ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"סנה בוער באש"

ע"י: הרב איתמר אלדר

בעל ´דגל מחנה אפרים´ רואה במעמד הסנה דגם למחשבות הזרות הבאות לאדם בזמן התפילה. ההתמודדות שהוא מציע עם מחשבות אלו היא ההבנה שבכל מחשבה כזו מתחבא ניצוץ אלוקי, המבקש להתחבר אל הדבקות בתפילה ולהתעלות איתה. רבי נחמן, לעומתו, רואה את המניעה כמידת הדין המונעת מהאדם להתקרב, אך כשהאדם מתעקש וזועק זעקה לקב"ה - מחכה לו הקב"ה בעצמו בתוך המניעה.

בפרשתנו אנו קוראים על התגלותו הראשונה של הקב"ה למשה רבינו במעמד הסנה, ובמידה רבה ראשוניות זו איננה רק ביחס למשה. בתחילת פרשת וארא מבחין הקב"ה בין אופן התגלותו לאבות לבין האופן בו הוא עתיד להתגלות מכאן ואילך למשה ולבני ישראל:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ד' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם   (שמות ו', ג).

לא נכנס לעמקם של דברים בהבחנה הזו, ונסתפק בעובדה כי מעתה מתחילה הופעה חדשה של הגילוי האלוקי בעולם, ופתיחתה של הופעה זו הוא במעמד הסנה.

את התגלותו של הקב"ה בסנה מלווה מעמד על טבעי המתמיה את משה ומעורר את סקרנותו:

וַיֵּרָא מַלְאַךְ ד' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ד' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים   (שמות ב', ג-ו).

גדולי החסידות ראו במעמד הסנה מעין דגם למפגש רוחני עם האלוקות ברבדים שונים ובאופנים שונים, וממילא ביקשו לפרש את הסמלים הללו כתנועות נפשיות וכעמדות רוחניות המלוות כל מהלך של התקרבות רוחנית.

והסנה איננו אכל

החסידות כדרכה, מבקשת להעמיק את הבנת הפסוקים ולהעניק לכל מילה משמעות קיומית בפני עצמה.

המראה של הסנה - שיח קוצני, שהאש בוערת בו ואף על פי כן הוא איננו מתכלה, הוא מראה ניסי, המבקש ללמד את משה כי לא מדובר בתופעה טבעית, כי אם בחריגה מן הטבע הדורשת התבוננות. כך גם יש להבין את דברי משה 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה'.

פרשנות זו איננה מספקת הסבר מדוע דוקא סנה? מדוע אש? מדוע נס מן הסוג הזה? ולעובי קורה זו, מבקש ר' אפרים מסדילקוב, נכד הבעש"ט, להכנס:

וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו' ויאמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה וגו' ויאמר של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וגו'. יש לומר בזה מה שחנני ה' בימי חורפי ברחמיו וברוב חסדיו על פי ששמעתי מאא"ז זללה"ה [=הבעש"ט] כי המחשבות זרות הבאים לאדם בתוך התפלה הוא כדי לתקן ולהעלות הניצוצין קדישין שהם מלובשים בתוך אותם המחשבות וצריך לידע איך להעלותם ולדבקם לשורשם דרך משל אם בא לו ח"ו הרהורים רעים מזנות ח"ו יבין שהם משורש חסד הגדול שנפל משורשו בהתפשטותו מעילא לתתא למדריגת תחתונים ושפלים מאוד וצריך להעלותו ולדבקו לשורשו שהוא חסד עליון, וכן אם בא מחשבות של איזה פחד ויראה חיצונית ידבק עצמו אל השורש שהוא יראה עילאה שורש כל היראה, וכן כשנופל במחשבתו איזה גדלות והתפארות ידבק עצמו למידת תפארת שמשם שורש כל התפארות והבן, וזה יש לומר שמרומז כאן בפסוק כי סנה היינו מחשבות זרות ורעות על דרך (ישעיה ל"ג, יב) קוצים כסוחים שהוא מרמז על רשעים וקליפות ומחשבות זרות ורעות והרהורים רעים ובישין וזהו שאמר הכתוב וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה היינו בתוך עבודתו בהתלהבות אש ובדביקות גדול בא לו הסנה שהוא מחשבות זרות כנ"ל, ויאמר משה אסורה נא היינו אפנה מחשבותי ואסיר כל דבר הטורדים מחשבתי ואראה מדוע לא יבער הסנה היינו שתמה מאוד איך יקרב אליו כלל שום מחשבה זרה לבטלו מעבודתו כי מחויב הדבר שיהא נשרף ובטל כל הקליפות וכל המחשבות זרות בהבל פיו הקדוש ובהתלהבותו וגודל דביקותו בהשם יתברך, וירא ה' כי סר לראות היינו לגודל חסדו וטובו של השם יתברך ברוך הוא מיד וירא ה' כי סר לראות והשתוקק לידע אמיתת הדברים מיד נתראה ונתגלה אליו מתוך אותן המחשבות זרות, וזהו ויקרא אליו מתוך הסנה וגילה לו רז זה של נעליך מעל רגליך היינו שיראה להסיר הרע מאותן המחשבות ולהביא אותם לבחינת הטוב ולדבקם לשורשם, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא היינו שבאמת אתה הוא עומד על מקום קודש ומדריגה קדושה ותפלתך קדושה ומה שבאים לך מחשבות זרות באמצע התפלה הוא אנכי אלקי אביך לשון תאוה כמו ואבית תהלה היינו מחמת בחינת אלוקות שיש בתוך אותן התאות ומחשבות הבאים לך והיינו ניצוצין קדישין שנפלו משורשם ומשתוקקים ומתאוים לתקן אותם ולהעלותם לשורשם ולכך נדחקים אצלך בתוך התפלה והעבודה, ויש בזה כמה בחינות יש אלוקי אברהם היינו מחשבות הבאים משורש החסד מידת אברהם ובחינת אלוקות שבו מתאוה לשורשו ויש אלוקי יצחק והיינו מחשבות מבחינת גבורה שהוא יראה ופחד בחינת יצחק וצריך להעלותו לשורש היראה עילאה, אלוקי יעקב היינו מן מידת תפארת בא התפארות וגדלות והכל כדי להעלותם לשורשם ולא לבטלך ח"ו מן התפלה והבן     (דגל מחנה אפרים, שמות, 'וירא').

כפי שפתחנו, בעל דגל מחנה אפרים מבקש לראות במעמד זה מעין מודל לכל הסיטואציות של התקרבות לד', ובייחוד למרכזית שבהן - התפילה.

האש הבוערת היא סמל להתלהבותו של האדם המתפלל, הנמצא בחוויה רוחנית בעלת עוצמה, המלווה בתנועה של השתוקקות למעלה, כדרכה של האש.

הסנה, שיח הקוצים, לעומתה, הוא סמל למחשבות הזרות העוקצניות והטורדניות, המסבכות את האדם ומונעות ממנו לטפס למעלה ולהתרומם.

ה'מחשבה זרה' הוא מושג המבקש למקם מחשבה הבאה לאדם כלא שייכת לעמדה הנפשית ולמקום שבו הוא נמצא. במידה רבה מושג זה כבר מכריע הכרעה בקובעו כי לא כל מה שהאדם חושב הוא אוטנטי למקומו הנוכחי. ישנם מצבים בהם מחשבה עולה ממעמקי נפשו של האדם ומבקשת לחדור לתודעתו של האדם ולהשתלט עליה. זרותה ניכרת בחוסר רצונו של האדם לאפשר לה לבצבץ בשעה זו, ובהיותה מפריעה ומעכבת את האדם מלהתמסר לעמדה נפשית מסויימת שאליה הוא חותר.

הסיטואציה המקובלת שבה מופיעה המחשבה הזרה היא התפילה.[1] האדם מבקש בכל מאודו להתמסר אל התפילה, להתכוון אליה, לחוות אותה, ולפתע מופיעה המחשבה הזרה, מנתקת את קו המחשבה, מצננת את ההתלהבות, ומסיחה את האדם מדבקותו בד'.

ר' אפרים מנסה להעמיק דרך דברי משה בתגובה הנפשית המתעוררת עקב הופעתן של המחשבות הזרות: "שתמה מאוד איך יקרב אליו כלל שום מחשבה זרה לבטלו מעבודתו כי מחויב הדבר שיהא נשרף ובטל כל הקליפות וכל המחשבות זרות בהבל פיו הקדוש ובהתלהבותו וגודל דביקותו בהשם יתברך".

התמיהה היא ביטוי לחוסר הבנה: האדם מבקש בכל מאודו את ד', הוא מתפלל ומתלהב ודבק בשכינה, ולפתע מופיעה המחשבה הזרה. ובנקודה זו עולה תמיהה כפולה.

ראשית, כיצד יתכן?

כשהאש בוערת, זועק משה, היא מכלה את כל מה שנקלע בדרכה. וכיצד בשיאה של ההתלהבות מופיע שיח הקוצים שאיננו מתכלה באש.

ובעקבות תמיהה זו עולה לעתים תמיהה נוספת: שמא האש היא אש זרה? שמא ההתלהבות מדומה? שהרי כיצד היא איננה כובשת את הכל, וכיצד מתאפשרת חדירת מחשבה זרה לקרבה.

או לחילופין יהיו מי שיאשימו: מדוע מזמן לנו ד' יתברך מכשול, דוקא כשאנו כה חפצים להדבק בו? מדוע הוא מערים עלינו קשיים בשעה שאנו מבקשים את קרבתו?

העלאת הניצוצות

ר' אפרים מבקש לספק תשובות לשאלות אלו: "מחמת בחינת אלוקות שיש בתוך אותן התאוות ומחשבות הבאים לך והיינו ניצוצין קדישין שנפלו משורשם ומשתוקקים ומתאוים לתקן אותם ולהעלותם לשורשם ולכך נדחקים אצלך בתוך התפלה והעבודה".

בדברים אלו מבקש ר' אפרים להקהות את מושג הזרות ממחשבות אלו.

כאמור, זיהינו בזרות שלשה יסודות: אי רצוניות, מגמה להשתלט והפרעה למהלך.

ר' אפרים מבקש לבטל מן המחשבה הזרה את השנים האחרונים וממילא גם את הראשון. הנחת היסוד של ר' אפרים, שעליה נעמוד בהמשך, היא הקביעה כי בכל מחשבה זרה חבוי ניצוץ אלוקי. אותו ניצוץ, הוא הדוחף את אותה המחשבה לתודעתו של האדם בשעה שהוא במסע אל הר ד'. מגמתו של אותו ניצוץ, כך על פי ר' אפרים, איננה להשתלט כי אם להגאל. המחשבה מבקשת לעלות על העגלה, להצטרף אל הקודש, להתרומם אף היא ביחד עם האדם. היא מבקשת מן האדם, אל תעלה ותותיר מאחור את כל המציאות הסובבת אותך.

ר' אפרים מבקש להפוך את הקערה על פיה. בעוד אנו נטינו לפקפק באמיתותה של ההתלהבות עקב הופעתה של המחשבה הזרה בעיצומה, ר' אפרים מבטל פקפוק זה: "המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא", אומר ר' אפרים, ואל לך לחשוש שמפני הופעתה של המחשבה הזרה אינך עומד במקום קדוש. נהפוך הוא! אפשר ללמוד מהופעה זו דוקא על אמיתותה של החוויה וההתלהבות, ואף יותר מזה - על אמיתותה של המחשבה הזרה עצמה.

משל לילד המגורש מן הכתה ואיננו חדל להפריע. הוא דופק על הדלת, מציץ מן החלון, ומטפס על גג הכתה. הנטיה הראשונה היא לראות במעשהו של הילד מעשה של הפרעה ושל פגיעה בשיעור ובמהלכו. בראיה עמוקה, על פי ר' אפרים, צריך להבין שלו היה הילד מתנתק מן השיעור באופן מוחלט, הוא לא היה מפריע. דוקא הופעתו בחלון הכתה חדשים לבקרים במהלך השיעור, מלמדת על ניצוץ שנותר בו, המבקש לשוב ולהשתתף בשיעור. הוא איננו רוצה להתנתק. הוא איננו רוצה להוותר מאחור. ואף מעבר לזה. ההפרעה שלו אמורה לחזק את בטחונו של המורה בהצלחת שיעורו. לו היה השיעור חסר משמעות וחסר חשיבות, לא היה התלמיד מפריע ומבקש לשוב ולהתחבר אליו.

המחשבה הזרה מלמדת כי אכן יש פה מהלך של התקרבות והופעתה דוקא בשעת התקרבות זו, מלמדת על רצונה להשתתף בתפילה.

מעתה נשאל, כיצד ניתן לשתפה? כיצד ניתן להפוך את הופעתה מגורם מפריע לגורם מרומם? ועל כך משיב ר' אפרים: 'העלאת המחשבה לשורשה'.

הנחת היסוד הניצבת מאחורי עקרון זה היא כי לכל מחשבה בעולם, ואף המגונה ביותר, ישנו מקור עליון טהור, שבהשתלשלותו מטה מטה הוא מסתאב ולעתים אפילו לובש לבוש שלילי. התאוות מקורן בחסד וברצון להעניק ולהשפיע.[2] הפחד מקורו ביראה, והגאווה מקורה במידת התפארת.[3]

מדובר בהתבוננות אחרת לגמרי על המציאות. מעתה איננו שופטים את הניצב לפנינו לפי תוצאתו ולפי לבושו הנגלה, כי אם לפי התנועה המניעה אותו. מה מניע את האדם להיות גאותן? מה מניע את האדם להיות פחדן? להיות בעל תאווה? וכן הלאה. הנחת היסוד היא שהכח המניע הוא שורש רוחני גבוה שהוא גם המניע בעולם את כל המציאויות החיוביות הנגלות לנגד עינינו.[4]

התבוננות זו, מלמדת אותנו החסידות, היא העלאת הדבר לשורשו, וממילא גאולת הניצוץ האלוקי החבוי בקרבו. וכך מובא בשם ר' דב בער, המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעש"ט:

אם באה במחשבתו אהבה, הריהו יכול לעמוד בעולם האהבה וכן בשאר המידות של שבעת ימי הבנין. ואם הוא חכם... אף על פי שהאהבה הבאה עכשיו במחשבתו היא מעניני העולם הזה, יכול להפשיט עצמו מזאת הגשמיות לדבק עצמו בשורש אהבה העליונה במידות הבורא

ואף מובא יישום לעקרון זה בשמו:

אם תסתכל בפתע פתאום על אשה יפה, יחשוב במחשבתו: מנין לה זה היופי? הלא אילו היתה מתה, לא היה לה עוד יופי זה, רק היתה בתכלית הכיעור. אם כן מנין לה זה? על כרחך בא זה מכוח אלוקי המתפשט בה, זה נותן לה כוח האדמימות ויפי הפנים. נמצא שורש היופי הוא כוח אלוקי. ומה לי למשוך אחר החלק? טוב לי להתדבק בשרשא ועקרא דכל עלמין ששם כל היופי

היופי, אם כן, הוא ביטוי גשמי לשורש רוחני, ומשעה שדבקנו בשורש הרוחני ביטלנו את ערכו הגשמי של הדבר כפי שהוא הופיע לפנינו.

מעתה נאמר, כי על פי ר' אפרים המחשבה הזרה איננה מפריעה למהלך הדבקות, כי אם מצטרפת ומרחיבה את גבולותיו. לא רק הנשמה דבקה, אלא אף הגשמי והנמוך, ובעזרת התבוננותו הנכונה של האדם עליו, הרי הוא מעלהו וגואל אותו ומצרף אותו לתנועת הדבקות וההתלהבות.

הסנה, כך נדמה על פי דברי ר' אפרים, בסופו של דבר אכן נאכל, אולם לא על ידי אש חיצונית המקיפה אותו, אלא על ידי חשיפת הניצוץ הבוער המצוי בקרבו, שרק הוא יכול לבערו ולהעלותו. כל אש חיצונית ותהא חזקה ואמיתית ככל שתהא, לא תוכל לסחוף אותו בהתלהבות. המחשבה הזרה איננה בטלה, עד שנביא לקריסתה אל תוך עצמה אל הניצוץ האלוקי החבוי בקרבה.

ומשה ניגש אל הערפל

על רקע דברים אלו נבחן את תפיסתו של ר' נחמן מברסלב, שאף הוא מדבר על המניעה והמכשול הבאים לאדם דוקא בשעת התקרבותו, אולם על אף הדמיון הראשוני נראה כי הוא מציע הסבר אחר להופעת המכשול וכן לאופן הטיפול בו:

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹֹקִים. כִּי מִי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּגַשְׁמִיּוּת כָּל יָמָיו, וְאַחַר כָּךְ נִתְלַהֵב וְרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֵג עָלָיו, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמַזְמִין לוֹ מְנִיעָה. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא. וּמַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּהַמְּנִיעָה הַזֹּאת (עַיֵּן לְמַטָּה). וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהַמְּנִיעָה, וּמוֹצֵא שָׁם הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ דְּאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי (תַּעֲנִית פא): 'אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם הֵיכָן אֱלֹקֶיךָ תֹּאמַר לוֹ בִּכְרָךְ גָּדוֹל שֶׁבַּאֲרָם', שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלַי קֹרֵא מִשֵֹּעִיר". וּמִי שֶׁאֵינוֹ בַּר דַּעַת, כְּשֶׁרוֹאֶה הַמְּנִיעָה חוֹזֵר תֵּכֶף לַאֲחוֹרָיו. וּמְנִיעָה הוּא בְּחִינַת עָנָן וַעֲרָפֶל, כִּי עָנָן וַעֲרָפֶל הַיְנוּ חשֶׁךְ, חשֶׁךְ הוּא לְשׁוֹן מְנִיעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית כב): "וְלֹא חָשַֹכְתָּ". וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק, וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק, כִּי כְּשֶׁרוֹאִין הָעֲרָפֶל, הַיְנוּ הַמְּנִיעָה כַּנַּ"ל, עוֹמְדִין מֵרָחֹק. וּמשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת כָּל יִשְׂרָאֵל, נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹֹקִים. הַיְנוּ אֶל הַמְּנִיעָה, שֶׁבָּהּ בְּעַצְמָהּ נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך... ְ   וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, יָכוֹל לִמְצֹא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתוֹךְ הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן. כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי בְּתֹקֶף הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן דַּיְקָא יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי שָׁם נִסְתָּר הוּא יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, שֶׁהוּא הַמְּנִיעָה, כִּי שָׁם הָאֱלֹקִים כַּנַּ"ל   (ליקוטי מוהר"ן קמא קטו).

שוב מייצג משה רבינו את ההתקרבות אל ד', והפעם במעמד אחר. לא מעמד הסנה כי אם מעמד הר סיני הוא הניצב ברקע, ושוב התקרבות, ושוב הסתרה והרחקה.

ר' נחמן מדבר על האדם ההולך בגשמיות כל ימיו, ולפתע מתלהב ומבקש ללכת בדרכי ד', ודוקא אז מופיע ערפל ומופיעה מניעה המאיימת ומרחיקה. ושוב ניצבת השאלה הנוקבת: מדוע דוקא עכשיו?

ר' נחמן, בניגוד לר' אפרים, מבקש להציע פתרון אחר, בהכניסו את מידת הדין לתמונה. ר' נחמן, כך נדמה, רואה במחשבה הזרה ובמניעה, סוג של אמת אלוקית המבקשת להזכיר לאדם מנין בא. לפני רגע היית שקוע במ"ט שערי טומאה, ובן רגע אתה מבקש לטפס אל על?! זכור מנין באת ולמה אתה ראוי! - אומרת מידת הדין ומתלבשת בדמותה של מחשבה זרה.

המחשבה הזרה לפי ר' נחמן אינה משקפת את מצבה של המציאות החומרית, כפי שקובע ר' אפרים, אלא את מצבו של האדם. היא איננה באה כדי להגאל, אלא דוקא להפיל את האדם ולהשיבו למקום שממנו בא: הגשמיות.

אולם לצד מידת הדין, קובע ר' נחמן, מופיעה מידת החסד, ומידת האהבה של הקב"ה לישראל. הניצוץ האלוקי הנמצא במחשבה הזרה, על פי ר' נחמן, איננו 'שבי' והוא איננו תוצאה של העלם והסתרה, כפי שעולה מדברי ר' אפרים. ההיפך הוא הנכון! על פי ר' נחמן הניצוץ האלוקי החבוי במחשבה הזרה, הוא פרי החסד האלוקי והאהבה האלוקית, המביאים את הקב"ה לשכון בקרבו, כדי לאפשר לאדם, למרות מידת האמת ולמרות מקומו הנמוך, להפגש עם האלוקים.

ר' נחמן היה אומר מן הסתם: המקום אשר אתה עומד עליו איננו אדמת קודש, ואף על פי כן, 'אבוא אליך וברכתיך'.

תמונתו של ר' נחמן, אם כן, הפוכה מתמונתו של ר' אפרים:

לפי ר' אפרים קיומו של הניצוץ האלוקי במחשבה הזרה, הוא פרי נפילה וריחוק, והופעתה של המחשבה הזרה בתפילתו של האדם היא פרי התקרבותו ודבקותו.

לפי ר' נחמן הופעתה של המחשבה הזרה בתפילתו של האדם היא פרי ריחוקו ונפילתו, וקיומו של הניצוץ האלוקי בקרבה, הוא פרי ההתקרבות והאהבה.

לפי ר' אפרים קיומו של הניצוץ הוא טריוויאלי והופעתה של המחשבה הזרה היא החידוש המתמיה.

לפי ר' נחמן, הופעתה של המחשבה הזרה היא הטריוויאלית, וקיומו של הניצוץ הוא החידוש.

הצעקה

ראינו כי על פי ר' אפרים הדרך לגאול את הניצוץ האלוקי שבמחשבה הזרה היא על ידי התבוננות בו, גילוי נקודת החיות שלו והעלאתה אל שורשה.

שפתו של ר' נחמן שונה למדי. בשורש הענין, מעבר לכל ההבדלים שראינו לעיל, ר' נחמן מדבר לא על 'ניצוץ' הנמצא בקרב המחשבה הזרה והמניעה, אלא על אלוקים: 'אשר שם האלקים'.

ממילא ההתמודדות שונה לחלוטין, ושפתו של ר' נחמן איננה מתעסקת בהעלאת ניצוצות אלא במפגש בלתי אמצעי: "עַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן דַּיְקָא יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי שָׁם נִסְתָּר הוּא יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל".

כיצד יכול האדם להפגש עם האלוקות דוקא דרך המחשבות הזרות ודרך המניעות, בתורה זו ר' נחמן איננו מפרט, אולם דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וכך הוא כותב במקום אחר:

דַּע, שֶׁלְּכָל אֶחָד אֵין לוֹ מְנִיעוֹת רַק כְּפִי כֹּחוֹ, כְּפִי מַה שֶּׁיָּכוֹל לָשֵׂאת וְלַעֲמֹד בָּהֶם אִם יִרְצֶה. וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה, כִּי גַּם בְּהַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ מְלֻבָּשׁ שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכַמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן קטו). וְהַמְּנִיעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַמְּנִיעוֹת הִיא מְנִיעַת הַמֹּחַ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמֹּחוֹ וְלִבּוֹ חֲלוּקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹ מֵהַצַּדִּיק, כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת וּבָא לְשָׁם, עִם כָּל זֶה, כְּשֶׁמֹּחוֹ חָלוּק וְקָשֶׁה לוֹ קֻשְׁיוֹת עַל הַצַּדִּיק, וְיֵשׁ לוֹ עַקְמוּמִיּוּת בְּלִבּוֹ עַל הַצַּדִּיק, זֹאת הַמְּנִיעָה מוֹנֵעַ אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכָּל הַמְּנִיעוֹת: וְכֵן בִּתְפִלָּה, שֶׁבִּתְּחִלָּה יֵשׁ לוֹ כַּמָּה מְנִיעוֹת עַל הַתְּפִלָּה, וְאַחַר-כָּךְ כְּשֶׁעוֹבֵר עֲלֵיהֶם וּבָא לְהִתְפַּלֵּל, כְּשֶׁלִּבּוֹ עָקֹם וּפְתַלְתֹּל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֹאת הַמְּנִיעָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם כַּנַּ"ל, הַיְנוּ בְּחִינַת (תְּהִלִּים לח): "לִבִּי סְחַרְחַר". תַּרְגּוּם 'סָבִיב' 'סְחוֹר סְחוֹר'. דְּהַיְנוּ שֶׁלִּבּוֹ מְסֻבָּב וּמֻקָּף וּמְעֻקָּם בְּעַקְמוּמִיּוּת וְקֻשְׁיוֹת וּכְפִירוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת (שְׁמוֹת א): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" וְכוּ'. וְאִיתָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן יג דַף כח.): בְּקֻשְׁיָא וְכוּ', הַיְנוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁהֵם הַמְּנִיעָה הַגְּדוֹלָה מִכֻּלָּם, וַאֲזַי צָרִיךְ לִצְעֹק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב, וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ. וְיָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִפֹּל וְיִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּנִיעוֹת הַנַּ"ל, וְעַל-כָּל-פָּנִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, שֶׁזֶּה יְשׁוּעָתוֹ. וְזֶה אוֹתִיּוֹת קֻשְׁיָא רָאשֵׁי-תֵבוֹת: "שְׁמַע יְיָ קוֹלִי אֶקְרָא" (תְּהִלִּים כז) שֶׁצָּרִיךְ רַק לִקְרוֹת לַה', כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו הַקֻּשְׁיָא וְהַכְּפִירָה כַּנַּ"ל     (ליקוטי מוהר"ן תנינא מו).

בדברים אלו ר' נחמן איננו מתייחס לסיבת המניעה, כפי שעשה בתורה קטו, אלא לתוצאותיה ולאופן ההתמודדות עמה.

ר' נחמן מדבר על הצעקה כמפתח להתמודדות עם המניעה, אולם חידושו הגדול כי הצעקה עצמה היא כבר ההיענות כפי שהוא דורש באופן מפתיע ואולי אף חייכני משהו: 'קשיא - שמע יקולי אקרא'. עצם הקושיא, כך על פי ר' נחמן, היא כבר המענה, ועצם הצעקה היא ההיעתרות.

ר' נחמן מלמדנו כיצד המחשבה הזרה הופכת לזירת המפגש בין האדם לבין אלוקים, ובניגוד לר' אפרים, הדבר לא נעשה מתוך עיון במחשבה הזרה, שהרי ר' נחמן בניגוד לר' אפרים איננו רואה בתוכנה של המחשבה הזרה את הערך אלא בעצם הופעתה ובהשלכותיה.

המחשבה הזרה, על פי ר' נחמן, מלמדת את האדם על מקומו ומזכירה לו את ריחוקו האימננטי. התנסות זו, צריכה להביא את האדם לזעקת כאב לד' יתברך. 'התמיהה' של משה רבינו, על פי ר' אפרים, היא תמיהה כמעט רציונאלית, והיא המביאה אותו להתבוננות בעלת תוכן במחשבה, בעוד שעל פי ר' נחמן, היא תביא אותו לזעקת שבר המייחלת לקרבה. אצל ר' נחמן המחשבה הזרה איננה נשרפת בסופו של דבר באש, כפי שצייר ר' אפרים, אלא הופכת להיות המבער עצמו.

נדמיין אדם שמתפלל בהתלהבות ובדבקות ולפתע קוטעת אותו מחשבה זרה. כאב ושברון לב מתפשטים בכל גופו. יאוש ואומללות משתלטים עליו, וכל חוויתו מתנפצת לרסיסים. ברגע זה, כל הכוחות הללו, הכאב, השברון לב, היאוש האומללות, כלם מתנקזים למקום אחד, נאגרים לאנרגיה מתעצמת והולכת ודוחקים את האדם בעוצמה שלא ידע כמותה לזעוק לקב"ה 'למה?', 'מה אתה רוצה ממני?', 'למה זה מגיע לי?', וברגע זה, מלמדנו ר' נחמן - האדם נפגש.

ברגע נעלה זה האפוף כל כולו בצניעות וענוה עד כדי אבדון, מתכסה האדם באור ד' המבצבץ ברוב חסדיו מחרכי המניעה והמחשבה הזרה, ומלטף את האדם ברוך ובאהבה: 'אני פה', 'לא אעזוב אותך', 'לא אתן למחשבה הזרה לחצוץ ביני ובינך'.

בשעה זו, לא המחשבה הזרה נגאלת, אלא האדם. לא הניצוץ נחלץ משביה של המחשבה הזרה, אלא האדם.

צריך לשים לב שגם ר' אפרים בדבריו מדבר על חסד ד' בהתגלותו למשה ובהיראותו לו בתוך המחשבה הזרה, אולם היראות זו באה בדמות הניצוץ החבוי, שבמהלך של התבוננות מצליח האדם לקשר בין הניצוץ לבין ד' יתברך. הקב"ה, על פי ר' אפרים, מאפשר לאדם לרומם את המחשבה הזרה מעלה מעלה אל הדבקות העליונה.

לא כן אצל ר' נחמן. חסדי ד' מביאים את האלוקות לרדת בכבודה ובעצמה לתוככי המניעה ולהמתין שם לאדם שיחשוף אותה בזעקתו. בעולמו של ר' נחמן מברסלב אין מחשבות זרות ואין מניעות. הכל הכל הוא חלק ממשחק המחבואים שהקב"ה משחק עם האדם, ומשעה שפונה האדם אל הקב"ה בשאלת 'אַיכה', כל המחיצות כל החומות וכל הזרויות נופלות, וכך מסיים ר' נחמן את התורה הנ"ל:

וּמֵעֵין זֶה מַה שֶּׁמְּסַפְּרִים בְּשֵׁם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, מָשָׁל, שֶׁמֶּלֶךְ אֶחָד הִנִּיחַ אוֹצָר גָּדוֹל בְּמָקוֹם אֶחָד, וְסִבֵּב בַּאֲחִיזַת-עֵינַיִם כַּמָּה וְכַמָּה חוֹמוֹת סְבִיב הָאוֹצָר וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי-אָדָם לְאֵלּוּ הַחוֹמוֹת, נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם חוֹמוֹת מַמָּשׁ, וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָם. וּקְצָתָם חָזְרוּ תֵּכֶף, וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ חוֹמָה אַחַת וּבָאוּ אֶל הַשְּׁנִיָּה וְלֹא יָכְלוּ לְשַׁבְּרָהּ, וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ יוֹתֵר וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁבֹּר הַנִּשְׁאָרִים, עַד שֶׁבָּא הַבֶּן-מֶלֶךְ, אָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל הַחוֹמוֹת הֵם רַק בַּאֲחִיזַת-עֵינַיִם, וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם חוֹמָה כְּלָל, וְהָלַךְ לָבֶטַח עַד שֶׁעָבַר עַל כֻּלָּם.

בעזרת השם יתברך שנזכה!

 

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ה

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 





[1] אם כי צריך לסייג ולומר כי מחשבה זרה יכולה להופיע בסיטואציות רבות אחרות, בדיאלוג עם אדם, ברגע של   אהבה לאחר, בלימוד, ובעצם בכל סיטואציה התובעת התמסרות.


[2] עיין: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא" (ויקרא כ', יז).


[3] וכן "ושאר המדות כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן כמ"ש במקום אחר" (תניא פ"ג).


[4] ועיין בגמרא יומא סט: המתארת כיצד נטילת יצר העבירה [=עריות] מן העולם ביטל גם את כח הפריון וההולדה, וכן הזיקה שבין 'יצר' ל'יצירה'.


 

 

בית המדרש