ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"וירא את העגלות"

ע"י: הרב איתמר אלדר

יעקב לומד מיוסף הנמצא בגלות שאיננו מאבד תקוה ובטחון כי ד´ עמו בכל אשר הוא עושה. הליכה בקו ישר ליעד ללא נסיגה מול הליכה בעיגול שמסמל מחזוריות. העגלות ששולח יוסף ליעקב הם ההכרה כי ישנה נסיגה שהיא עצמה סיבת ההתקדמות שזו גישה שקשה ליעקב התם הרוצה שלמות בכל דבר. עמדתו של יעקב אידיאלית ועמדתו של יוסף ריאלית ומאפשרת לשרוד את הגלות. ישנם שתי הנהגות אלקיות, הנהגת עיגולים והנהגת יושר. בהנהגת עיגולים אין אבחנה בין דין לחסד והשפע מגיע לכל הנבראים. בהנהגת יושר קיימת אבחנה זו שבין שכר ועונש. התבוננות של עיגולים היא התבוננות ברצון הא-קי שמאחורי המציאות וזוהי נקודת ההתבוננות של יוסף. זוהי גם התבוננותו של ר´ עקיבא במדרש על השועל היוצא מבית קודשי הקודשים.

כשבאים בני יעקב לבשר לאביהם על הימצאותו של יוסף במצרים, מתקשה יעקב להאמין, אולם לבסוף הוא משתכנע וכך מתארים הפסוקים רגע דרמטי זה:

וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת       (בראשית מ"ה, כה-כח).

יעקב רואה את העגלות אשר שלח יוסף וברגע זה הוא עובר ממצב של 'ויפג לבו' למצב של 'ותחי רוח יעקב'.

מדרשי חז"ל ואדמור"י החסידות בעקבותיהם מנסים לעמוד על פשרן של העגלות ששינו את עמדתו הנפשית, וכך מובא במדרש:

ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק הה"ד וירא את העגלות ותחי רוח ויאמר ישראל רב רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה' ובטוח אני שיש לי במה רב טובך   (בראשית רבה צד, ג).

העגלות, כך אומר ר' לוי בשם ר' יוחנן, הן רמז וסמל לפרשית עגלה ערופה שבה עסק יוסף טרם צאתו אל אחיו מבלי שוב, ואינפורמציה זו שהיתה ידועה ליעקב וליוסף בלבד, תהווה ראיה עבור יעקב, שאכן יוסף הוא המדבר עם בניו במצרים.

פרשית עגלה ערופה, שניתנה לישראל בסיני מאות בשנים מאוחר יותר, היא סמל למסר משמעותי שחז"ל ביקשו לחדד ביחס ליוסף ולאביו. אותה עגלה הבאה על ידי זקני העיר הקרובה אל החלל שנמצא, שעליה אומרים זקני העיר ידינו לא שפכו את הדם הזה, נועדה לטהר את יעקב שהפלה בגילוי את יוסף על פני אחיו, ושלח את יוסף אליהם, לומר 'ידי לא שפכו את הדם הזה'[1].

ר' לוי בשם ר' יוחנן מסיים את המדרש בדברים המושמים בפיו של יעקב:

יעקב מבקש לערוך השוואה בינו לבין יוסף בנו. על פי יעקב, הוא עצמו לא עמד בנסיון שהצרות הרבות זמנו לו באומרו: 'נסתרה דרכי מד'. יוסף לעומתו, סובר יעקב, לא מפסיק לבטוח בד' ובטובו שצפון לו.

שתי עמדות נפשיות אלו באות לידי ביטוי בפסוקים המצוטטים וננסה לבחון את ההקשר.

נבואת הנחמה בספר ישעיה הפותחת במילים 'נחמו נחמו עמי', ממשיכה ואומרת:

לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵד' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ד' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. וְקוֵֹי ד' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ     (ישעיה מ', כז-לא).

גם בדברים אלו וגם בהמשך מנסה הנביא לשכנע את בית יעקב וישראל, לשוב ולהאמין כי ד' יגאל אותו וזאת על אף הגלות והסיטואציה הקשה שבה הוא נתון.

הנביא נלחם בתחושת היאוש הבאה לידי ביטוי במילים 'נסתרה דרכי מד'. וגם בהמשך שב הנביא ומבקש: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ד' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיה מ"א, יד).

תחושה זו, מלווה את יעקב, כפי שהוא עצמו אומר, על פי המדרש: 'שחטאתי שאמרתי, נסתרה דרכי מד'.

לעומת תחושה זו, לומד יעקב מיוסף, על פי המדרש, תחושה אחרת המלווה את האדם בעת צרה, והיא באה לידי ביטוי במילים 'ובטוח אני שיש לי במה רב טובך', ושוב הקשר הפסוקים יחדד את התחושה המובאת בביטוי זה:

ד' אַל אֵבוֹשָׁה כִּי קְרָאתִיךָ יֵבֹשׁוּ רְשָׁעִים יִדְּמוּ לִשְׁאוֹל. תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז. מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם. תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת. בָּרוּךְ ד' כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ לִי בְּעִיר מָצוֹר. וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ. אֶהֱבוּ אֶת ד' כָּל חֲסִידָיו אֱמוּנִים נֹצֵר ד' וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה. חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַד' (תהלים ל"א, יח-כה).

הנחת היסוד המונחת כתשתית לעמדה הנפשית המבוטאת במזמור זה היא 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'. לעתים טוב זה צפון אולם סופו להתפרץ ולהופיע.

ברגע של היסח הדעת, 'בחופזו' המשורר פולט 'נגרזתי מנגד עיניך', ממש כדברי 'נסתרה דרכי מד', אולם הפעם מדובר בתחושה זרה שאיננה מאפיינת את הבטחון הצרוף המלווה את הצדיק שגם בשעה שהוא מוקף אויבים הוא בעמדה של 'אל אבושה כי קראתיך'.

עמדה זו לומד יעקב מיוסף הנמצא בגלות ואיננו מאבד תקוה ובטחון כי ד' עמו בכל אשר הוא עושה.

זהו המעבר מ'נסתרה דרכי מד' ל'מה רב טובך', שעובר יעקב,   על פי המדרש, בעקבות עמידתו מול בנו, יוסף הצדיק.

הנבואה בישעיה אומרת: "וקוֹוי ד' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

והמזמור בתהלים אומר: "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַד' ".

אל לה לצרה, ליאש ולהחליש, והייחול והתקוה אל ד', היא זו האמורה להעניק את הכח להמשיך.

עיגולים מול אור ישר

ר' לוי יצחק מברדיטשוב מבקש לחבר בין שני חלקי המדרש. העגלות המשכנעות את יעקב להאמין ולרדת אל יוסף בנו, מצד אחד, והעמדה הנפשית שיעקב קונה בעקבות עמידתו מול יוסף, מן הצד השני.

וירא את העגלות אשר שלח יוסף. רמז לו ליעקב שאל ידאג מהגלות, כי כל זה הוא הסיבה לגאולה, כי הרעה הוא הסיבה לטובה. והנה העגלות הוא לשון עיגול והסיבה הוא נקרא דבר עיגול והרחמים הפשוטים הוא אור הישר והסיבות הם עגולים   (קדושת לוי, ויגש).

יעקב, כך על פי ר' לוי יצחק, חושש לרדת מצרימה, וזאת בגלל נקודת מבטו והשקפת עולמו. יוסף, בשולחו את העגלות מבקש ללמד את יעקב נקודת מבט אחרת על המציאות שהיא המאפשרת לו לרדת למצרים ולקבל גם את הגלות הכרוכה בכך.

ההבחנה העמוקה שעושה ר' לוי יצחק היא בין העיגול לאור הישר שהוא גם ביטוי ל'רחמים פשוטים'.

ההתבוננות בעיגול לעומת הקו הישר ניצבת בתשתית ההבחנה וננסה לעיין בה.

ניתן להציע כיוון מסויים להבחנה, על פיו, מסמל הקו הישר את ההתקדמות המתמדת. ההליכה בקו ישר מציינת כיוון ברור, יעד ברור שכל נקודה חותרת יותר ויותר אליו. בהליכה לאורכו של הקו אין נסיגה ואין חזרה.

העיגול, לעומתו מסמל את הסופיות והמחזוריות. בכל פעם מחדש חוזרים לנקודת ההתחלה, וכל נקודה של התקדמות היא גם נקודה של חזרה.

הסיבתיות שיש בחיים היא חלק מסופיותם, וההכרה כי במהלכם ישנה נסיגה שהיא עצמה סיבת ההתקדמות, היא 'העגלות' שאותן שולח יוסף אל יעקב.

יעקב, על פי נקודת מבט זו, מבטא את הטוטאליות המבקשת מציאות מושלמת שמכל צעד וצעד בפני עצמו ניכרת ההתקדמות. הוא איננו מוכן להשלים עם המעגליות של החיים המבטאת את סופיותם.

כשאדם נפטר מן העולם, נוהגים לבטא את האבל באכילת מאכלים עגולים: ביצים שלמות, עדשים וכד'. המעגליות היא ביטוי למחזור החיים המגיע לסיומו בכל פעם מחדש, ועם זה מתקשה יעקב להשלים. יעקב הוא תם, מלשון שלם, והשלמות צריכה להיות ניכרת בכל שלב ובכל רגע.

יוסף, לעומתו, מבין כי 'טעם העץ איננו כטעם הפרי', וכי העולם בנוי מאמצעים ומטרות, ולעתים האמצעי נדמה כחסר טעם ואולי אף מר ולעתים אפילו רעיל, אולם, מאמצעי זה יצמח פרי שלשמו האמצעי קיים, וזוהי המעגליות המאפשרת לשרוד בחיים גם את ימי הגלות.

על פי פרשנות זו, עמדתו של יעקב היא אידיאלית ועמדתו של יוסף, במידה רבה היא ריאלית, והעיגולים המסמלים את הסיבתיות של העולם, הם המקנים ליוסף את היכולת לצלוח ימי גלות כה רבים שהוא היה נתון בהם לבדו בארץ זרה ללא עזרה וללא תמיכה, ואולי ימים אלו הם שהקנו לו השקפה זו.

אולם נדמה כי בעומקם של דברים, צריך לפרש את הדברים אחרת ובמידה רבה בצורה הפוכה מזו שפירשנו זה עתה, וננסה לעיין בדברים דוקא דרך ביטוי אחר המתקשר אל 'האור הישר' של ר' לוי יצחק, והוא 'הרחמים הפשוטים', וכך כותב ר' מנחם מנדל מויטבסק:

או יאמר שהרי דברים אלו שהם השגת אלהות שקודם בריאת העולמות שם אין שום בחירה והעמדה וקיום אפילו שעה אחת כי אם ברוק ברק, וזהו ראה שאין העולם מתקיים וכו', הנה צדיקים שכמותם מעלים במחשבה זו כל הגבורות ומתוק הדינים בשרשם למעלה מסדר בריאת העולם וסדר הזמנים שהם מדת הרחמים פשוטים שהיא ורב חסד שקודם הבריאה שהרי אין (הדרכים) [המדות ניכרים] אצל הצדיקים אלו דין ורחמים וכל אפין שווין מקבלים על עצמן בכדי להשיג אמתות האור ולהסתכל דרך מסך ההוא אל עבר פניו, וכן אמרו רז"ל (ב"ר א, ה) ישראל עלו במחשבה תחילה וזהו שובה ישראל עד ה' אלקיך שהוא לשוב אל תחלת המחשבה שקודם בריאת העולם שכל אפין שוין וביטול המדות דין ורחמים בשרשם רב חסד שהוא מקום שהדעת מחבר מחברת הקודש ואין שכחה וכשלון שליט שם לכן שוב ממה שכשלת בעונך     (פרי הארץ, דרוש לשבת תשובה).

ר' מנחם מנדל מויטבסק מתאר שני מצבים שונים:

האחד, 'קודם בריאת העולמות' מציאות שבה אין שום בחירה והעמדה וקיום אפילו שעה אחת. זוהי מציאות שהיא מעל הזמן, והיא בחינת 'ברוק ברק', מעין הרף עין נעדר תפיסה ונעדר ממשות.

השני, הוא לאחר בריאת העולמות, שהוא שייך ל'סדר בריאת העולם וסדר הזמנים'.

הראשון, נקרא 'רב חסד' בעוד שהשני נקרא 'רחמים פשוטים'.

ר' מנחם מנדל מתאר את העמדה הנפשית של מי שמצליח להתרומם אל ההשגה הראשונה של 'קודם בריאת העולמות', היא ההשגה של הצדיקים הגדולים.

כשזוכה אדם למדרגה כזו, הרי שדין, רחמים וכל אפין (כל הפנים, כלומר כל הצדדים של המציאות) - שווין. מידת ההשתוות, קשורה להיותה של מציאות זו נעדרת ממשות וקונקרטיות, וממילא בשורשי הדברים בפוטנציאל הראשוני שלהם, במקור הרוחני שממנו הם יונקים, הכל טוב והכל מאיתו יתברך.

מציאות זו, נקראת בלשונו של ר' מנחם מנדל, 'העלאת כל הגבורות ומיתוק הדינים', שהרי מה שנדמה כרע וכדין, בשורשו האמיתי הוא רק חסד[2]. משל לילד שבראיתו השטחית ההתבוננות במציאות היא קוטבית. ליטוף מאבא הוא טוב וסתירה ממנו היא רע. אולם ככל שמעמיק הילד ראות, וככל שהוא מצליח לעמוד על שורשי הדברים, הוא יכול לראות כיצד הסתירה והליטוף יונקים מאותו מקום המבקש להיטיב ולגמול חסד: זהו ה'רב חסד', שעליו מדבר ר' מנחם מנדל, שבו הכל אחד, והמגמה השלמה והמוחלטת היא להיטיב, וכל הריבוי הוא אשליה של צדדים שונים לאותו המטבע. לעומת ה'רב חסד' ניצבים ה'רחמים הפשוטים' שדוקא הם לקוחים מעולם ההגדרות שבו רע הוא רע וטוב הוא טוב[3]. הרחמים, הם ביטוי לשילוב של דין וחסד, והם מכילים כבר את הדואליות והריבוי של המציאות הממשית והמובחנת[4].

ספירות יושר וספירות עיגולים

הבחנה זו של ר' מנחם מנדל מויטבסק מתקשרת לשני המושגים עליהם דיבר ר' לוי יצחק מברדיטשוב: אור ישר ועיגולים, ואת שזירתם יחדיו נראה בדבריו הבאים של הרמח"ל:

אחר שנתבאר דרך כלל ענין המראה במרכבה, נתחיל לבאר עתה הפרטים היותר עיקרים שצריך להבחין. ראשית הכל הוא הצורה הכללית אשר לספירות, דהיינו עיגולים ויושר... והעיגול מראה הנהגה סובבת בלא חילוק הנהגת חסד דין רחמים... וזה סוד תמונת העיגול, שהוא כדור סובב בלא חילוק חלקים, כי אי אפשר לומר לא ראש, ולא סוף, ולא אמצע, ולא ימין, ולא שמאל... אך היושר מראה ההנהגה מפורטת לפי חד"ר [=חסד דין רחמים] - ימין ושמאל ואמצע, והיינו כי הצדדים ימין ושמאל אמצע - ר"ל חד"ר, ואז מבחינים בהם השיעורים, לדעת התפשטות זה, והערך שביניהם, והתולדות וכל שאר הדברים שמבחינים בפרצופים  (קל"ח פתחי חכמה, פתח יג).

ר' משה חיים לוצאטו, מחלק בדבריו אלו בין שתי הנהגות אלקיות, הנהגת עיגולים והנהגת יושר[5].

הנהגת העיגולים המכונה גם הנהגה סובבת[6] היא הנהגה שאין בה חילוק והבחנה.

העדר זה נוגע לשני מישורים. הן למישור ההשפעה והן למישור הקבלה.

ראשית, אין בהנהגה זו הבחנה בין נברא לנברא ובין צדיק לרשע והשפע מובא לכל הנבראים ללא קשר למעשיהם[7].

שנית, אין בהנהגה זו הבחנה בין חסד לדין, וממילא כל ההבחנות בין שכר ועונש בין טוב לרע ושאר ההבחנות תולדות הריבוי וההתפשטות, אינן קיימות בהנהגה זו.

זוהי המציאות שר' מנחם מנדל מכנה 'קודם בריאת העולמות' שבה על פיו, אין בחירה, שהרי השפע איננו כפי המעשים, אלא דטרמיניסטי ומוחלט, ואין בה הבחנה בין דין לחסד.

הנהגת היושר לעומתה, היא המציאות המובחנת, שבה ישנה הבחנה בין דין לחסד, ובין שכר לעונש, וממילא יש בה גם הבחנה בהשפעת השפע כל אחד כפי מידתו הראויה. מי לשכר ומי לעונש.

העיגול, קובע הרמח"ל, נעדר התחלה, אמצע וסוף, ובמובן זה הוא אינסופי ונעדר הבחנה, ועל כן הוא הביטוי לאותה הנהגה אינסופית שקדמה לעולם הגבולות וההגדרות.

ככל שהצדיק מתרומם למידה זו ולהנהגה זו, כך נשללת ממנו הבחירה החופשית, ודבקותו באינסוף מקנה לו את מידת ההשתוות שבה כל הדינים נמתקים ועולים לשורשם.

לאור תפיסה זו, נדמה כי נוכל לשוב לדבריו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב.

העיגולים קשורים ל'סיבה', ונדמה שלא רק במובן של 'סיבוב'.

ההתיחסות לדבר מסויים כסיבת דבר אחר, מהווה שינוי משמעותי בנקודת המבט.

מעתה הדבר איננו נשפט ונמדד על פי מציאותו האובייקטיבית והבלתי תלויה, כי אם על פי תפקידו. בחינת דבר על פי תפקידו, משנה בבת אחת את ההתבוננות ונבחן את הדברים בעזרת משל מדהים מן הזהר הקדוש:

בביתא דמלכא לבר הות חדא זונה, יאה בחיזו ושפירא בריוא, ליומין אמר מלכא בעינא למחמי רעותיה דברי לגבאי, קרא לה לההיא זונה, ואמר לה זילי ותפתי לברי, למחמי רעותיה דברי לגבאי, ההיא זונה מאי עבדת, אזלת אבתריה דבריה דמלכא, שראת לחבקא ליה ולנשקא ליה ולפתי ליה בכמה פתויין, אי ההוא ברא יאות ואצית לפקודא דאבוי, גער בה ולא אצית לה ודחי לה מניה, כדין אבוי חדי בבריה, ואעיל ליה לגו פרגודא דהיכליה, ויהיב ליה מתנן ונבזבזא ויקר סגיא, מאן גרים כל האי יקר להאי ברא, הוי אימא ההיא זונה. וההיא זונה אית לה שבחא בהאי או לא, ודאי שבחא אית לה מכל סטרין, חד דעבדת פקודא דמלכא, וחד דגרמת ליה לההוא ברא לכל ההוא טיבו, לכל האי רחימו דמלכא לגביה, ועל דא כתיב (בראשית א לא) והנה טוב מאד, והנה טוב דא מלאך חיים, מאד דא מלאך המות, דאיהו ודאי טוב מאד למאן דאצית פקודין דמאריה   (זוהר, ח"ב עמ' קסג/א).

הזהר הקדוש מושל משל על מלך שבביתו ישנה זונה נאה, שהמלך מצוה אותה לנסות ולפתות את בנו כדי לראות עד כמה בנו אוהבו ושומע בקולו ולא נפתה אחרי יצרו.

וממשיך הזוהר הקדוש, לתאר אפשרות שבה הבן עומד בנסיון ואיננו מתפתה ומסלקה מעל פניו. ממילא זוכה הבן בכל הכבוד והיקר מאביו על שעמד בנסיון והביע את אהבתו לאביו בשומעו בקולו.

מי גרם לכל זה? שואל הזהר הקדוש ומשיב באופן נועז: אותה זונה.

וממשיך ושואל הזוהר הקדוש לבל נטעה: האם נשבח את הזונה על כך או לא? ומשיב, ודאי שנשבח אותה מכל צד אפשרי. ראשית, קובע הזוהר הקדוש, היא עשתה כצו המלך, ושנית, היא גרמה לכל האהבה והטוב שנרקמו בעקבות הנסיון בין המלך לבנו, ומסיים הזוהר הקדוש את דרשתו על הפסוק 'והנה טוב מאד': 'טוב', הוא מלאך החיים, ו'מאד', הוא מלאך המוות על שמציית לצו אדונו.

תפיסה מדהימה זו של הזוהר הקדוש הנוגעת להימצאותו של הרע בעולם היא בבחינת הנהגת עיגולים.

הזוהר הקדוש איננו מתבונן על מעשיה של אותה זונה או על מעשיו של מלאך המוות, כי אם על תפקידם - הסיבה.

משעה שאדם זוכה לנקודת המבט של 'ספירות עיגולים', הוא בוחן כל דבר על פי תפקידו ועל פי היעד שאליו הוא חותר.

זוהי המתקת הדין בשורשו, שהרי שורש הרע הוא רצון המלך, ממש כשם שכל מעשיה הרעים של אותה זונה, אינם אלא קיום צו המלך, ובו שורשיהם.

נקודת מבט זו, הופכת בן רגע את הרע לסיבת הטוב, ואת הצרה לסיבת הגאולה. ודוקא מבנה העיגול יכול להמחיש תפיסה עמוקה זו.

הקו הישר, מציב אמת מידה ברורה, לפיה הליכה בכיון אחד היא נסיגה והליכה בכיוון אחר היא התקדמות. הכל דיכוטומי: יש התקדמות ויש נסיגה, יש עליה ויש ירידה, יש מצוה ויש חטא.

העיגול לעומתו, מבלבל את התמונה לחלוטין. ההתרחקות מכל נקודה במעגל, היא גם ההתקרבות אליה מן הצד השני. כל תנועה במעגל מכילה בקרבה התקדמות ונסיגה. ההתקדמות היא היא הנסיגה והנסיגה היא היא ההתקדמות.

יוסף הצדיק מתבונן בגלות מצרים בעיני רוחו, והוא איננו רואה את הסיטואציה לכשעצמה. הוא מצליח לדלג על עבודת הפרך, על גזירות היילודים, על הריחוק הנוראי מארץ ישראל, ועל הזעקה העולה השמימה. הוא רק רואה כיצד שנים אלו מכשירות ומעצבות כבכור היתוך את העם לקראת קבלת תורה וכניסה לארץ.

הוא איננו מתבונן במאורעותיה של הגלות, כי אם בתפקידה. הוא מתבונן במציאות במשקפים של 'סיבה', ובפריזמה זו, הכל סובב סביב נקודת מרכז אחת - הרצון האלקי הפועל לתיקונה של המציאות - וזוהי נקודת המבט של הנהגת העיגולים.

ההליכה על קו ישר לעומת הליכה במעגל, הן שתי תנועות נפשיות הפוכות.

בקו הישר, הכיוון נשמר, וההתמצאות מתמידה. לעולם נדע מאין באנו ולאן אנו הולכים. תמיד נוכל לבחון את מיקומנו ואת כיוון התנועה. האם אנו נסוגים או מתקדמים? האם עברנו כבר הרבה או מעט? התשובות לשאלות אלו מאד פשוטות בהליכה על קו ישר.

במעגל, מרגע לרגע, הולך ונאבד חוש הכיוון. היכן אנחנו? האם כבר היינו כאן? אנו מתקדמים או נסוגים? האם אנו מתקרבים או מתרחקים?

היכולת לשפוט את המציאות הולכת ונעלמת. לרגע נדמית המציאות ככאוס אחד גדול. דברים שחשב שישרתוהו הפילוהו לבור תחתיות, וכשלונות צורבים נתגלו במהרה כהצלה גדולה. מהו טוב ומהו רע? למה צריך לייחל וממה צריך לברוח? האם מדובר בשכר או בעונש? האדם מאבד שליטה, מאבד את יכולת הבחירה, הבלבול שולט, ובשיאו של הבלבול, רגע לפני הקריסה, מאירה הכרה חדשה, שזמנה בא רק לאחר שהבלבול הגואל הצליח למלט את האדם מכבלי ה'רחמים הפשוטים' של הנהגת היושר, לפיה הכל מקוטלג והכל תחום בהגדרות ומגירות.

ההכרה החדשה איננה מבחינה ואיננה מגדירה. הכל הוא סיבה של משהו ותוצאה של משהו, ומהלך אחד בעל נקודת מרכז פנימית מאחד את כל המציאות לנקודה ראשיתית שסביבה נרקמים מעגלים מעגלים.

יוסף הצדיק, עבר שנות בלבול רבות שהכשירו אותו להשגת העיגולים.

מן הבור שבו ראה יוסף את סוף חייו, אל השיירה הגואלת שברגע הבא הפכה לאוסרת את יוסף בכבלי העבדות המצרית. מן ההצלחה בבית פוטיפר שבן רגע הופכת עבור יוסף לטרגדיה המפילה אותו לבור האסורים.

ומתוך סיטואציה קטסטרופלית זו שלרגע נדמה ליוסף שלא תהיה ממנה תקומה, זוכה יוסף בסופו של דבר למעמד 'משנה למלך'.

כל הדברים הטובים שקרו ליוסף הפכו לרעים וכל הדברים הרעים הפכו לטובים. נסיון חיים קשה זה, מטיל את יוסף לבלבול גדול שבסופו מכיר יוסף כי על המציאות להבחן לא על פי טיבה האובייקטיבי, אלא על פי מיקומה במעגל - מסובביה וסיבותיה.

שיאה של הכרה חדשה זו, היא בדברי יוסף לאחיו: 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב'.

מנקודת המבט של 'אור ישר', נמדד מעשה המכירה בפני עצמו, וחומרתו מי ישורנה.

אולם מנקודת המבט של 'עיגולים', יוסף מתבונן ברצון האלקי הניצב מאחורי המציאות. מהי הסיבה, לאן סובב הגלגל ולאן המציאות זורמת? ממה אנו מתרחקים בלכתנו במעגל זה ולאן אנו מתקרבים? - 'למען עשה כיום הזה להחיות עם רב'.

ברגע זה, המתיק יוסף את הגבורות ואת הדינים. כעת השיג יוסף את מידת ההשתוות המאפשרת לו להתבונן במבקשי רעתו, ממש כשם שהסתכל בן המלך בזונה, ולברכם.

על פי פרשנות זו, הביצים והעדשים המציירים בפנינו מעגלים ברגע המפגש עם המוות והאבלות, אינם מציינים את סופיותם של החיים אלא את סיבתם.

אכן המוות הוא התרחקות מן החיים, אולם בו בזמן הוא גם התקרבות לחיים אחרים, וזהו המעגל שבו כל התרחקות היא גם התקרבות וכל ניתוק הוא גם חיבור.

אלו הן העגלות ששולח יוסף ליעקב אביו, שהרי רק מי שחי בתודעת העיגולים, מסוגל לעמוד בעת צרה ובמקום לזעוק 'נסתרה דרכי מד' לומר 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'.

הנביא ישעיה המבקר את דבריו אלו של בית יעקב, פותח את נבואתו במילים 'נחמו נחמו עמי', בנסותו ללמד את ישראל את נקודת המבט של הנהגת העיגולים, שבה מכירים בתפקיד המעצב והבונה של כל ההתרחשויות ואף הקשות שבהן.

הגלות היא סיבת הגאולה, אומר יוסף ליעקב, ומשעה שכך אנו רואים את הדברים, מקבלת הגלות טעם של מתיקות, שהרי גם היא חלק מן האחד השלם והאינסופי.

כך גם חשב ר' עקיבא הרואה ביחד עם חכמים שועל היוצא מבית קודשי הקודשים:

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו (מכות כד:).

ר' עקיבא, רואה בנבואת אוריה שהיא הקשה בנבואות, את סיבת נבואת זכריה המאירה והנשגבת. ומשעה שנבואת אוריה הפכה לסיבה, הרי שאף לשועל היוצא מבית קודשי הקודשים ישנה מתיקות המעוררת את ר' עקיבא לשחוק.

'נחמו נחמו עמי', מבקש הנביא ישעיה מבית יעקב, להעמיק את נקודת המבט על המציאות ולרוממה עד למדרגת העיגולים, וחבריו של ר' עקיבא, בזכות העמקתו של ר' עקיבא והתרוממותו כדרכו של יוסף, אל המציאות האחדותית של ההנהגה האלקית, נעתרים לבקשת ישעיה: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.

 

 

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ה

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 





[1] יש הקושרים ענין זה באופן רוחני ומופשט יותר מכפי שעשינו: "העגלות וגו' ותחי רוח יעקב אביהם ואמרו חז"ל סימן מסר להם כשפירש ממנו עסק בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר וירא את העגלות וכו' כלומר זה שלח יוסף ליעקב איך חרה לך כל כך ולמה נפלו פניך להעלות על הדעת כי טרף טרף יוסף אז, הלא בלכתי מעמך, בפרשת עגלה ערופה עסקנו ועשית כל בחינת הלויה עם השמירה לחבר אותי עם השכינה כביכול ועם המלאכים המלוים ואיך יקראני אסון ועל כן וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם בראותו שמצוותיו נעשין כראוי ועושין פירות שלא ליעול בכסופא קמיה לעלמא דאתי" (באר מים חיים וישב, לז). [ר' חיים מטשרנוביץ' (1760-1818), מגדולי תלמידי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב].

 


[2] הארכנו בכך בתיאור מידת ההשתוות בשיעור לפרשת חיי שרה.


[3] ובכך הדברים הפוכים מן הפרשנות הראשונה.


[4] גם ר' נחמן מברסלב רואה ב'רחמים הפשוטים' ביטוי להנהגה האלקית הנמוכה יותר, וממילא המושגת יותר, על ידי בני האדם. כפי הצעתנו השניה ולא כפי הראשונה: "כִּי יֵשׁ אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים פְּשׁוּטִים וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ כַּנַּ"ל). וְהִנֵּה לְמָשָׁל, כְּשֶׁיֵּשׁ בְּעִיר שְׁנֵי עֲשִׁירִים, אֶחָד יֵשׁ לוֹ עֲשִׁירוּת פָּשׁוּט, וְהַשֵּׁנִי הוּא עָשִׁיר גָּדוֹל מְאֹד וּמֻפְלָג בַּעֲשִׁירוּת עָצוּם וְהוֹן רַב מְאֹד מְאֹד אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲרִיךְ עֲשִׁירוּתוֹ. וְהֻצְרַךְ אָדָם אֶחָד לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה, הָעוֹלָה לְסַךְ רַב. וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְקָרֵב לְבַקֵּשׁ מְבֻקָּשׁוֹ, כִּי אִם לְהֶעָשִׁיר הַקָּטָן בְּמַעֲלָה, כִּי לְהֶעָשִׁיר הַגָּדוֹל אִי אֶפְשָׁר לוֹ לָבוֹא אֵלָיו. אֲבָל זֶה הֶעָשִׁיר הַקָּטָן, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה לַעֲזֹר לוֹ בְּכָל יְכָלְתּוֹ, אַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא יוּכַל לְקַבֵּל מְבֻקָּשׁוֹ מִמֶּנּוּ, כִּי אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְמַלֹּאת מִשְׁאֲלוֹתָיו שֶׁל זֶה הָאִישׁ, כִּי מִשְׁאֲלוֹתָיו גְּדוֹלִים מִיכָלְתּוֹ. עַל כֵּן עֵצָה הַיְּעוּצָה לְזֶה הָאִישׁ הַצָּרִיךְ יְשׁוּעָה, שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ. שֶׁיֵּלֵךְ לְזֶה הֶעָשִׁיר הַקָּטָן שֶׁבְּקַל יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, וּלְעוֹרֵר רַחֲמִים אֵלָיו. שֶׁיָּבוֹא אֵלָיו, וְיֹאמַר לוֹ, הִנֵּה אֲנִי נִצְרָךְ לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה, וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה חָפֵץ לְרַחֵם עָלַי, אֲבָל אֵין בִּיכָלְתְּךָ לְמַלְאוֹת מִשְׁאֲלוֹתַי, עַל כֵּן מְבֻקָּשִׁי מִמְּךָ, כִּי הֲלֹא אַתָּה רוֹצֶה לְרַחֵם עָלַי, יִהְיֶה זֹאת הָרַחֲמָנוּת שֶׁלְּךָ עָלַי, שֶׁאַתָּה תֵּלֵךְ לְהֶעָשִׁיר הַגָּדוֹל מְאֹד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמֶּנּוּ שֶׁיְּמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתַי, כִּי לְעֹצֶם עֲשִׁירוּתוֹ הַגָּדוֹל, הוּא יָכוֹל לְמַלֹּאת מִשְׁאֲלוֹתַי, בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם. רַק שֶׁאָנֹכִי אֵינִי יָכוֹל לִכְנֹס וְלָבוֹא לְאִישׁ גָּדוֹל כָּזֶה, אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לָבוֹא אֵלָיו. תְּרַחֵם עָלַי בָּזֶה, לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עֲבוּרִי שֶׁיְּמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתַי, וּבָזֶה תּוֹשִׁיעֵנִי בְּוַדַּאי כָּל צָרְכֵי יְשׁוּעָתִי בִּשְׁלֵמוּת: כְּמוֹ כֵן הוּא מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל, שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים אֵצֶל הָרַחֲמִים פְּשׁוּטִים, שֶׁיְּעוֹרְרוּ רַחֲמִים אֵצֶל הָרַחֲמִים הַגְּדוֹלִים, וּמִשָּׁם יְקַבְּלוּ רַחֲמִים לְהוֹשִׁיעֵנוּ כָּל צְרָכֵינוּ בִּשְׁלֵמוּת. וְזֶהוּ בְּחִינוֹת תְּפִלַּת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל', הַיְנוּ שֶׁכִּבְיָכוֹל בְּחִינוֹת הָרַחֲמִים פְּשׁוּטִים מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים וּמְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים הַגְּדוֹלִים. כִּי אָנוּ אֵין בָּנוּ כֹּחַ כִּי אִם לְעוֹרֵר הָרַחֲמִים פְּשׁוּטִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת רַחֲמִים סְתָם דִּזְעֵיר אַנְפִּין. אֲבָל אֵלּוּ הָרַחֲמִים יֵשׁ לָהֶם גְּבוּל, וּכְפִי מִדַּת הָרַחֲמִים הַפְּשׁוּטִים הָאֵלּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, אִי אֶפְשָׁר לְהוֹשִׁיעַ לָנוּ. עַל כֵּן אָנוּ צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ שֶׁהָרַחֲמִים סְתָם שֶׁאָנוּ מְעוֹרְרִין בִּתְפִלָּתֵנוּ אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵלּוּ הָרַחֲמִים בְּעַצְמָם יִתְפַּלְּלוּ וִיעוֹרְרוּ הָרַחֲמִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁיִּהְיֶה נִמְשָׁךְ עָלֵינוּ רַחֲמִים רַבִּים מִשָּׁם, וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לָנוּ יְשׁוּעָה בְּוַדַּאי, וְזֶהוּ בְּחִינַת תְּפִלַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּנַּ"ל: וְהָבֵן הֵיטֵב, כִּי הֵם דְּבָרִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד" (ליקוטי מוהר"ן קמא קה).


[5] הבאנו חלקים נבחרים מתוך דבריו ואף לאלו שהבאנו לא נתיחס באופן מעמיק ויסודי, ורק ננסה להעזר בהם לצורך תחימת המושגים: יושר ועיגולים.


[6] כזכור, ר' לוי יצחק אף הוא קשר בין הביטוי 'סיבה' לבין 'עיגול'.


[7] נקודה זו, איננה מפורטת בקטע הנ"ל אולם היא מופיעה במקומות רבים אחרים.


 

 

בית המדרש