ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

יש בי אהבה והיא תנצח?

ע"י: ינון לוינברג

כדי לנצח עליך להפסיד, כדי לחיות עליך להמית את עצמך. מי שרוצה לזכות בחיים משמעותיים עליו לסגת מעצמו לטובת האחר. אמנם האדם צריך להיות פעיל בעולם ולפתח אותו, ואסור להגיע לביטול עצמי, אך יש חובה לנהל דו−שיח עם הזולת. האהבה מבקשת מאתנו לסגת מעצמנו כדי לתת מקום לאחר. היא האומץ לשמוע קול אחר משלנו בין שהוא אנושי ובין שהוא א−להי


הגמרא במסכת תמיד מתארת דו−שיח בין זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון. בדו−שיח זה מתגלה הפער בין הצדדים השונים כאשר הם דנים בהבדלי האידיאולוגיה שלהם. 

במאמר זה, העוסק בדיאלוג המתמיד שיש ליהדות עם תרבות המערב, אתמקד בנושא האהבה וההקרבה העצמית כאשר איעזר בדבריהם של לוינס, הרב סולובייצ'יק, הרב שג"ר ומרדכי רוטנברג.

אמר להן: מה יעביד איניש ויחיה?

אמרו ליה: ימית עצמו.

מה יעביד איניש וימות?

יחיה את עצמו.[1]

אלכסנדר מוקדון שואל שאלות, ותשובותיהם של זקני הנגב אינם מתאימות לתפיסת עולמו;

כדי לחיות, אומרים זקני הנגב, האדם צריך להמית את עצמו. כדי למות האדם צריך להחיות את עצמו. איזה רעיון עומד מאחורי דברי הזקנים ומה המסר שאפשר ללמוד מכך?

כדי להבין את משמעות הדברים אביא את דבריו של לוינס:

”האומר שהמוות יכול להוליך לחיים רוצה כנראה לומר שכל משמעות החיים, כחיים אנושיים, מתחילה רק מעבר לאגואיזם של הקיום הביולוגי... נאמר כאן שהחיים האנושיים, היחסים האלה עם האחרים – ובלי להתחשב בניתוקי הקשרים ובחידושם – הם כבר אהבה; ושהאהבה היא הקרבת עצמך ההולכת, בכוונתה העיקרית, עד המוות למען האחר[2]".

כדי שהאדם ינצח, כדי שהוא יזכה באהבה הוא חייב "למות". האדם חייב להפסיד לאהבה כדי שהאהבה תנצח אותו. רק כאשר האדם מצמצם את עצמו או מרחיב את עצמו מעבר לאגואיזם שלו, הוא יכול לחיות חיים משמעותיים.

על מנת להבין טוב יותר את דברי לוינס אביא את דבריו של הרב סולובייצ'יק.

הרב סולובייצ'יק בספרו "אדם וביתו" מעלה שאלה: התורה מתארת בפרק ב' בספר בראשית את בריאת האדם הראשון, הציווי בדבר אכילת עץ הדעת, ולאחר מכן היא מביאה את מסקנתו של א−להים: "לא טוב היות האדם לבדו". לאחר זאת מסופר לנו על כך שהאדם קורא בשמות לכל החיות ורק לאחר כך התורה מביאה את סיפור בריאתה של חווה.

הגיוני היה אם לאחר מסקנתו של א−להים ש"לא טוב היות האדם לבדו" היה מתואר, בצורה רציפה, את סיפור בריאתה של חווה. אז מדוע התורה קוטעת את סיפור בריאת ה"עזר כנגדו" ומספרת לנו את סיפור קריאת השמות?

כדי לענות על שאלה זו יש להתמקד באירוע הציווי. הציווי על האדם בדבר אכילת עץ הדעת הוא הציווי הראשון שמופיע בתורה. עד עכשיו נאמר: "ויאמר להם א−להים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה... [3]". האמירה היא העברת מידע על אודות מצב עובדתי. אולם, לציווי יש תפקיד שונה לחלוטין:

"נקודת התפנית האחרת, החשובה ביותר, איננה לידתו של הדמיון האנושי אלא העימות עם הצו המוסרי הא−להי, עימות שסופו בפיתוח מודעותו המוסרית של האדם על עצמו... מפגש זה בין האדם לבין הצו המוסרי הא−להי הנצחי הוא שגרם לאותה תמורה... האדם נעשה לאישיות מטפיזית בו ברגע שהבין כי אנושיות משמעה נשיאת משא, וכי הקיום האנושי אינו מתמצה בהדוניזם, ברדיפת תענוגות[4]".

הציווי הא−להי הוא מה שמגביל את האדם. הציווי גורם לאדם לסגת מן ההתקדמות ומן הניצחון ולהקריב אותם למען הא−ל. כאשר האדם נענה לציווי הוא מתעלה מעל הדחפים שלו ושומע קול אחר, קול מגביל, קול מצמצם. הצמצום של האדם למען האחר הוא מה שמאפשר לו לפרוץ את גבולות העצמי ולחיות חיים משמעותיים. לכן רק לאחר שהאדם הראשון נענה לציווי הוא יוכל לאהוב ולתת מקום לאחר.

אך עדיין השאלה נשארת; מדוע היה צריך לקטוע את סיפור בריאתה של חווה ולתאר את סיפור קריאת השמות?

"סיפור זה נראה פוגם לחלוטין באחדותו וברציפותו של סיפור בריאת חווה: 'ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצע עזר כנגדו[5]'. המעמד שבו נתן האדם הראשון שמות לכל החיה, הבהמה והעוף גילה לו את ההבדל שבין מצבו ומעמדו קודם שנצטווה לבין מה שהפך להיות בעקבות הציווי הא−להי[6]".

אירוע קריאת השמות היה אירוע משמעותי עבור האדם הראשון. כאשר האדם הראשון קרא בשמות החיות הוא הבין את ההבדל בינו לחיות. החיות הם יצורים שמונעים מדחפים ביולוגיים שמתמצים בפעלתנות בלבד ואינם מאפשרים להם לחיות בהוויה מטאפיזית. האדם לעומת זאת נענה לציווי הא−ל וכך מאפשר לעצמו להתעלות מעל דחפיו. לכן האדם זקוק למישהי כמוהו. האדם זקוק למישהי שנענת לציווי הא−להי ובכך היא נסוגה מעצמה למען האחר.  

דברים דומים על ההקרבה שבאהבה אמר הרב שג"ר לאחר ההתנתקות. כזכור בהתנתקות חלק מהקמפיין של הימין היה חולצות שכתוב אליהם "יש לי אהבה והיא תנצח". על זה הרב שג"ר הגיב:

"אומרים שהאהבה תנצח, אבל האהבה לא יכולה לנצח. זאת משום שבמקום שיש אהבה אין מנצח, ובמקום שישנו ניצחון שוב אין האהבה. ההיפך הוא הנכון, האהבה מפסידה, תמיד מפסידה, והיא כרוכה תמיד בויתור, בקרבן ובשפלות רוח[7]".

בתקופת ההתנתקות הייתה המחשבה שהאהבה לעם, לתורה ולארץ תוביל לניצחון במאבק נגד ההתנתקות. האהבה היא מה שתזכה בהגשמת היעדים.

הרב שג"ר מסביר שההפך הוא הנכון: האהבה דורשת ויתורים כואבים. האהבה לארץ לא יכולה לגרום לניצחון, האהבה לעם ישראל ולמדינה תגרום להפסד: להקרבת המאבק על ארץ ישראל.

ניצחון ללא גבולות

המסר המשמעותי ביותר שהיהדות יכולה למסור לשאר העולם הוא מסר על נושא הניצחון. את הביטוי לניצחון בתרבות המערבית אפשר למצוא בספרי ההדרכה האמריקאיים להבלטת העצמיות:

"אתה לכוד במלכודת האי אנוכיות... אם אתה מרגיש שאתה נדרש לתת חלק מהכנסתך לעניים, או אם אתה חושב שלארצך, קהילתך או משפחתך זכות ראשונים על זמנך מרצך או כספך... אומרים לך שהדרך להיות מאושר היא להסב אושר לאחרים... אתה רוצה לעשות מישהו לאדם מאושר? קדימה − השתמש בכישרונותיך, שכלך וטוב−לבך כדי להעניק רוב אושר לאדם האחד והיחיד שאתה מיטיב להבין, כך תוכל לעשות זאת ביעילות: לך עצמך. אני ערב לך שתזכה ליותר הערכה כנה מצד עצמך מכפי שתקבל מעל אחד אחר. תן לעצמך[8]".

ובמקום אחר:

"הפחתת ערכך העצמית, במפורש ואף במרומז, אינה יכולה להביא לשום תוצאה בונה[9]".

כדי להגיע להגשמה עצמית, אומר הספר, עליך להאדיר את עצמך כמה שיותר. הכנעה עצמית היא דבר מסוכן שפוגע בקידום האישי שלך. לכן על האדם לפעול כמה שיותר למען עצמו כאשר הוא נמנע מהתחשבות בזולת הבאה על חשבונו. ההתחשבות אינה מביאה לתוצאות בונות, אלא מעוררת באחרים בוז וזלזול.

על כך מעיר מרדכי רוטנברג[10]:

"האתגר שלנו הוא, אם כן, לבנות דגם של מערכת יחסים שלא יהיה אלטרואיסטי, אלא אלטרצנטרי... דגם שבו האני מעמיד את הזולת במרכז, בלי לבטל את עצמו, הוא חי את חייו תוך דיאלוג עם הזולת[11]".    

היהדות מחדשת מסר שונה: כדי לנצח עליך להפסיד, כדי לחיות עליך להמית את עצמך. מי שרוצה לזכות בחיים משמעותיים עליו לסגת מעצמו לטובת האחר. אמנם האדם צריך להיות פעיל בעולם ולפתח אותו, ואסור להגיע לביטול עצמי, אך יש חובה לנהל דו−שיח עם הזולת.

האהבה מבקשת מאתנו לסגת מעצמנו כדי לתת מקום לאחר. היא האומץ לשמוע קול אחר משלנו בין שהוא אנושי ובין שהוא א−להי.

 

אסיים בשירו של לאונרד כהן:

And love is not a victory march

It's a cold and it's a broken Hallelujah.

  




[1] מסכת תמיד, דף לא ע"ב


[2] עמנואל לוינס, קריאות תלמודיות חדשות, עמ' 50.


[3] בראשית א, כח.


[4] הרב סולובייצ'יק, אדם וביתו, עמ' 37.


[5] בראשית ב, כ.


[6] הרב סולובייצ'יק, אדם וביתו, עמ' .43


[7] הרב שג"ר, נהלך ברג"ש, עמ' 336.


[8] Robert E. Alberti and Michael L. Emmons, Stand Up, Speak Out, Talk Back! P 64


[9] שם עמ' 155.


[10] מרדכי רוטנברג יליד 1932 פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ועומד בראש מרכז רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית.


[11] מרדכי רוטנברג, מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום, עמ' 92−93.


 

 

בית המדרש