ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שאלות דת, מוסר ונפש בפרשת פיתוי הנחש

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

במאמר עיוני ומרתק בשאלות מוסר ודת לאור פרשנות המשך חכמה והרב אליעזר ברקוביץ בפיתויו של הנחש את היצר יוצא הרב סנדרס למסע הגותי ונוגע במקומות הכי רלוונטים

אין ספק שחטא עץ הדעת העסיק פרשנים רבים, כהרגלו רבי שמחה מאיר מדוינסיק נתן גם פה את השקפת עולמו הייחודית:

"הנחש בא במושכל לאמר להם כי אין כוונת הבורא לבלי אכול ממנו, רק רצונו שתאכלו ממנו ואז תבואו להתקרבות לאלוקות בענין נפלא להתגבר על הרע לבטלו. ואך רצון השם הוא, כי מאהבת המושכל והחזק להתקרבות אלוקות לדעת טוב האמיתי, תעשו זאת במסירות נפש וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי רק כדי לעשות להתקרב לאלוקות, ואז תצליחו ותשכילו, ולכן צוה לכם שאם תאכלו תמותו, ואף על פי כן כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא, ואין אנו משגיחים בבת קול ומוסרין את עצמם באבידת שני העולמים רק בשביל הנחיל כבוד אלוקים והתקרבותו, וזה על דרך עבירה לשמה והוא באמת חפץ השם האמיתי, וזה שאמר: לא, כאשר אתם דוברים, רק מות תומתון- פירוש שתמיתו את עצמכם- כדי להשיג התקרבות לאלקות האמתית, וזה כי ידע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עניכים... שהוא חפץ האמיתי מאת השם יתברך. ולבסוף כאשר אכל התחבא ונתרחק מאלוקים, וזה שאמר הבורא אליו ״אשר ציותיך לבלתי אכול ממנו״ שזה הוא חפצי האמיתי ושלמות רצוני, לא כאשר הערימך הנחש".

דברים אלו של המשך חכמה יוצאים חוצץ כנגד מגמה מקובלת במה שמכונה ״עבודת השם״. כאשר אדם עובד את השם ישנה נטיה להתעלם מן הפרטים, לברוח מן האותיות הקטנות.

ניתן וצריך לחלק את הנטיה הנפשית השאת לשניים, הראשונה היא חוסר רצון להיות מוגבל באיזה מין סוג של הגבלה, עבודת השם צריכה להיות חופשית לחלוטין מכל סוג של עול, מכל סוג של כפיה. נטיה נפשית זו מובילה לעבר הסברה המחשבתית הבאה- סברה שהרב קוק קרא לה בפתיחה למאמר צמאות לאל חי- ״מקום מנוחתנו רק באלוקים״. האדם נטייתו היא לחפש מנוחה, לחפש חופש מן העולם הזה, על כן נטייתו הטבעית היא לעזוב את העולם ולהיות דבק בהקב״ה.

אלו הם דבריו של דוד המלך בספר התהילים (פח, ו) :

    במתים חפשי כמו חללים שכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו   

ועל כך אומר רש״י:

"במתים חפשי" - הנני בין המתים חפשי מן העולם וכל שהם המתים חפשים מן העולם

"מידך נגזרו" - ממצותיך נגזרו מן העולם

 

האדם מחפש להיות חופשי מכל מגבלה- לעבוד את השם באמת, הדרך לכך עוברת לא פעם דרך המוות- שהרי במוות האדם פטור מכל מצווה, במוות אין מצוות יש אך ורק חופש נצחי. הקרבה לאלוקים לא יכולה לעבור דרך כפיה, על כן אדם שמחפש באמת להיות קרוב להקב״ה עליו להשתחרר מן הכפיה, להכרית את עצמו מן העולם הזה, עולם הכפיה, ולעבור לעולם החירות- עולם של מוות. רק שם, בנכונות למסור כל דבר, למות, להשתחרר מן הכפיה על ידי מעבר עבירה, טמון ונמצא החופש. רק דרך המוות ימצא האדם את ההתקרבות לאלוקים.

אלו הם דבריו של הנחש, זה הוא הפיתוי שהנחש מציע לאדם. זהו פיתוי שלעולם לא באמת נעלם מעולמו של העובד השם אמיתי. למעשה הוא קיים בשני מישורים שונים, אצל חלק מעובדי השם ישנו קידושו של המוות, של המלחמה כנגד החיים. בין אלו אשר לא רוצים כל קישור לעולם המעשי כיון שהם עסוקים אך ורק בתורה ובין אלו שפסגת תכליתם הנה מוות על קידוש השם, אלו שהדמויות מופת שלהם אינם אלו שחיו את חייהם בגדולה, אלא אלו שמתו באופן הירואי.

מאידך ישנה נטיה נוספת שאף היא לא עזבה את עובדי השם, לא להיות מוגבל במצוות, לעבוד את השם על פי התחושה האישית, לשבור את דבר השם למען ההתקרבות אליו. השבתאיים והפרנקסטיים לקחו נקודה זאת לקיצוניות, אך ברור שישנם רבים כאלו גם היום שטוענים שעובד השם האמיתי הוא זה שמסוגל לשבור את כל המסגרות.

יש כאן אמירה ברורה של המשך חכמה, הקושי בהתחייבות אשר נובע מן הרצון להתקרב להקב"ה עלול לשאת מחיר לא פשוט. האינסטינקט של האדם הוא לשבור את המסגרת ולברוח מן המצוות אך הרבה פעמים הציווי הוא באמת כפשוטו רצון השם.

בכדי להבין יותר טוב את הדילמה של המשך חכמה עלינו להיעזר בדבריו של הרב אליעזר ברקוביץ בספרו "אלוהים, אדם והיסטוריה" (פרקים ט'-יא'). במידה מסוימת השאלה שמעלה כאן המשך חכמה הנה השאלה הקלאסית-  מהו מקור סמכותו של החוק האלוקי, האם מדובר על חוק שהנו אחד עם ההיגיון או שמא עלינו לעקוב אחריו משום שהוא ביטוי רצונו של הא-ל?

הראשונים בדונם בחוק האלוקי חילקו את החוק לשתי קבוצות, שמעיות- שניתן לכנות אותם בלתי הגיוניות וניתנו בכדי שהאדם יעקב אחריהם ויתרבה השכר שהוא יקבל בעקבות כך,  אל מול מצוות שכליות- מצוות מחויבות מן השכל. אף בהגות הנוצרית קיימת אותה מחלוקת, אקווינס דגל במצוות שכליות, מוסר שמבוסס על השכל ואילו דונס סקוטס האמין שהמוסר והטוב, צו האל- תלוי ברצונו של האלוקים. (מבוסס על דבריו של אליעזר ברקוביץ באלוהים, אדם והיסטוריה עמוד 74).

ברקוביץ ממשיך ואומר שנדמה הוא שהעולם המערבי הכריעה לטובת הצד השמעי- המוסר האלוקי על פי תפיסה זו חייב להיות מסכים לשכל. נראה לומר שזהו אף שורש החילון, אם המוסר האלוקי מתאים לשכל האנושי, לשם מה לו לאדם אלוקים, אין שום סיבה מדוע האדם לא יכתיב את המוסר שלו לעצמו.

אך כאן אנו נתקלים בבעיה לא פשוטה, במידה ונניח שמבחינה לוגית הדוניזם הנה הדרך ללכת בה, איזה אלמנט שכלי יאסור על האדם לפעול אך ורק על פי עקרון העונג בלי כל התחשבות באחר? אם הדבר אכן תקף מבחינה לוגית ואנו טוענים שהמוסר מתאים לשכל האנושי, מי יעצור את האדם מלחשוב אך ורק על עצמו?

בספרו, ברקוביץ מעלה קושיה נוספת, בהנחה שהמוסר תקף לוגית ומחייב, כיצד יהא אפשר לדאוג שהאנושות אכן תפעל על פיו? גם הכללים הכי טובים ובריאים אינם שווים דבר אם האדם אינו מיישם אותם! על שאלה זו ענו הפילוסופים (אפלטון ובמידה מסויימת אף הרמב״ם הלך בדרך זו) שבמידה והאדם ילמד רבות, ישכיל ויחכים, הוא שיראה שהמעשה המוסרי היא הידיעה עצמה ועל כן כל מעשה בלתי מוסרי הוא טעות, טעות בלתי רצונית. חינוך הוא התרופה לבעיית המוסר, אם הגזע האנושי יהיה משכיל כל הבעיות יפתרו מעצמן. אל מול הפילוסופים, הנצרות טענה בדיוק להיפך, על פי הנצרות אי אפשר ללמד את הטוב לאדם משום שהאנושיות חטאה בחטא הקדמון, האדם נידון לרע. המפלט היחיד הוא לאדם הוא האלוקים שמציל אותו בנס החסד.

בין שתי גישות אלו נמצאת הגישה המרקסיסטית- אבולוציונית, על פי גישה זו, הגורמים היחידים שרלוונטיים לשאלת המוסר הנם התנאים החומריים של הקיום האנושי. האדם בכל צעדיו צועד לכיוון אותו מתווה האבולוציה וזוהי משמעותו של המוסר. אך כל הסיבות האלו, כל התיאורים הללו אינם גורמות לאדם לעשות את המעשה המוסרי, אמנם, תיאוריות אלו הנם תיאוריות המצדיקות את המעשה המוסרי, אך עדיין אין כאן תשובה מה יגרום לאדם להישאר מוסרי במעשיו לאורך זמן. הרב ברקוביץ עונה על שאלה זו תשובה מופלאה- מאחר שהתשוקה היא המניע שביסוד כל פעולה, המעשה המוסרי זקוק ״לתיאבון לטוב״,לישרות טבעית.

היהדות מניחה שישרות מעין זו אכן קיימת בדמות יצר הטוב הטמון באדם. יצר הטוב הנו כוח רגשי, תשוקה לטוב. אך, למרבה הצער, הוא עומד חסר אונים אל מול התשוקות האחרות שתוקפות את האדם. משום כך, מוטלת עלינו החובה לרסן את התשוקות והתאוות, יש להשפיע על האדם כך שהאדם יהא מוכן לכוף את תשוקותיו ורצונותיו אל מול הטוב, יש להשפיע על האדם כך שיהא מוכן לכוף את עצמו אל מול עול המוסר.

זוהי מטרתו של החוק האלוקי, החוק האלוקי על פי גישה זו שהרב ברקוביץ מציג  בא לחנך את הגוף האנושי. החינוך נעשה בדרך האפקטיבית ביותר, דרך המעשים. כשם שאי אפשר ללמד לשחות מתוך ספר ואי אפשר להפוך לאומן מהליכה למוזיאון, כך גם אי אפשר להפוך למוסרי מתוך קריאה בספרי מוסר. אדם לומד אך ורק דרך עשייה, דרך המציאות. עיקרון זה תקף יותר מכל בתחום המעשים המוסריים.

המצוות, מעולם לא מבקשות מן האדם ביטול עצמי מוחלט, דיני כשרות אינם דורשים מן האדם להפסיק לאכול, האיסור הוא חלקי וזמני. אנו לא הורסים את התאוות והתשוקות, אנו מעדנים אותם. בצורה זו האדם מאמן את עצמו ללא הרף לשליטה בתשוקותיו ורצונותיו וכך כאשר השאלה המוסרית תתעורר במלוא עוזה, גופו יהיה מוכשר לא להיכנע לתשוקותיו ולעקוב לאחר הטוב שבלבו.

בנקודה זו הרב ברקוביץ מעלה שאלה נוספת- אם דברים לאו נכונים והעיקר הוא ההרגל המעשי, מדוע חינוך דרך מעשים צריך להיות מקושר עם חוקים שמקורם באלוקים?

התשובה לכך הנה מרתקת- האידיאליזם של דתות ופילוסופיות רבות מתעלם מכך שאדם ללא גוף אינו ראוי להיחשב אנושי יותר מאדם ללא נשמה. בעולמנו, האדם הוא יצור משולב משכל ומחומר, מנשמה וגוף. כל דחייה של הגוף היא דחייה של האדם עצמו, של האדם כפי שאלוהים ברא אותו. זוהי בדיוק טענתו של הנחש, אלוקים יצר את האדם מוגבל בהגעה אליו מכיוון שהוא מורכב מחומר ונשמה ועל כן בכדי להתקרב לאלוקים חווה נקראת לוותר על הגוף אל מול המטרה הגדולה של קרבה לאלוקים.

אך אותה הנקודה שנחש מתאר כחולשה המשך חכמה והרב אליעזר ברקוביץ מתארים כגדולה. על פי הרב אליעזר ברקוביץ, האדם נוצר מחומר ורוח כיון שאלוקים כך רצה שיהיה, כל רצון לשבור מסגרת זו הנה התנגדות לרצונו של אלוקים.

אנו למדים מכך שאם אכן משמעותה של הדת היא מערכת יחסים בין האדם לאלוקים, הרי שמערכת זו עליה לחול על האדם בשלמותו, הן על גופו והן על נשמתו. בשעות ההתגלות כל גופו וכל נשמתו של האדם משתתפות בקשר עם האלוקים. אך בעולם שאין בו התגלות תמידית- עולם בו הקשר לאלוקים הנו תולדה של זיכרון, היסטוריה ואמונה,  נכנס החוק האלוקי המכונן מערכת יחסים גם של הגוף עם האלוקים.

לשם דוגמא ניתן להביא את פסח, ניתן לזכור את יציאת מצרים בדיונים אין סופיים על הנס ומהותו, אך בדיונים אלו הגוף אינו משתתף.

הגוף גם הוא יהיה חלק מן הזיכרון רק כאשר נביא אותו לעשות דברים הקשורים לחג- כגון איסור אכילת חמץ, או חובת אכילת מצה. הדבקות הגופנית באלוקים תבוא רק בעזרת פעולה.

עוד דוגמא לדבר זה הנה פעולת התפילה, ודאי שאפשר להתפלל בלב ללא מילים ותנועה, ניתן להתפלל בעזרת מדיטציה דוממת. אך תפילה זו מתאימה לישות שהנה כולה נשמה ללא גוף, אין זו תפילה ההולמת את גוף האדם. התפילה המושלמת היא תפילה המשלבת בין הגוף לנפש- כדברי דוד המלך- "כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך". לפיכך בלתי אפשרי שהתפילה תהיה מדיטציה דוממת, עליה להיאמר במילים, עליה להיות עולה גופנית של ישיבה ועמידה, של קימה והשתחוויה.

מכאן יוצא שאותה שיטה שמאמנת את גופו של האדם להקשיב למוסר, לעמוד באתגר המוסרי, יוצרת מודעות דתית גופנית לשכינה. במצווה, הממומשת על ידי איחוד הרוחני והחומרי, זוכים הצרכים והתפקודים החיוניים של החלק הגופני של האדם להכרה בחשיבותם. גם בהם אלוהים רוצה, גם בנם אלוהים מכיר.

הרב אליעזר ברקוביץ מלמד אותנו שבליבה של תפיסה זו עומדת ההכרה שאנו מקבלים את חיינו הן הגשמיים והן הרוחניים כערך יסוד. היהדות אינה רואה בגוף את "כלאה של הנשמה" (כדברי אפלטון בפיידון). ובמיוחד חשוב להדגיש דבר זה לאור היסטוריה הארוכה של דתות אידיאליסטיות שמקורם בטענת הנחש. על פי היהדות הנשמה ללא גוף אינה אנושית- החיים האנושיים הם מתת משמים והם כוללים הן את הגוף והן את הנשמה. היהדות מחדשת לעולם  שלביטוי החומרי אורגני, ישנו ערך.

כשהן כפופות למשמעות ההלכה, הפונקציות הביולוגיות משיגות את המטרה העליונה שהיהדות שואפת אליה. המוסר המיני, באמצעות איסוריו הרבים, מתווה את הפונקציה החיובית של המיניות. אנו למדים מכך שביהדות לא יעלה ל הדעת להתייחס למוסד הנישואים כפשרה הכרחית- או כפיתרון דתי לאלו שלא מסוגלים לפרוש מן התשוקה.

הרוח כשלעצמה לעולם אינה קדושה, הרב אליעזר ברקוביץ מלמד אותנו שאין דבר כזה אידיאלים קדושים או כוונות קדושות. קדושה מתאפשרת אך ורק כאשר סכנת החולין רובצת לפתח. רק בעולם של חולין יכול אקט ההתקדשות להתבצע. המפגש בין הרוח לגוף הוא מקורה של הקדושה.

תפקידם החשוב ביותר של המצוות הוא לגרום שהוויתו הגשמית של האדם תהיה מופנית אל האלוהי. המצוות מאפשרות ליסוד החומרי להיכנס למערת יחסים בין האדם לאלוקים. "ממודעות לאחר"- קרי מוסר אנושי, אנו עוברים "למודעות לאחר לגמרי", דהיינו דת.

בתחום המוסר- גוף האדם הוא משרתה של הנשמה או כלי הנתון בידה. בעולם הדת הגוף נדרש עדיין למידה של הסתגפות וכניעה, אך לא ככלי שרת של הנשמה אלא למענו הוא עצמו- למען הגוף עצמו, וזאת כדי שיחד עם הרוח יוכל גם הוא ליטול חלק בחוויה דתית של התקשרות לאלוקים. הפן המוסרי, השואב את מקור החובה שלו מרצונו של אלוהים, תלוי בפן הדתי.

מאחר שהגוף האנושי הוא כלי לעשייה מוסרית, תהליך ההתניה הדתית, שמטרתו לעשות כרצונו של האל, חשוב כשלעצמו להבטחת ההתנהגות המוסרית. על פי זה יוצא שאל המודעות הדתית לאלוקים יכולים להגיע אך ורק דרך המודעות המוסרית לחברך, דרך המודעות המוסרית לעולם כולו. לכן, ככל שהאימון המוסרי באמצעות המעשים גדול יותר, מוצלח יותר, כך גוברים הסיכויים שהגוף יהא מודע לאלוקי. תבוסה בתחום הדתי היא תבוסה בתחום המוסרי ותבוסה בתחום המוסרי היא תבוסה בתחום הדתי.

זוהי טענתו של המשך חכמה, אי הקשבה לצו השם משמעותה הזנחת הפן הגופני והזנחת הגוף הגשמי סופו לכך שתוביל לפגם המוסרי מהותי. זוהי הסיבה להתדרדרות המהירה שחווה האנושות לאחר חטא אדם הראשון. אמנם, מקור החטא היה רצון להתקרב לאלוקים תוך כדי שבירת הכבלים הפיזיים, מתוך זניחת הגוף. אך מאותה תשוקה להתקרב להשם- האדם הולך ומתדרדר במהירות- עד למבול, עד למגדל בבל. השינוי המיוחל מגיע רק עם הגעתו של אברהם אבינו שמתחיל בתהליך תיקון של חטא זניחת הגוף- ביצירת עם שמאחד את הגוף והרוח יחדיו. 

 

 

בית המדרש