ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תקופת העומר- בין שמחה אבל לחידוש- חלק ה´

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

סדרת שיעורים מרתקת עומד הרב אביעד סנדרס על מהותם של ימי ספירת העומר ועל מורכבותם המיוחד. מורכבות של אבל, שמחה וחידוש - חלק ה´

תקופת העומר- בין שמחה אבל לחידוש- חלק ה'


לאחר חורבן בית שני הוכתה היהדות בצורה שדומה היה שיהיה קשה להתאושש ממנה. מאומה עצמאית בעלת מרכז דתי מוגדר, הפכה היהדות לדת נעה ונדה, יהודים נפוצו בכל קצות תבל, נדמה שדבריו של המן על היהודים- ישנו עם אחד מפוזר ומפורז בין העמים מעולם לא היו רלוונטים יותר. היהודים, שבתחילה ציפו לגאולה קרובה, החלו להבין שהפעם כנראה זה לא יקרה, לאט לאט, צעד אחר צעד הם החלו להפנים שהגלות שנראתה כצורת חיים זמנית, הפכה להיות צורת חיים קבועה.


לאורך השנים אף מרכז הכובד של היהדות הלך והשתנה, מבבל היגרו היהודים לארצות ערב ולאירופה, הם החלו לסגל את המנטליות של בני המקום, החלו להתערות בחברה ותמיד בסוף הדרך חיכתה להם אכזבה, הם גורשו בבושת פנים ממקומם. המעברים התכופים מארץ לארץ מאיזור לאיזור פתחו אצל היהודי אמידות מסוג מופלא, לא החומר הפך להיות מרכז חייו- אלא הרוח. את הרוח אפשר לטלטל ממקום למקום, הקישור אל הרוח הוא קישור פנימי ולא חיצוני.


ככל שהלכה והתעמקה אצל היהודים תחושה זו, כך הלכו ופחתו הגעגועים לשלטון עצמי, הגעגועים להשפעה על חיי המעשה. ניתן לומר שהראשון שסרטט דרך הנהגה זו היה רבן יוחנן בן זכאי בהדפתו את יבנה וחכמיה, את עולם הרוח, על פני ירושלים, על פני המרכז ההנהגתי. במידה מסוימת לתחושה זו היה על מה להתבסס, שני הניסיונות של היהדות להקים בית לאומי עצמאי תוצאתם היתה כישלון מוחלט, הן כישלון דתי והן כישלון מוסרי. המסקנה ללכת ולפנות לכיוון הרוחני היתה תיקון נצרך לאומה שנכוותה קשות.


מי שהיטיב להגדיר את התחושה של היהודי בגלות היה "המשך חכמה" בפירושו המפורסם בפרשת בחוקתי:


"כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח א-לקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות,עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש?! יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. "ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים" (הושע ט', א). אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנוחמיו ניחומי נביאי ד', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים."


כאשר העם ינסה לנטות לכיוון הגשמיות, כאשר העם ינסה להרגיש בבית גם מבחינה פיסית ולא רק מבחינה רוחנית- האנטישמיות תעלה ותגבר ויגרשו את היהודים ממקומם.


דבר זה דחף את היהודים להבנה שאין להם מה לעשות בחיי החומר, שכל נחלתם היא חיי הרוח לבדם.


אך המחיר לכך הוא כבד, אדם ללא מולדת, אדם ללא עצמאות, אדם ללא רצון להשפעה בעולם, אינו אדם, כך אף כותב טשרנחובסקי:


האדם אינו אלא

שאול טשרניחובסקי


האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,

רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה,

רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,

כל אשר פגע במשעולי-טללים ילד

מתלבט, נכשל על כל גוש ועי-אדמה,

בעוד בסתר נפשו ובלא-דע ערוך

מזבח, עליו יקטיר מדי יום ביומו

למלכת-השמים, לכוכב ומזלות.

ואך ברבות הימים ובמלחמת-ישות,

ומגלת ספר חייו הולכה מתפרשת, --

ובאו אחד אחד, ויגלה פשר

כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,

שחקקו עליה בראשית בריתה, --

האדם אינו אלא תבנית-נוף מולדתו.


דומה הוא שאת המהפך בתקופת העומר בין ימים של לשמחה לימים של אבל לימים של גדולה ניתן לתלות בנקודה זו, אך עוד על כך בשיעור הבא.

 

 

 

בית המדרש