ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שביתת שבת ולט´ מלאכות שבת

ע"י: הרב מומי פאלוך

מאמר זה עוסק באופיה של השביתה בשבת, מקורות ההשראה לכך, וממילא הנגזרת המעשית של הקף המלאכות האסורות בשבת. חלקו הראשון של המאמר מציג את מחלוקת התנאים של רבי אליעזר ורבי עקיבא בהקף המלאכות האסורות (האם לט מלאכות או יותר מכך) ואופייה של השבת המושפע מכך. חלקו השני מתמקד בעיקר בדעתו של רבי עקיבא ובמשנת המלאכות בפרק שביעי המונה את לט המלאכות, ועוסק בזיקה שבין המשכן וחובת השביתה עפ"י הבבלי והירושלמי.

רבי אליעזר ורבי עקיבא  - שבת קודש ושבת מנוחה

בקרב התנאים מצינו מחלוקת קוטבית בשאלת היקף, וממילא אופי, השביתה בשבת.

משנת המלאכות בפרק שביעי מלמדת על חובת השביתה מלט מלאכות בלבד.

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה.

הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע ב' חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות

הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות

הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:


ניתן לחלק רשימה זו לרשימות משנה שונות. בפשטותם של דברים, וניתן לחלוק בנקודות מסויימות, מדובר ביצירתם של ארבע תוצרים אנושיים תרבותיים – הכנת הפת, הכנת הבגד, הכנת הספר והכנת הבית. הללו, והללו בלבד על כל המשתמע מכך, נאסרו מדאורייתא.  כפי שנראה לקמן זו היא דעתו של רבי עקיבא בלבד.

לדעת ר' אליעזר, כך נראה, השביתה היא מכל הפעולות האנושית היומיומיות. כך מצינו שר' אליעזר אוסר על הכיבוד והריבוץ  (צה,א) שהן פעולות נקיון שגרתיות שלא מאופיינות ביצירה מיוחדת, וכן מצינו את איסור הריגת הכינה (קז,ב) ואיפור אישה (משנה י,ו). הללו מלמדים על טוטאליות של שביתה. מדבריו אודות אופיו של יו"ט (ביצה טו,ב), 'כולו לכם או כולו לה'', ניתן ללמוד על אופיה של השביתה בשבת שלא נאמר בה לכם. ברור ומובן הוא שלדבריו אין מקום לנסח מספר מסויים של מלאכות אסורות, וכל המשנה שלפנינו אינה אלא מדברי ר' עקיבא. ראיה נוספת לכך היא העובדה שמשנתינו היא המשכה של המשנה הפוסקת (ז,א): 'העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת'. ע"מ להגדיר מהי 'מעין המלאכה' באה המשנה וקבעה את שלושים ותשע המלאכות. ואולם ר' אליעזר בכריתות (ג,י) חולק על ההלכה הקובעת שחייב על מלאכה אחת בלבד ולדעתו חייב על כל מלאכה ומלאכה. מכאן ברור שרשימת לט המלאכות אינה מדברי ר' אליעזר.

לעומת זאת בדברי ר' עקיבא השביתה היא ממלאכה אידאלית מושלמת שמאופיינת ביצירתיות איכותית (ארבע התוצרים העיקריים: פת,בגד,ספר בית). אם נגזים נאמר שמוקדה של השביתה הוא תודעתי (ופחות מעשי).

הבחנה זו בין השביתה הטוטאלית ובין השביתה ממלאכות יצירה, מתאימה להבחנה שבין שתי הופעות השבת במקרא: שבת בראשית האידאלית המופיעה בסיום מעשה בראשית, ושבת שלאחר החטא המופיעה החל מפרשת המן (שמות טז) ולאחר מכן בעשרת הדברות. התורה בפרק א בבראשית אינה מציגה את השבת כקשורה למעשה האדם וודאי לא לחטאו עליו היא מספרת רק בפרק ב', ומכאן ניתן להסיק ולהבין שאופייה של השבת הוא א-לוהי שבת לה'. מאידך מטרותיה של השבת, לפחות כפי שמנוסחות בפרשת המן ולאחר מכן בספר דברים, מלמדות על מהלך של תיקון הקשור לעבודה ועבדות וכו', ועל כך בהמשך.

מטרת השביתה לאור דבריו של ר' עקיבא המתמקד במלאכות שיש בהם יצירה משמעותית, קשורה לתיקון העולם ושכלולו בפת בגד וכו'. רעיון זה יתחדד בהמשכם של הדברים עפ"י הירושלמי והבבלי הקושרים את השביתה למשכן. לעומת זאת דרישתו של ר' אליעזר הדורש שביתה טוטאלית מכל פעילות, נראה שקושר שביתה זו לשבת שלפני החטא (בראשית ריש פרק ב), שהיא שביתתו של הקב"ה מ'כל אשר עשה', והתפנות מוחלטת לקדושה ולברכה של היום השביעי. כמעשה א-לוהים כן מעשה האדם שנדרש לזכור את השבת ולקדש אותו.

שתי שבתות אלו מתאימות לשני הציוויים השונים של השבת בספר שמות ובספר דברים. בספר שמות (שמות כ) מנמקת התורה את השבת במעשה בראשית – כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. זו השבית הטוטאלית מכל פעילות אנושית והתפנות אל הקדושה והברכה. קדושה זו חוזרת ומופיעה גם בציווי על השבת בפרשת כי תשא -  'ושמרתם את השבת כי קודש היא  לכם' (שמות לא,יד).

לעומת זאת בספר דברים (דברים ה) מופיעה הנמקה שונה לשבת – למען ינוח שורך וכו( וכן הוא בשמות כג,יב) . שבת זו מבוססת על קיומה של עבודה (בשדה) ומערך אנושי הממוקד בעבודה. ערך זה של שביתה מעבודת השדה עולה כם מציווי השבת המופיע בפרשת המן יציאת, שם עולה בברור הניגוד שבין עבודת הליקוט והבישול כל ששת ימים, והשביתה מכך ביום השבת. יציאת מצרים שהיא ראשית יצירתו של עם ישראל שבא לעולם לתקנו ולשכללו לאחר החטא, נדרש לשבות מעבודת תיקון זה ביום השבת. שביתה זו היא רק מעבודות היצירה המשמעותיות בהם עוסקים בד"כ העבדים  - לט מלאכות.

במקורות התנאיים והאמוראיים מופיע קישור בין איסורי המלאכה בשבת והמשכן. בחלקו השני של המאמר נציג את דברי הבבלי והירושלמי בהסבר הזיקה בין המשכן והשבת. שני הסברים אלו מהווים ביטויים שונים לעמדתו של רבי עקיבא האוסר על מלאכה בשבת ולא על שביתה כללית כדעתו של רבי אליעזר.


השבת והמשכן

נחלקו הבבלי והירו ' בשאלת הזיקה בין השבת והמשכן.

שלושים ותשע  מלאכות כנגד מי? בתשובת הגמרא (בבלי מט:) מוצגת מחלוקת בין אמוראי א"י ואמוראי בבל:

'אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן.

אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה .

היקרויות הפועל מלאכה בתורה כמקור ללט מלאכות מופיע גם בשמו של ר' יונתן בירו'. מאידך הבבלי בהמשך הסוגיה תומך מפורשות בעמדה הרואה במשכן מקור השראה למלאכות. לכך הוא מביא ברייתא:

דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו - ואתם לא תזרעו, הם קצרו - ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה - ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע - ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, הם הוציאו מעגלה לעגלה - ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד

ברייתא מפורשת זו מעידה על הזיקה שבין המשכן ואיסורי מלאכת שבת.

זיקה זו עולה גם מכמה משניות: 'המושיט חייב.. שכן היתה עבודת הלוויים (יא,ב), וכן 'שכן היו כותבים על קרשי המשכן' (יב,י).

בדברים דלהלן נעסוק בזיקה זו שבין המשכן והשבת לאור דברי האמוראים בבלי לעומת הירושלמי ונמצא בהם פנים שונות.

על מנת לעמוד על המקור ללט מלאכות יש להבין ומדת הזיקה למשכן יש מקום להבין כיצד אופיינה מלאכה בתלמוד.


ירושלמי – מלאכות חשובות

רשימת המלאכות המופיעה במשנה מלמדת בנויה מסדרת התוצרים האנושיים החשובים ביותר בתקופת חז"ל ביצירתם עסקו אנשים מדי יום. כן הוא מוצאים אנו בדברי התוספתא בברכות (ו,א):

בן זומא כשראה אוכלסין בהר הבית או' ברוך מי שברא את אלו לשמשני כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת עד שזר' וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אילו לפני כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק עד שגזז ולבן ונפס וצבע וטווה וארג ואחר כך לבש ואני עומד בשחרית ומוצא את כל אילו לפני כמה אומניות שוקדות ומשכימות ואני עומד בשחרית ומוצא כל אילו לפני וכן היה ..

רשימת לט מלאכות המופיעות במשנה, א"כ, היא רשימת ארבע התוצרים החשובים בהם התמקדה התעשיה האנושית בתקופת חז"ל: הכנת הפת, הכנת הבגד, הכנת הספר והכנת הבית. האדם העמל התמקד בשרשרת פעולות אלו.

הקביעה שמלאכה אסורה בשבת לאור חשיבותה האנושית תרבותית עולה מכמה מקורות נוספים בירושלמי :

הרי הוצי' ציר כל דבר שהיה מבחיל את הפירי חייב משו' זורע הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המזהם המפרק המאבק המעשן המתלע הקוטם הסך והמשקה והמנקב והעושה בתי' וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע ...רבנן דקיסרין אמרין הדן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר והמעמר רבי שמואל בר ססרטאי בעי תולדות העימור אי זו היא רבי יוסי שמעית טעם מן דרבי שמעון בשם רבי אחא ולית אנא ידע מה שמעת מיי כדון ההן דכתית אורז שערין חליקה חייב משום דש ההן דשטח צלין צימוקין מסוסלה בוקלטה חייב משום מעמר כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר...


ערכם של המלאכות כאמור מתקבל מן הערך האנושי התרבותי המשותף שלהם, וכל הפעולות המשיגות ערך ומטרה זו הינן בעלות מעמד שווה.

לאור דברים אלו מובן מדוע קבעו אמוראי א"י שרשימת המלאכות במשנה הן כנגד מספר הפעמים בהם מופיע המילה מלאכה בתורה. המלאכות האסורות בשבת הן המלאכות האנושיות המופיעות בהקשרים שונים בתורה.

מה באשר לעובדה שהמשכן מהווה מקור למלאכות (כאמור במשניות דלעיל וכן הוא בברייתא המפורסמת (מט:): 'אין חייבים אלא על מלאכה שכיו"ב היה במשכן..')?

נראה לומר שהמשכן היווה גורם מאשר וממיין אך לא מתקף. לאמור, במשכן עצמו נעשו ג"כ פעולות אנושיות חשובות אלו, והעובדה שאיסור השבת הודגם ע"י איסור מלאכת המשכן (אך את שבתותי תשמורו והספרא שם) ממקד את גבולות המלאכות החשובות האסורות בשבת – ארבע התוצרים בלבד וכל השאר מותרים מדאו'.

רעיון זה נאמר באופן תמציתי בדברי הגמרא (באחד מנוסחותיה) בריש ב"ק: 'מה דהוי במשכן וחשובה...קרי אב'. כלומר נדרשים שני תנאים: תנאי הכרחי הוא שמלאכה זו תהיה במשכן (שכן הקב"ה אסר את העבודה במשכן) ואולם התוקף של המלאכה (שבמשכן) נובע מהיותה חשובה.

מעניינת העובדה שהאמוראים המציינים את המקור ללט מלאכות (בשתי הסוגיות בבלי ובירו') שחלקם כאמור ציינו את המשכן כמקור וחלקם את המלאכה באופן כללי, כולם הם אמוראים ארץ ישראליים – רבי יונתן, רבי חנינא בר חמא, רבי שמואל בר נחמני. עובדה זו מחזקת את הרעיון שהקישור למשכן אינו הופך את הקערה על פיה וקובע את המשכן כמודל מחייב, אלא כגורם ממיין. פרשנות זו למקומו של המשכן עולה יפה עם דבריו של ר' שמואל בר נחמני המופיע בירו' (בלבד) -  'כנגד לט פעמים שכתוב במשכן מלאכה'.

בבלי – מלאכות מקדשיות

לעומת גישתו של הירו' (ופשט המשנה) מן הבבלי עולה תמונה שונה לחלוטין. הזיקה בין איסורי המלאכה והמשכן הדוקה. לדעת כמה מן האמוראים, אביי ורבא, רב פפא ועוד, רשימת המלאכות המוזכרות במשנה הם המלאכות שנעשו במשכן. משמעותן ותוקפם נובעים מעצם התקיימותן במשכן ללא כל קשר לשאלה האם הן חשובות ושונות מהותית ממלאכות אחרות. כך מצאנו ביחס לבורר מרקד שאביי ורבא  מבארים (עג:) שהללו נבחרו להכתב ברשימת המשנה אף שאין הבדל מהותי ביניהם, וזאת משום שהיו במשכן: 'כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה'. כמו"כ 'דואג' הבבלי למצוא בכל מלאכה ומלאכה את המקבילה המשכנית שלה על כל פרטיה: כך מצאנו ביחס לבונה כל שהוא (קב:) ועוד.

כיוון זה עולה מנוסחת הגמרא בבק ב. : 'הך דהווי במשכן, חשיבא וקרי אב, הך דלא הווי במשכן קרי תולדה'.  העיניים נשואות אל המשכן ואל המתרחש בו ומכאן חשיבותם של הדברים.

נסכם את מוקד המחלוקת ביחס למשכן: בבבלי, המשכן מתקף את המלאכות, ואילו בירו' המשכן ממיין את הפעולות האנושית החשובות.



משמעות השביתה לאור הבבלי ולאור הירושלמי

משמעות השביתה לאור הירו' פשוטה וברורה. השביתה היא  מן המלאכות החשובות לאדם בעמל יומו (שנעשו ג"כ במשכן). לעומת זאת השביתה לאור דברי הבבלי, הטורח להדגיש שהשביתה היא ממלאכות שהיו משכן, מלמדת על שביתה שונה – שביתה מעבודת המשכן.

ניתן להוסיף על הדברים ולומר שלאור דברי הבבלי איסורי השביתה בשבת אינם מלמדים רק על שביתת השבת, אלא בעיקר על משמעותם של ימי המעשה ועבודת ששת ימים. מדברי הבבלי, המורה על אופי של שביתת שבת שהיא שביתה ממלאכות המשכן, עולה שהאדם במשך חייו כולם עמל על הכנת המשכן הפרטי שלו. השביתה בשבת היא שביתה מעבודת משכן זו של כל אחד ואחד היונקת או יוצרת את השביתה הכלל ישראלית בבית המקדש בירושלים. כאמור בדיון על מקור השביתה בשבת, את חובת השביתה הזו למדנו מסמיכות פרשת השבת והמשכן והשביתה הכללית של מהקמת המשכן (ועבודתו) בירושלים ביום השבת. לאור דברי הבבלי מובן מדוע היה צורך להדגיש את איסור המלאכה בשבת, זאת משום שהיתה הו"א שעבודת המשכן היא כה חשובה וקדושה ויש מקום להמשיך לעבוד גם בשבת. 'חידש' לנו משה רבנו עפ"י ה' שקדושת השבת (הזמן) קדושה מקודשת המקום (י-ם, משכן) וליתר דיוק קדושת השבת היא קדושה א-לוהית מוחלטת הגוברת על הקדושה שהיא מעשה הזמנה אנושי (ועשו לי מקדש ושכנתי..). מכח איסור מלאכת המשכן בי-ם נגזרה השביתה על המשכן הפרטי. במילים אחרות חשיבותה של המשכת הקודש בחיי המעשה האישיים של כאו"א והפיכתם למשכן ומקדש אינם עולים לכדי קדושת הזמן הא-לוהית השוכנת בעולם כולו ביום השבת.

העולם כמקדש מעט, והמקדש כעולם קטן

רעיון זה של זהות בין העולם והמקדש מופיע במדרש במקומות שונים (למשל שמות רבה נא,ב ועוד)  נעיין בפסיקתא (פסיקתא זוטרתא שמות לח) היוצרת תקבולת רחבה בין מעשה בראשית ומלאכת המשכן:

ד"א מה טובו אהליך. שהרי כנגד כל מעשה בראשית היתה מלאכת המשכן אהל מועד, במעשה בראשית כתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב), וכאן נטיית היריעות לאהל על המשכן, במעשה בראשית הבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וכאן והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כו לג), במעשה בראשית תדשא הארץ דשא (בראשית א יא), וכאן קח לך סמים (שמות ל לד), במעשה בראשית יהי מאורות (בראשית א יד), וכאן ושמן למאור (שמות כה ו), ומנורת המאור, תחת הכוכבים הקרסים בלולאות נראים ככוכבים ברקיע, במעשה בראשית ועוף יעופף (בראשית א כ), וכאן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כה כ), במעשה בראשית נפש חיה למינה (בראשית א כד), וכאן קרבנות מן הבהמה, במעשה בראשית יצירת האדם, וכאן כהנים לשרת, במעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכאן ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד (שמות לט לב), במעשה בראשית ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב ג), וכאן וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז א), לכך נאמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל: וכיון שנשלמה מלאכת המשכן עשה משה רבינו חשבונות עם ישראל כך וכך נתתם לי, כך וכך הוצאתי, שנאמר אלה פקודי:

בניית המשכן היתה מקבילה בתפקידים ובתצורה, למעשה שמים וארץ וניתן לומר שהמשכן הוא עולם קטן.

מדברי הגמרא בבבלי ביחס לחובת השביתה ממלאכות המשכן, עולה תמונה מעניינת של יחסי משכן ובית. ביתו של האדם הוא שיקוף והֶטֶל של המשכן שבירושלים, ומאחר וישנה חובה לשבות מהקמת המשכן בירושלים (עפ"י סמיכות הפרשיות בויקהל ובתצוה) ממילא עולה החובה לשבות מהקמת המשכן הביתי. המדרש האחרון מן הפסיקתא מציג ,לכאורה, תמונה הפוכה, שיתכן והיא המקור והשורש לזיקה שקיימת בהלכות שביתת השבת עפ"י הבבלי. המדרש מדגיש שתבניתו של המשכן וחלקיו השונים עוצבו עפ"י תבנית מעשה בראשית והבריאה כולה. לאמור, המשכן הוא שיקוף והֶטֶל של העולם כולו (ומהווה את פיסגתו ושיאו). מובן הוא שבמונחים של חובת שביתת שבת מתבקשת מסקנה משלימה מזו דלעיל: השביתה מהקמת המשכן האמורה בתורה מפורשות, היא המעניקה את הכח והדגם לחובת השביתה העיקרית של הקמת המשכן הביתי.

הקמת המשכן הביתי

בדברי הבבלי לעיל עלה במובלע הרעיון של ימי המעשה כהכנת מקדש ביתי, וחובת השביתה בשבת כשביתה ממנו כפי שנעשה במקדש בירושלים. רעיון זה של הקמת המשכן הביתי מופיע בדברי ר' נתן מנעמירוב תלמידו הגדול של ר' נחמן (לקוטי הלכות, יו"ד, חדש הלכה ג):


וְעַל - יְדֵי שֶׁנִּתְגָּרֵשׁ אָדָם הָרִאשׁוֹן עַל - יְדֵי פְּגַם אֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת עַל - יְדֵי זֶה נִגְזַר עָלָיו בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם וְכוּ', שֶׁהוּא עוֹבָדִין דְּחֹל שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מַלְקִיּוֹת כְּנֶגֶד שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע קְלָלוֹת שֶׁנִּתְקַלְּלוּ עַל - יְדֵי חֵטְא עֵץ הַדַּעַת, כִּי נִתְגַּבֵּר הַגּוּף, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, בְּחִינַת עוֹבָדִין דְּחֹל, דְּהַיְנוּ שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת, אֲבָל שַׁבָּת הֵגֵן עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שַׁבָּת אָגִין עֲלוֹהִי. כִּי ה' יִתְבָּרַךְ חָמַל עָלֵינוּ וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁאָז הוּא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא בְּחִינַת הִתְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ כַּנַּ"ל, וְאָז הוּא בִּטּוּל וּשְׁבִיתָה לְגַמְרֵי מִכָּל הַשְּׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת, וְעַל - יְדֵי קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת אָנוּ יְכוֹלִין גַּם לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת עַל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וּלְקַדֵּשׁ אֶת הַשְּׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת שֶׁל יְמֵי הַחֹל שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת קְדֻשַּׁת שַׁבָּת בִּבְחִינַת טַ"ל אוֹרוֹת בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּי כָּל הַל"ט מְלָאכוֹת מִמִּשְׁכָּן גַּמְרִינָן לְהוּ לְהוֹרוֹת שֶׁל"ט מְלָאכוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל - עַם קָדוֹשׁ צְרִיכִין לִהְיוֹת בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי עִקַּר מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת, כִּי זֶה עִקַּר הָעֲבוֹדָה בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת גּוּף לְהִתְגַּבֵּר לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ לְשַׁבֵּר הַגּוּף לְהַכְנִיעַ הַגּוּף לְגַבֵּי הַנֶּפֶשׁ וְעַל - יְדֵי זֶה זוֹכִין לְעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא עוֹלַם הַנְּפָשׁוֹת. וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְקַדֵּשׁ הַל"ט מְלָאכוֹת בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל שֶׁעַל - יְדֵי זֶה זוֹכִין לְשַׁבָּת בִּבְחִינַת שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מְלַאכְתֶּךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, כִּי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת זוֹכִין כְּפִי מַה שֶּׁזּוֹכִין לְקַדֵּשׁ בִּימֵי הַחֹל, כִּי אָז עִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַמִּלְחָמָה לְהַגְבִּיר הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף, קְדֻשַּׁת שַׁבָּת עַל יְמֵי הַחֹל, לְהַגְבִּיר חַיֵּי עוֹלָם עַל חַיֵּי שָׁעָה, חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא עַל חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁיִּהְיֶה כָּל תְּשׁוּקָתוֹ וִיגִיעָתוֹ בְּכָל יְמֵי הַחֹל שֶׁהֵם בְּחִינַת יְמֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּחִינַת גּוּף וְכוּ' כַּנַּ"ל, לְהַכְנִיעַ וּלְבַטֵּל הַגּוּף וְהַחֹמֶר לְגַבֵּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁיִּהְיֶה הַגּוּף נִכְלָל בְּהַנֶּפֶשׁ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, בְּשַׁבָּת, כְּלָלִיּוּת יְמֵי הָעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַבָּא בִּבְחִינַת וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, דְּסָב וְעָאל בְּיוֹמִין, שֶׁזּוֹכִין לָבֹא וּלְהַעֲלוֹת לָעוֹלָם הַבָּא עִם כָּל יְמֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁכֻּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים עַד שֶׁכֻּלָּם עָלוּ וְנִכְלְלוּ לְמַעְלָה לְמַעְלָה בִּבְחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת כַּנַּ"ל וְאָז כְּשֶׁזּוֹכִין שֶׁיִּהְיֶה הַל"ט מְלָאכוֹת בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אָז כָּל הַל"ט מְלָאכוֹת הֵם בִּבְחִינַת טַ"ל אוֹרוֹת, כִּי צִיּוּרָא דְּמַשְׁכְּנָא כְּצִיּוּרָא דְּגַן - עֵדֶן, שֶׁהוּא עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת בִּבְחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁאָז יִחְיוּ הַמֵּתִים וְיִהְיֶה נִכְלָל הַגּוּף בְּהַנֶּפֶשׁ וְיִחְיוּ חַיִּים נִצְחִיִּים כַּנַּ"ל.

ר' נתן מניח שבעבודת האדם בלט מלאכותיו של חולין מונחת קללה. רעיון זה יובהר לקמן. ההצלה והתיקון של מלאכות אלו הוא ע"י הקדושה של השבת והמשכן, שכן במשכן נאסרו מלאכות אלו בשבת. השביתה בשבת בביתו של האדם ממשיכה את קדושת השבת והמשכן לימי המעשה ולעבודת החולין שלו.

כאמור ברמז, בדברי ר' נתן מונחת ההנחה שעבודת האדם היא תוצאה של זוהמת הנחש וקללה שנתקללה האנושות. כך מצינו בדברי ר' נחמן (לקוטי מוהר"ן לח קמא)

וְזֶה פֵּרוּשׁ (יְשַׁעְיָה נ"ח): אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, כִּי שַׁבָּת, בְּחִינַת בּוּשָׁה. רַגְלֶךָ, בַּתְּחִלָּה צָרִיךְ לְתַקֵּן הַדִּבּוּר, הַנִּקְרָא רֶגֶל. וְאֵיךְ תְּתַקֵּן הַדִּבּוּר, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. כִּי זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ גָּרַם שְׁלׂשִׁים וְתֵשַׁע קְלָלוֹת . שְׁלׂשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת. וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת, לְקַדֵּשׁ יְמֵי הַחֹל. כִּדְאִיתָא בִּמְכִילְתָּא: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" 'זָכְרֵהוּ מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת'. וּלְפִי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁמְּקַדֵּשׁ יְמֵי הַחֹל, כֵּן נִדְחֶה זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ, קֵץ כָּל בָּשָׂר, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ סְעָרָה, וְעַל - יְדֵי - זֶה עוֹלֶה הַדִּבּוּר. וְזֶה פֵּרוּשׁ: עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ, כְּשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֲפָצֶךָ, הַיְנוּ בִּימֵי הַחֹל. בְּיוֹם קָדְשִׁי, יִדְמֶה כְּאִלּוּ עַכְשָׁו יוֹם קָדְשִׁי. הַיְנוּ שֶׁתַּמְשִׁיךְ מִקְּדֻשַּׁת שַׁבָּת עַל יְמֵי הַחֹל, וְתַקְדִּישֵׁם מִשְּׁלׂשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת:

דבריו אלו הם פיתוח של דברי הזוהר (תקו"ז סד) הקובעים שלט מלאכות המשכן הם כנגד לט קללות שנתקללו אדם חוה הנחש והארץ, הדורשות את תיקונם. האדם, חווה והנחש נתקללו כל אחד בעשר קללות והארץ בתשע נוספות. עפ"י אלו, כל ימיו של האדם העמל ויגע בכפיו, מאפיינים מצב של קללה הרובצת על האנושות והעולם. ניתן לאפיין קללה זו בסוגי מלאכות הדורשות את  מאמצו (האין סופי) של האדם לתקן את העולם להוסיף בו שכלול ובניין, וזאת ע"י יזע ומאמץ – תיקון הפת, הבגד, הבית והספר.

מדברי ר' נתן עולה שהשבת היא שביתה מתיקון העולם שנתקלל בלט מלאכות. תפקידו של האדם, כך לפי ר' נתן ור' נחמן, היא לתקן ולקדש את עולם החול וימי המעשה מקללה זו. השבת היא יום מנוחה והגנה מקללה זו, והיא יום של התקדשות. יוצא מכך שהשביתה בשבת אינה שביתה ממלאכה באופן כללי, אלא היא יום הקדושה ושביתה מקללת לט מלאכות הרובצת על האדם.


סיכום

בחלקו השני של מאמר זה עסקנו בהבטים השונים של הזיקה בין השבת והמשכן וההשלכה על אופי השביתה בשבת. התקבלו שתי מגמות שונות:  עפ"י הירושלמי הדגש הוא על השביתה מן המלאכות המאופיינות כנחוצות בקנה מידה אנושי כללי, והמשכן כגורם ממיין. הבבלי, עפ"י הפיתוח של  תורת הסוד, תולה את השביתה ואת אופי המלאכות למשכן, במושגים של קדושה ותיקון. לט המלאכות הן מלאכות שהתקללה בהם האנושות בהם האדם עמל כל השבוע ובשבת מתקדש ע"י השביתה מהם.

עפ"י שתי מגמות אלו ישנו דגש ברור לרשימת לט המלאכות ולאופיים המיוחד במישור האנושי או בפשטותם של הדברים או כחלק מתיקון הקללה. בראשית הדברים עלתה מגמה שונה בדברי התנאים האוסרת הקף שונה של מלאכות בשבת וממילא מאפיינת את השביתה במונחים שונים מהפסקת העבודה היצרנית המתקנת. השביתה לדבריו של רבי אליעזר אינה ממלאכה אלא מכל פעילות אנושית והיא מציינת את ההתפנות המוחלטת אל הקודש הא-לוהי.


 

 

בית המדרש