגי הסוכנות היהודית. 

  5. מבחינת המרשם, לא יהיה ייחוד לגיור לפי המסלול של ועדת נאמן. יחד עם זאת, אנו סבורים כי למסלול הסכמי זה חשיבות רבה, וכי טוב יהיה אם מי שרוצה להצטרף ליהדות בדרך של גיור יעשה זאת לפי המסלול הזה, כך שהצטרפותו תהיה שלמה, ומוכרת גם על-פי ההלכה ומפרשיה. לחברה היהודית ולפרטים המצטרפים אליה יש אינטרס משותף של השתלבות טובה ומלאה. השתלבות כזו תושג ביתר קלות אם אלה החפצים בכך יוכלו להצטרף לחיים יהודיים שלמים בדרך המוכרת על-ידי היהדות על כל זרמיה. הכרה זו מטילה חובת עידוד הן על רשויות המדינה והן על בתי הדין לגיור. 

  6. פרטי המרשם הקשורים במעמדו האישי של נרשם יהיו פתוחים לעיונם של רושמי הנישואין ושל כל אדם לפי אישור בכתב של הנרשם. לגבי אנשים אחרים יחולו כללי הנגישות למידע המקובלים. 

 

על פי הצעה זו (בעיקר על פי דרכו של הרב מדן) תעודת הזהות לא תכיל אך ורק את המילה יהודי, אך מאידך ההצטרפות לגדר יהודי תיעשה אך ורק על פי הדרך האורתודוקסית- שהרי בן דוד בראש. בדרך זו אנו מכירים בכך שישנו את כוחו של ישראל, אך אנו שומרים את בן דוד בראש. אני סבור כי שאר הפתרונות לשאלות המעשיות צריך שיפתרו על פי רוח זו, מחד בן דוד מראש- מאידך הכרה בכך שיש ישראל.

חשוב שנזכור שמוטלת עלינו החובה להרים את קרן הזיקה- ללמד את כל האומה על דרכו של יהודה, את דרכה של התורה. מאידך עלינו לדעת שאנו גם זקוקים לקשר, אנו זקוקים לקשר עם ישראל, עם האומה, עם עצמינו.

ולמעשה זוהי דרכי בנידון- מחזקים ומתקשרים לזיקה וזקוקים לקשר.

 

 

בית המדרש