ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דחף לקיום מצוות או רצון אמתי?

ע"י: ינון לוינברג

המחקר שהפסיכולוגיה בצעה על עולמו הדתי של המאמין ניסה לתאר עולם שבו הדת אינה נובעת מרוחניות אלא מטרתה היא לספק את צרכים הלא ממומשים של האדם. האדם הוא יצור חברתי ובעל דחפים אישיים שצריכם לבוא על סיפוקם, והדת במקרה הטוב משמשת למילוי הצרכים, ובמקרה הגרוע מבטאת רצונות אינפנטילים לא ממומשים של האדם. האם אפשר למצוא דעה זו לגבי הדת גם בתוך עולם היהדות? האם האמירה שפעילות דתית נובעת מצרכים חברתיים ודחפים אישיים מעקרת את הדת מיסודה? עיון במשנתם של הרב קוק, האדמו"ר הזקן, ויקטור פרנקל, עמנואל לוינס ור´ יהודה הלוי

המחקר שהפסיכולוגיה בצעה על עולמו הדתי של המאמין ניסה לתאר עולם שבו הדת אינה נובעת מרוחניות אלא מטרתה היא לספק את צרכים הלא ממומשים של האדם. האדם הוא יצור חברתי ובעל דחפים אישיים שצריכם לבוא על סיפוקם, והדת במקרה הטוב משמשת למילוי הצרכים, ובמקרה הגרוע מבטאת רצונות אינפנטילים לא ממומשים של האדם. הפעילות הדתית אינה מגיעה ממקום של הכרה שכלית או בחירה חופשית אלא היא מגיעה מדחפים נמוכים שהאדם מנסה למלא. התפילה לדוגמא, אינה שונה מאכילה באשר שניהם מנסים להעלים את פעולת הרעב.

האם אפשר למצוא דעה זו לגבי הדת גם בתוך עולם היהדות? האם האמירה שפעילות דתית נובעת מצרכים חברתיים ודחפים אישיים מעקרת את הדת מיסודה? במאמר זה אסקור דעות שונות לגבי החוויה הדתית ואציג את רעיונותיהם של רבי שניאור זלמן מלאדי, הרב קוק, ויקטור פראנקל, עמנואל לוינס ור' יהודה הלוי.

טבע א-להי

רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ספר התניא, מתאר שתי דרכים ושתי דרגות של עבודת ה' בכוונת המצוות: האחת היא העבודה השלימה והעליונה שבבחינת "נשמת האדם", של הרגש הנולד מעבודת השכל וההכרה. השנית, הדרך שהיא בבחינת "נשמת החי", של גילוי האהבה והיראה הנסתרות בטבע הנפש של כל אדם מישראל:

הרי כוונה זו, על דרך משל, כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה, וכל מידותיו שהן: יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו, הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו. וכך הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל. כי הן ירושה לנו מאבותינו, וכמו טבע בנפשותינו, כנזכר לעיל.

פסקה זו מבאר הרב עדין שטיינזלץ:

"הרגשות אצל בעלי החיים הן רגשות טבעיים, כלומר, משיכה ודחייה שהן חלק מהתבנית הבסיסית של עצם קיומם. אין להם בחירה לגביהם כמו שאין להם בחירה אם להיות או לא להיות. אצל האדם מישראל ישנה אהבה ה' ויראת ה' שהן כמו התחושות של משיכה ודחייה אצל בעלי חיים. לאמור, הן אינן תלויות בהשכלה ובהכרה כלשהי, הן אינן עומדות לבחירה, כי הן חלק מעצם הקיום שלו, בדרגה הבסיסית ביותר של הווייתו כיהודי, כזרע אברהם יצחק ויעקב[1]".

בטבע היהודי יש מרכיב אלוהי שגורם לאדם להימשך אל ה'. האדם מישראל נמשך אל הדברים הא-להיים מכיוון שהם חלק מהותי מהנפש שלו. כמו שהאכילה היא חלק מהקיום של הבהמה כך גם לימוד התורה והתפילה הם פעולות קיומיות של האדם הדתי. לאור דברים אלו ניתן לומר שפעילות דתית נובעת מדחפים. לא מדובר בדחפים גשמיים כמו של אכילה ושתייה ש"מתחפשים" לפעולות דתיות[2], אלא מדובר בקטגוריה חדשה של דחפים שמספקים צרכים אחרים.

דעה זו מופיעה פעמים רבות במקורות שונים, בד"כ עם אזהרה על כך שבקלות רבה האדם עובד את עצמו ואת התאוות שלו במקום לעבוד את ה'. על כך כותב הרב קוק:

"בתכונת האמונה יש תאוות האמונה ועבודת האמונה. כשהתאווה מתגברת על העבודה, יצאו מזה תוצאות מהרסות, משפילות ופוגמות, כמו מתוצאות של כל התאוות כשהן מתפרצות יותר מגבולן[...] יסוד יצרא דעבודה זרא הוא התפרצות תאוות האמונה, והננו שומרים את גבוליה[3]".

הרב קוק לא מתכחש לעובדה שיש תאווה לאמונה. ברבדים מסוימים, הדת דוחפת את האדם לא-להים. אך אם זה יהיה הרובד היחידי בעבודת ה', אם התאווה תקבל תפקיד מרכזי היא תהפוך להיות עבודה זרה שבא האדם לא עובד את ה' אלא את התאוות שלו. לכן יש להגביל את התאווה ולכוון אותה בעזרת עבודת האמונה אל עבר ה'.

אך נשאלת השאלה מה ההבדל בין אדם שיש לו תאווה להתפלל לבין אדם שיש לו תאווה לאוכל. אם שניהם מספקים את הצרכים שלהם, ולשניהם נעדרת הבחירה המודעת, מה היתרון בדת?

דת ללא דחף

בעקבות שאלה זו התנגד פרנקל למונח "דחף דתי" וראה בו סתירה פנימית:

"בעיני יונג והאסכולה שלו, דתיות לא-מודעת הייתה תמיד דבר אינסטינקטואלי פחות או יותר. ה' בנציגר אף מצהיר במפגיע במאמר שפורסם ב-1947 ב'כתב-העת השוויצי לפסיכולוגיה': 'אנו יכולים לדבר על דחף דתי כשם שאפשר לדבר על דחפים מיניים ותוקפניים'. (ההדגשה היא של בנציגר!) אולם איזה סוג של דת היא זו – דת שאני נדחף אליה, כמו שאני נדחף אל מין? אשר אלי, אני איני מתייחס כלל לדתיות שייחסתי אותה ל'דחף אתי' זה או אחר. דתיות אמתית אין לה תכונה של 'הידחפות' אלא של החלטיות. הדתיות קמה עם ההחלטיות שלה ונופלת אם אופייה הוא יצרי. בקיצור, הדתיות, או שהיא אקזיסטנציאלית או שאיננה כלל[4]".

הדת מאופיינת בפעילות הכרתית, החלטית ומודעת. לכן הדת לא יכולה להתאפיין כדחף אינסטינקטואלי  חסר הכרה, דחפים דתיים לא קיימים מכיוון שהדחף שולל את קיומו של הדת. הדת היא הרוחניות שמרוממת את האדם מעבר לדחפים שלו.

דברים דומים אומר לוינס:

"האיסור הוא כפייה מובהקת, הוא בא לרסן את הנטיות הטבעיות של חיים שחיים אותם בחיוניותם כ'כוח החיים', ובין השאר הוא בא לרסן את שפע התאווה המינית העיוורת[5]".

תפקיד האיסור הדתי הוא להגביל את הדחף. הטבע דוחף את האדם לתאוותיו בעיוורון ורק האיסור, רק הפעילות הרוחנית יכולה להעלות את האדם מעל טבעו העיוור כדי שיחיה חיים של קדושה. הדת היא האנטיתזה לטבע וזה יהיה בלתי אפשרי לשים את שניהם בקטגוריה אחת.

הדעות שהושמעו את כאן העלו תמונות שונות בנוגע ליחס בין הדת ובין הטבע. בהמשך מאמר זה אציע אלטרנטיבה שלישית לשאלות שהועלו.

זהות דתית

בניגוד לדעות השונות הטוענות שהפעילות הדתית מאופיינת בפעולות טבעיות או פעולות שמגבילות את הטבעיות, אני רוצה לטעון שהפעילות הדתית יכולה לנבוע מזהותו של האדם. כאשר אדם עוסק במקצוע מסוים, כגון רפואה, אפשר לשאול מה מניע אותו להציל חיים  בעבודתו. אפשר לטעון שלאדם זה יש דחף מסוים לדם ועבודתו כמנתח מספקת את צרכיו. אפשר מנגד לטעון שאדם זה נלחם בזמן העבודה ברצון לנוח ובדחף השינה כי הוא מבין את החשיבות של הצלת חיים. אבל אפשר לטעון טענה שלישית; אפשר לומר שלהיות רופא זה מה שמגדיר את האדם הזה. יש מקרים שבהם הוא נהנה מהעבודה שלו ויש מקרים שבהם הוא נלחם כדי להמשיך לבצע אותה, אבל זה באמת לא משנה. ברגע שיש משהו שמגדיר את האדם והוא חלק מזהותו השאלה "מה מניע אותו" היא לא רלוונטית. הרופא מרפא מעצם היותו רופא.

אם נחליף את המילה "טבע" במילה "זהות" ואת המילה "דחף" במילה "אינטואיציה" נוכל לוותר על שאלת המניעים. כל מי שמתפלל שחרית מכיר את הבקרים שבהם הוא נלחם עם עצמו כדי לקום מהמיטה ואת רגעי השיא שבו יש לו רצון להתפלל. אם לאדם יש תאווה לתפילה מדוע היא פעילות דתית? ואם היא מנוגדת לטבעו של האדם, כיצד הוא יבצע אותה בצורה ראויה? התשובה לכך היא שברגע שהאדם הגדיר את עצמו כאדם דתי התפילה היא חלק מהזהות שלו והוא יבצע אותה ללא קשר לרצונו. הזהות העצמית מאפשרת לאדם לגאול את עצמו משאלת הסיבתיות ולפעול בצורה אינטואיטיבית ותמימה. דברים אלו מזכירים את תיאורו של ריה"ל על אותו אומן שמעולם לא למד שירה:

"בעלי חכמה זו דומים לאנשים הלומדים מקצבי השיר ומתאמנים במשקליו: אנשים כאלה משמיעים קול המולה רבה ודברים הקשים להישמע, - לא כן אדם שהשיר טבוע מטבעו: הוא קונה לו אומנות זו בלא כל טורח, - הלזה טועם טעם משקלי השיר, ולכן לא יזייפם לעולם, ואילו האנשים ההם מגיעים לכל היותר למדרגה בה יוכלו ללמד פרק במקצב השיר אשר האמן האמיתי נראה כמחוסר ידיעה בו[6]".

ריה"ל מתאר קבוצה שלמה של זמרים שמשקיעים שעות על גבי שעות בלמידת מקצבים כאשר כל מטרתם היא להגיע למה שהאומן האמיתי עושה בצורה אינטואיטיבית.

מי שיש לו זהות דתית לא צריך להסביר את מעשיו ולא צריך לתאר מאיפה הם נובעים. ברגע שאדם נאמן לזהות שלו, הוא ממלא את תפקידו בצורה תמימה ללא קשר לתאוותיו ולמלחמותיו.




[1] רבי שניאור זלמן מלאדי, ביאור תניא מאת הרב עדין שטיינזלץ, פרק לח, עמ' 34−.35


[2] זאת בניגוד לדעתו של פרויד שראה את הא-ל כדמות שנובעת מתסביך האב, ואת הפעילות הדתית כפעילות אובססיבית שנובעת מאינפנטיליות ונוירוטיות.


[3] הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ ז, ק"ה.


[4] ויקטור פראנקל, הא-ל הלא מודע פסיכותרפיה ודת, עמ' 67.


[5] עמנואל לוינס, מעבר לפסוק, עמ' 144.


[6] ריה"ל, כוזרי, מאמר חמישי, ט"ז.


 

 

בית המדרש