ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אל מול האנטישמיות החדשה

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

במאמר זה מנסה להסביר הרב סנדרס איך דבריהם של גדולי הדור החרדי, הרב שטיימן והרב קנייבסקי שליט"א מחזירים אותנו אחורה אל אותה היבשת המוכרת ואותה האנטישמיות הידועה בדרכי שאינם מעשה או תגובה כלל וכלל.

במהלך השבוע האחרון פורסמו דבריהם של גדולי העולם החרדי הרב שטיימן שליט"א והרב קנייבסקי שליט"א על דרך ההתמודדות הנאותה עם האנטישמיות- על פי דעתם יש להשתדל לא להתגרות בגויים: "לדבר בתחנונים ובדברי הסבר על לב ראשי המדינות שיניחונו לנפשנו להמשיך המסורה לנו ממשה רבנו עליו השלום, בלי שום סטייה ולו הקלה ביותר, ומבלי להתגרות באומות".  דומה הוא שדרך זו למלחמה באנטישמיות כבר נוסתה בעבר, היהודי השתדלן עמד אל מול הפריץ הגוי והרכין את ראשו וקיבל את מר גורלו; האנטישמיות חוזרת ומרימה ראש ואנו מדברים בדברי תחנונים.

אחד מן ההוגים הגדולים ביותר של היהדות במאה העשרים, הרב פרופ' ברקוביץ, תלמידו המובהק של השרידי אש ואחד מן המוסמכים האחרונים של סמינר הרבים הילדסהיימר, הצליח להימלט מגרמניה הנאצית וכיהן כרב קהילה ברחבי העולם; לקראת סוף ימיו הוא עלה לארץ ובה חי ועבד. הרב ברקוביץ ידוע כאחד מההוגים המרכזיים שעסקו בשואה ושיטתו מנוסחת בספרו המפורסם "אמונה לאחר השואה". בספר נוסף פרי עתו " עמו אנכי בצרה" כתב בסופו:

"סובלנות כלפי הרע היא לא- מוסרית לא רק כאשר הוא מכוון כלפי אחרים, אלא גם כאשר הוא מכוון נגד עצמך, מפני שקיים דבר הנקרא אשמת הקורבן. כאן נכשלנו. כמובן, כשרוב היהודים היו במחנות ההשמדה, לא היתה אפשרות התנגדות פיזית חוץ ממאבקם הנואש של לוחמי הגטו. אבל ברור כי שורה של מקרים שבהם לא התנגדו הובילה אל מחנות ההשמדה. והתנגדות אין פירושה רק להרוג, מעשה שיש לעשותו במצבים קיצוניים ביותר. מה היה קורה אילו יהודים בכל רחבי אירופה היו מסרבים לצאת מבתיהם ולעבור אל הגטאות, אילו נדרשו צבאות שלמים לשם העברתם לגטאות בכוח, אילו נרצחו בתוך בתיהם, ונהרות של דם יהודי היו מציפים את רחובות ברלין, המבורג, וינה, פריז, ורשה, וילנה, הגרמנים, הפולנים, הליטאים והאוקראינים היו נאלצים לנקות בעצמם את רחובותיהם וגניהם הציבוריים מגוויות היהודים שנרצחו? מובן שבהיותם מפוזרים בכל רחבי אירופה כולה, בלי ארגון פוליטי, בלי הנהגה מאוחדת מכל סוג שהוא, לא היו היהודים מסוגלים לנקוט אסטרטגיה מסודרת של התנגדות... ואולם יש צורך באסטרטגיה, לא אסטרטגיה פוליטית אלא אסטרטגיה מוסרית, המבוססת על העיקרון שסובלנות כלפי עוול הנעשה כלפי עצמך, ואפילו כלפי עוול לא קיצוני, עושה את הסובלן שותף לפשע... היינו לא מוכנים. לא בגלל פחדנות, אלא מפני שלא ראינו בבהירות את ההשלכה המוסרית של הגנה עצמית, מעולם לא הבינונו עד תום עד כמה שגינו בסובלנות שגילינו כלפי רע שכוון כלפינו... עתה אין ספק שלמדנו זאת, עתה אנו חייבים לדעת זאת. את החובה המוסרית לקום מול הרע, גם כאשר הוא מכוון כלפינו אנו, יש לשלב בתוך מערכת הערכים של היהדות..." (עמו אנכי בצרה הוצאת שלם עמ' 146-147)

העם היהודי ניסה במשך שנים את העצה של הרב שטיימן שליט"א והרב קנייבסקי שליט"א אך ההיסטוריה הוכיחה אחרת. כאשר מגלים נמיכות קומה, כאשר מגלים סובלנות כלפי הרוע - אנו למעשה מצדיקים אותו. עלינו לעמוד עמידה זקופה כלפי האנטישמיות החדשה-ישנה המנשבת באותה היבשת המוכרת. עלינו לעמוד בעז ולהבין שההתנגדות לשנאת האדם היא זעקה אל מול דרך שלווה ומהותה היא עוול מוסרי. אסור שננמיך ראש שוב אל מול אלו שחוזרים מן הבלהות. הקב"ה העניק לנו מדינה, נתן לנו צבא והתאגדות לאומית, זוהי שעתנו לתקן תיקון קטן וללחום בחוסר המוסריות של היבשת הישנה והמוכרת בכל עז.

 

 

בית המדרש