ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ספירת העומר- בין שמחה אבל לחידוש חלק ז´- סיום

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

בסדרת שיעורים מרתקת עומד הרב אביעד סנדרס על מהותם של ימי ספירת העומר ועל מורכבותם המיוחד. מורכבות של אבל, שמחה וחידוש - חלק ז´ ואחרון

בסדרת השיעורים על ספירת העומר סקרנו את ההתפתחות שעברה על העם במרוצת השנים. מעם עצמאי על ארצו, לעם נרדף חסר בית וזהות, אל עם שמבסס מחדש את מעמדו הלאומי ובונה בית מחדש.

דומה שמי שעבר את כל השלבים הללו בחייו הפרטיים היה רבי עקיבא. רבי עקיבא שהתחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר- דרך כוכבו ונהיה לאחד מגדולי תלמידי החכמים שהעמיד עשרות אלפי תלמידים. כאן נכנסת תחושת האבל, רבי עקיבא איבד את כל תלמידיו לטרגדיה נוראה, הן עם מדובר על מחלה והן עם מדובר במרד. אך לאחר מכן מגיע השיקום המופלא שמתבטא במעשה הבא:

פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח, ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג, יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו: (מכות כד.)

רבי עקיבא עומד וצוחק אל מול הטרגדיה העצומה. הוא זה אשר מסוגל לראות את העתיד ולבסס מחדש את האמון של עצמו בתורה ובביאת הגואל. מידתו של רבי עקיבא היא מידתו של אדם המסוגל לצחוק אל מול החורבן, כיון שהוא מבין שכל חורבן טומן בתוכו פוטנציאל אדיר לבניה מחדש. רבי עקיבא אכן החל לבנות את תלמידיו מחדש, הוא נתפס באמצע והוצא להורג, אך תורתו ושיטתו ממשיכות עד לרגעים אלו וימשיכו בעזרת השם לנצח.

דומה הוא שזהו אף הצליל היסודי של ספירת העומד בימינו- אנו מחד עומדים עצמאיים בימי שמחה גדולה של חודש אייר, מאידך אנו מוצאים את עצמנו פעם אחר פעם מבינים שזה עוד לא זה, עוד לא שלם. אנו נמצאים במקום שהוא פוטנציאל ועוד לא מימוש.

נדמה לי שהאופי שנושאים ימי הספירה בימינו- מנהגי אבלות בהם מככבים המועדים החדשים הנם בדיוק האופי המבוקש לימים אלו, ימי שמחה, אבל וחידוש כאחד.

 

 

בית המדרש