ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הכותב בשבת

ע"י: הרב מומי פאלוך

מלאכת כותב מעלה שאלה עמוקה של משמעותו של הכתב והיחס שבין הכתיבה והדיבור. לקמן נראה שבין פרטי המחלוקות ההלכתיות בשאלת האופנים השונים של הכותב החייב בשבת, ניבטות העמדות השונות ביחס למעמדו של הכתב ויצירת האותיות לעומת עולם הדיבור והתקשורת.

מלאכת כותב מעלה שאלה עמוקה של משמעותו של הכתב והיחס שבין הכתיבה והדיבור. לקמן נראה שבין פרטי המחלוקות ההלכתיות בשאלת האופנים השונים של הכותב החייב בשבת, ניבטות העמדות השונות ביחס למעמדו של הכתב ויצירת האותיות לעומת עולם הדיבור והתקשורת.

מקורה וראשיתה של מחלוקת התנאים המופיעה במשנתנו (יב,ג):

הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות בין משני סממניות בכל לשון חייב אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו אמר רבי יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ושמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל:

 

בפשטות ניתן להבין שרבי יהודה חלוק הלכתית על תנא קמא. מחלוקתם היא, כך עפ"י הקריאה הפשוטה, ביחס לכתיבת אות כפולה - ת"ק מחייב על כתיבת אות כפולה ואילו לדעת רבי יהודה חייב רק כאשר כתב שתי אותיות שונות. הצגה זו מעוררת מספר קשיים שעיקרם ספרותיים.

מדוע שילבה המשנה לאחר דעת תנא קמא את עמדתו של רבי יוסי החולק מכיוון שונה לחלוטין על דברי תנא קמא? מדוע לא הובאה דעתו של ר"י מיידית לאחר הבאת דעתו של ת"ק? נוסף לכך, מהו הניסוח המעורפל והסבוך של דברי רבי יהודה: 'מצינו שם קטן משם גדול..'? מה פירושו של ביטוי 'מצינו'? ויותר מכך, מדוע הוא עוסק בסיטואציה של שם קטן משם גדול היה עליו לומר בפשטות שחייב רק אם כתב שתי אותיות שונות?

להבנתי, משנתינו היא עיבוד הלכתי של מדרש הלכה המופיע בספרא על דברי התורה בריש פרק ד: 'ועשה אחת מהנה ואשם'. הספרא מעוררת קושי לשוני של הביטוי 'מאחת מהנה', ומכאן יוצאת למחלוקת תנאים (ת"ק ורבי שמעון לעומת ורבי יהודה). מדרש זה מופיע בהמשכה של הסוגיה בבבלי.

העיבוד ההלכתי למחלוקת התנאים כפי שמופיעה בספרא, פותח פתח בדברי הראשונים והאחרונים להבין את המחלוקת באופנים נוספים ולכך השלכות הלכתיות.

ר"י ות"ק בספרא

הרקע לדברי ת"ק ורבי יהודה מופיע מפורשות במדרש העוסק בשאלת הקף הפעולה הנדרשת בכדי להתחייב בחטאת באופן כללי ובשבת באופן פרטי. השאלה עימה מתמודדים חז"ל בדרשת פסוק זה היא, האם נדרש מהאדם למלאות את כל מבוקשו ולהשלים את כל מלאכתו בכדי שיתחייב בחטאת, או שהרף נמוך יותר? לדוגמא, האם נדרש מהאדם לבנות את כל הבית ולכתוב את כל הספר בכדי להתחייב או די בפחות מכך?  האפשרות האחרת היא, שחיובו יחול מייד עם תחילת מלאכתו, קרי לאחר כתיבת אות אחת או הנחת לבינה אחת.

אוסיף ואציין ששאלה זו היא בעלת משקל ריאלי-הלכתי, שכן, מלאכת כותב נמצאת ברצף המלאכות של הכנת ספר (קודש/תורה) המתחיל מן השוחט. ברור עפי"ז שהכתיבה היא כתיבה של ספר, ומכאן נחיצותה של שאלת המדרש. מסתבר שכתיבת אותיות בסתמא אינה דבר מצוי בעולם של כתבי יד על קלף, קסת ודיו.

תשובתו של ת"ק לשאלה זו היא תשובה על דרך האמצע: לא נדרשת מלאכה מושלמת (אחת) ולא רק התחלה של מלאכה (מ..) אלא התחלה מושלמת ('מאחת'): 'אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד'. כלומר אמנם מדובר באדם שלא השלים את כל מלאכתו ואולם הכתיבה שכתב היא בעלת משמעות (שם). לפנינו תנאי ברור – לא מלאכה שלימה אולם מלאכה בעלת משמעות. כגון שם משמעון.

רבי יהודה מוסיף לדברי ת"ק ומחדד את דבריו. לדעתו ניתן להשיג את אותה התחלה מלאכה מושלמת וכתיבת תיבה (שם) באמצעות כתיבת אות אחת פעמיים:

עשה אחת יכול עד שיכתוב את כל השם עד שיארוג את כל הבגד עד שיעשה את כל הנפה ת"ל מאחת, אי מאחת יכול אפי' כתב אות אחת אפילו ארג חוט אחד אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה ת"ל ועשה אחת, הכיצד עד שיכתוב שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל ונח מנחור ודן מדניאל וגד מגדיאל. (ה) ר' יהודה אומר אפילו כתב שתי אותיות והן שם אחד חייב כגון שש תת רר גג חח

כתבתי לעיל שרבי יהודה מחדד ומוסיף לת"ק, ולא חולק, זאת משום שמטרתו של ת"ק לא היתה לדון בשאלת סוג ומספר האותיות (=תווים), אלא עיקר מגמתו היתה להסביר את רעיון סופיותה של המלאכה וההתמודדות עם הדרישה של המלאכה המושלמת. הדוגמא שהביא ת"ק – שם משמעון – היא הדוגמא הקלה והזמינה לעקרון זה אך אין היא בדווקא. עובדה זו שרבי יהודה אינו חולק על ת"ק בדיון העקרוני של הקף המלאכה ומוסיף רק בפרטיו, תשמש אותנו להמשך הדברים בהסבר משנתינו.

לעומת הבנה זו תתכן קריאה דווקנית הרואה בדברי רבי יהודה מחלוקת על דברי ת"ק והצגת עמדה מחמירה יותר. עפ"י קריאה זו לדעת ר"י בלבד חייב על מלאכת כותב בכתיבת אות כפולה - גג - , לעומת ת"ק המחייב רק בכתיבת שתי אותיות שונות.

סיכום דעות התנאים עפ"י קריאה זו, האחרונה, הוא כדלהלן: לכו"ע נדרשת משמעות בכתיבת שתי אותיות. כמו"כ, לכו"ע ברור שנדרשת כתיבה של שני סימנים (=ייצוגים גרפיים). המחלוקת היא האם נדרשים גם שני סימנים שונים (=אותיות שונים) או די בסימן אחד. נעבור לדיון במשנה.

משנתינו

הצגת דברי התנאים במשנה נעשתה באופן שונה מזו שבברייתא.

הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות.

נראה לי לומר שדברי ת"ק במשנה הם למעשה צרוף של דברי ת"ק ורבי  יהודה שבספרא. נוכל עפי"ז לומר שהמשנה קיבלה את הערתו וחידודו של רבי יהודה ביחס למספר הסימנים הנדרש, ומשנתינו היא משנת רבי יהודה. מכאן הביטוי המעניין 'בין משם אחד בין משני שמות', כלומר לא רק כדעת ת"ק שבספרא אלא אף כדעת רבי יהודה.

הצגת הדברים באופן זה נובעת מן העובדה שהמשנה בשונה מן הספרא אינה עוסקת בשאלה של היקף המלאכה (שלימה או חלקית) בה עסק הספרא, אלא בשאלת הגדרת מלאכת כותב. במישור זה התקבלה דעתו של רבי יהודה (שהיא, כאמור לעיל, רק תוספת חידוד לדברי ת"ק).

סופה של המשנה, 'אמר רבי יהודה מצינו וכו'', עוסק בשאלת היקף המלאכה, ולמעשה ומבאר כיצד יתכן להתחייב בחלקיות של מלאכה. הסברו של רבי יהודה היא שמדובר בהתחלה מושלמת. שאלת זהותו של הדובר בסיפא (רבי יהודה) מובנת היטב, שכן, כאמור לעיל, משנתינו היא משנת רבי יהודה (ות"ק). ברישא התקבלו דבריו ועתה הובאו הבטים אחרים של דעתו.

פרשנות זו הרואה במשנה העתק הלכתי של הספרא מוביל למסקנה הלכתית חשובה בשאלת הקף דעתו של ת"ק.

נחלקו הראשונים בפירושו של הביטוי: 'בין משם אחד..'. דעת רש"י, שתדון בהמשך, היא שכתב אא. לעומת זאת לאור האמור בדברינו כאן יש להבין את עמדתו של ת"ק, כדעת רבי יהודה בספרא, שדורש את דרישת המשמעות בכתיבת האותיות. מכאן שהאפשרות של חיוב כתיבת אות כפולה היא רק בנסיבות של תיבה בעלת משמעות כגון גג,רר וכו' כאמור בדוגמאות של רבי יהודה בספרא (הוא ת"ק דמשנתינו).

כדעה זו הובא בדברי ה(מיוחס ל) ר"ן , וכן נפסק בסופו של דבר בדברי המשנה ברורה (שמ סקכד ד)



מחלוקת התנאים בירושלמי

בירו' מוצגת מחלוקת ת"ק ור"י באופן שונה מזה האמור בפשוטו של המדרש. הירו', כך נראה, הבין את דברי המשנה כפשוטם ומהווה קריאה דווקנית ומחמירה של עמדת ת"ק. עפ"י הבנה זו לדעתו רבי יהודה חייב על שתי אותיות רק בעלות משמעות, ואילו לדעת ת"ק חייב רק על שתי אותיות שונות. מאידך חיוב זה אינו מותנה בקיומה של משמעות:


תני בשם רבי יודה כתב שני אותות והן שם חייב כגון שש תת גג רר חח ורבנן אמרי שתי אותות בכל מקום אשכחת אמר קלת וחומרת על דרבי יודה קלת וחמרת על דרבנן. קלת על דרבי יודה כתב שתי אותיות שוין והן שם על דעתיה דרבי יודה חייב על דעתהון דרבנן פטור. קלת על דרבנן שתי אותות מכל מקום אף על פי שאינן שם על דעתהון דרבנן חייב על דעתיה דרבי יודה פטור

לקמן נעסוק במשמעותה של מחלוקת זו. מבחינה מעשית עולה שרבי יהודה מדגיש את מימד המשמעות של האותיות, ולעומת זאת רבנן מדגישים את מימד הפקת האות. לדעת ת"ק חייב אם כתב אג ולר"י פטור. לעומת זאת לדעת ר"י חייב אם כתב גג , ולדעת ת"ק פטור.

הרחבה מקסימלית של מחלוקת זו הובאה  בהסברו של  רש"י למתניתין. לדעתו משמעות הביטוי שם אחד מכוון לסימן אחד (א), ומכאן ש ת"ק סובר שכל כתיבה של שתי אותיות אפילו שוות חייב (אא) אף ללא משמעות. לדעת רבי יהודה רק שתי אותיות שונות ורק שני סימנים שונים (שם משמעון). עמדת ביניים היא מדתו של רבן גמליאל לדעת הבבלי הסובר שדי ביצירת משמעות אף באותיות שוות (שתי אותיות והן שם אחד גג).

כתיבה ודיבור

הבנה מעמיקה של דעת רבנן בירו' או בדעתו של רש"י במשנה תתקבל על רקע התיאוריות העכשוויות ביחס לשפה ולכתב. לדעת דרידה, ולאחריו בארת ועוד, הכתב אינו ביטוי גרפי נחות של הדיבור אלא הוא עולם בפני עצמו. יותר מכך עולם הכתב ויצירת מדיה כתובה מקבלת את הבכורה התרבותית בעולם הפוסט מודרני. יתרונו וכוחו של הדיבור הוא בהעברת המסר והמידע. הדיבור הוא פנומן של תקשורת. ללא מלל ברור ובעל משמעות אין כל ערך לדיבור. נוסף לכך הדיבור מקיים קשר בין סובייקטיוי עכשווי. לעומת זאת הכתב הוא עולם הפרשנות האין סופית. אותיות ומילים כתובות מניחות את האפשרות של מפגש אדם עם טקסט ותחילתו של מסע פרשנות ומשמעות. כוחה של הכתיבה אינו בא לה מארוע המשמעות העכשווי, אלא מיצירת מדיה חדשה של מגע אנושי, פרשנות ויצירה. הכתיבה הנוכחית מסירה את נוכחותם של הכותב והקורא. אשר על כן כל כתב באשר הוא יש לו ערך אף שאין לו משמעות עכשווית נראית לעין.

פסיקת הלכה

הרמב"ם, וכן הוא במאירי מציעים עמדה הלכתית שהיא תערובת של שתי דעות.

כאשר כתב אדם שתי אותיות שונות חייב אף ללא כל משמעות. לעומת זאת כאשר כתב שתי אותיות שוות, חייב רק בנסיבות של כתיבה בעלת משמעות. זהו צרוף דעתם של רבנן עפ"י הירו' ורבי יוסי.

שתי אותיות לכתחילה

לדעת אבן האזל וכן הוא בביאור הלכה יש להוסיף לעמדת ת"ק את הנסיבות של כתיבת שתי אותיות. הדיון העיקרי עד עתה היה בכתיבת שתי אותיות כחלק מכתיבת ספר. מה באשר לאדם שרצה לכתוב לכתחילה שתי אותיות?

בנסיבות אלו, טוען הרא"ז, חייב גם בכתיבת שתי אותיות שוות וללא משמעות  וזאת משום שזו כוונתו. למעשה ניתן לומר שזו משמעות סובייקטיווית. עמדה זו מתאימה לדברי הגמרא שהעמידה את משנתינו כולה כדעת רבי יוסי שחייב משום רושם. רישום הוא יצירת סימן מוסכם שאינו בהכרח שמוש באותיות. במקרה זה כל סימון שמשרת את מטרתו חייב עליו. עמדה זו מקהה את החידוש בדעת ת"ק שמחייב על כל יצירת  אותיות.



 

 

בית המדרש