ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מלאכת צד

ע"י: הרב מומי פאלוך

הפועל צד משמש במשמעים קרובים אך שונים. בימינו אנו מכנים את פעולת ההריגה של בעלי חיים כפעולה של ציד. משמעות זו ודאי אינה זו האמורה בחז"ל.

הפועל צד משמש במשמעים קרובים אך שונים. בימינו אנו מכנים את פעולת ההריגה של בעלי חיים כפעולה של ציד. משמעות זו ודאי אינה זו האמורה בחז"ל. גם במקורות השונים העוסקים במלאכת צד מוצאים אנו משמעים שונים של פועל זה. באופן כללי ניתן לומר שהצידה כוללת בתוכה שני משמעים מרכזיים ונראה שעולם ההלכה עשה שימוש כפול באיסור מלאכה זה במקביל למשמעים אלו. הצידה יכולה להתפרש ככליאה של בעל חיים במתחם סגור. כמו"כ הצידה יכולה להתפרש כתפיסה ואחיזה של בעל החיים. לקמן נרחיב בהבדלים אלו ובמשמעויות השונות מנקדות מבט של איכות הפעולה והיצירה של האדם.

המשמעות הראשונה מופיעה במשנתינו בפתיחתה: ה'צד צבי לבית.. צפור למגדל'. המשמעות השניה מופיעה למשל בתוספתא (יב,ב) 'צדו הראשון ונתנו לשני הראשון חייב והשני פטור', וכן הוא במשנה בביצה (ג,א) 'צדין חיה ועוף מן הביברין'. מגמות שונות אלו מופיעות בעמדות התנאים במשנה. להלן נראה שהתלמודים והראשונים בארו באופנים שונים את היחסים בין דעות אלו.

מלאכת צד מופיעה במשנתינו ובה מחלוקת תנאים:

ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר ולביברין רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב:

את עמדת רשב"ג ניתן להבין כהערה משלימה לדעתם של חכמים, ובסופו של דבר לפנינו עמדה אחת. לעומת זאת ניתן לראות את עמדתו כעמדה עקרונית החולקת על תשתית הגדרת צד. עפי"ז המשנה מייצגת שני כיווני חשיבה שונים ביחס למלאכת צד. בקצה אחד נמצא רבן שמעון בן גמליאל, ובקצה האחר נמצאים חכמים. עמדת רבי יהודה היא עמדת ביניים משלבת (בה לא נעסוק).

להבנתי, שתי גישות פרשניות אלו  המובילות  למסקנות הלכתיות שונות, מתפתחות במהלכן השונה של התלמוד הבבלי לעומת הירו' ולאחר מכן בפסיקת ההלכה של הרמב"ם לעומת הטוש"ע. בסופו של דבר עולה השאלה האם לפנינו עמדת רשב"ג טהורה או עמדת חכמים הכוללת בתוכה את רשב"ג.

אפתח בפרשנות הגורסת שלפנינו שתי דעות שונות. אות לקיומה העצמאי של עמדת רשב"ג ניתן למצוא בהתבטאויותיו במקומות נוספים בספרות התנאים:

א. דבריו 'לא כל הביברין שווים זה הכלל כל המחוסר צידה..', מופיעים גם ביחס לדברי חכמים במשנה בביצה המתירה צידה של חיה ועוף מן הביבר (שלא כנסיבות משנתינו העוסקת בצידה אל הביבר).

ב. הביטוי המרכזי המופיע בדבריו של רבן שמעון בן גמליאל, 'כל המחוסר צידה פטור', מופיע בתוספתא (שבת יב, ד-ה) כמה פעמים:

ד. הצד צבי חיגר וחולה וקטן פטור הצד את הישן חייב הצד יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקיננו בטפיחין ובבירה וכל דבר שמחוסר צידה חייב אווזין ותרנגלין ויונים הרדסיות וכל דבר שאין מחוסר צדה פטור הצד זבובין ויתושין חייב ור' יהודה פוטר

ה. הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב לעז' בן מהבאי אומ' אף בשעת השרב אם היו מקלחין פטור

הצד בהמה חיה ועוף מאפר שאינן ברשות אדם אם היו מחוסרין צדה חייב מן האפר שברשות אדם אע"פ שמחוסרין צדה פטור הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף אע"פ נכנסין לתוכה פטור לבהמה חיה ועוף אם נכנסין לתוכה חייב המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה פטור .

משמעות הדבר היא שדבריו של רשב"ג המופיעים במשנה אינם רק תגובה לדעת חכמים, אלא מדובר בעמדה עקרונית הבאה לידי ביטוי בנסיבות שונות, כולל גם התייחסות לדברי חכמים במשנה.


רשב"ג – תחבולה ותפיסה

מהם הנסיבות האוסרות את הצידה בשבת עפ"י רבן שמעון בן גמליאל (בהנחה שזו עמדה עצמאית)?

רבן שמעון בן גמליאל, קובע שצידה היא פעולת תפיסה פיסית של בעל החיים ההופכת אותו זמין לשימושו של האדם. הגמרא (שבת קו: וביצה כד.) מבררת את המושג 'מחוסר צידה' ומציעה הגדרה מורכבת ומתפתחת. מסקנתה היא שכל אימת שנדרש מהאדם מאמץ בכדי לתפוס את בעל החיים שבתחומו, נחשב הדבר לצידה ואסור בשבת ('רהיט בתריה ומטי לה בחד שיחייא' ו'עביד לרבויי'). הגדרה זו כוללת את בעלי החיים שבטבע.  ואולם, אם וכאשר מדובר בבעל חיים שהוא קשור אליו ונסמך עליו למזון, לא נדרש מהאדם מאמץ משמעותי לתופסו (אף שעתה אינו מצוי לפניו), ואין בכך צידה.

הבחנות אלו מצויות מפורשות בברייתא שבתוספתא. שם מוצאים אנו הבחנה בין סוגים שונים של בעלי חיים, כגון בעלי חיים הרועים ברשותו של האדם, לעומת אלו שרועים ברשות אחרת, וכן הבחנה בין תרנגולים ואווזים לעומת יונים הנמצאים בשובך (שלו). הבחנות אלו בין סוגים של בעלי חיים, אינן רלוונטיות לדעתם של חכמים כפי שנראה לקמן.

נשאל מדבריו של הר"ח את ההגדרה של צידה בכדי להמשיג את מלאכת הצידה לדעת רשב"ג.

הר"ח מוסיף בתאור המשנה את פעולת האדם בצידתו: 'אם פתח השער ועשה תחבולות עד שנכנס הצפור.. וגם אם הולך אחר צבי והחזירו מיכן ומיכן עד שנכנס לבית חייב'. תאור זה, כפי שנראה לקמן,  מופיע גם בדבריו של הרמב"ם בתאור מלאכת צד. התוספת המשמעותית היא התחבולות של האדם לקראת תפיסת בעל החיים. תחבולה זו היא מהותית לאיכות הפעולה של הצידה מבלעדיה אין ערך של פעולת יצירה בתפיסת בעל החיים. דרישה זו מופיעה גם בהמשך דבריו כאשר מבאר הר"ח את ההבחנה של הגמרא בין בעל חיים חולה שפטור מלצודו ובעל חיים ישן שחייב וכן ההבדל בין ביבר גדול וביבר קטן. ההבדל הוא  - 'עבידי לרבויי. ..שאורב להם כדרך שהצייד אורב לצודו'.

דברי הר"ח שנאמרו בסתם המשנה וכן בבאור התרוצים השונים של הגמרא בדעת חכמים, נכונים עד מאוד להבנת והסבר רשב"ג, שכן לפי הסבר הר"ח, מהלך הגמרא בבבלי מבאר את דעת חכמים כדעתו של רשב"ג: 'אתו הדין פירוקא קרוב לדרשב"ג'.

בסיכומם של דברים נאמר שעיקרה של מלאכת צד האסורה היא הפעילות של האדם לקראת תפיסת בעל החיים ולכידתו. מאידך גיסא, כאשר לא קיים מכשול ומחסום של תחבולות וקושי של האדם להגיע אל בעל חיים (=אינו מחוסר צידה), לא תחשב פעולה זו של נטילת בעל החיים כצידה.

חכמים – כליאה

בדעת חכמים בניגוד לרשב"ג המוקד העיקרי של איסור הצידה אינו נעוץ בתחבולות של האדם ובתפיסה הפיסית. חכמים אינם משתמשים במטבע לשון של מחוסר צידה המתמקד בפעולת האדם, אלא עוסקים בסוג המרחבים אליהם נצוד בעל החיים.

מעצם מחלוקתם של חכמים על רבי יהודה לומדים אנו על הדרישה של חכמים לאיסור צד בשבת. לדעתם איסור צד קיים לא רק בבית אלא גם בחצר ובביבר. מובן הוא שבמרחבים אלו קשה יותר לאדם לתפוס את בעל  החיים וברור הוא, כדבריו של רשב"ג, שנדרשת מהאדם עוד פעולת צידה לאחר שבעל החיים נכנס לביבר. חרף זאת מחייבים חכמים את הצד צבי לתוך ביבר.

הטעם וההיגיון לאיסור זה נובע מתפיסה שונה של מהות הצידה. לדעתם הצידה אינה מתמקדת באדם ובקושי או המאמץ הנדרש ממנו לתפיסת בעל החיים, אלא מתמקדת בתודעתו ותחושתו של בעל החיים (כפי שהאדם משער או יודע). כל אימת שבעל החיים חש כלוא ומשולל חרות כתוצאה ממעשיו של האדם נחשב הדבר לצידה. נרחיב את הדברים. בעל החיים חי במרחב הטבעי והחופשי. פעולת הצידה היא העברתו של בעל החיים מן המרחב החופשי אל המרחב התרבותי ושלילת החרות הטבעית שלו. בכך הוא נכנס לעולמו התרבותי של האדם. פעולה זו היא כליאה והיא נחשבת לצידה האסורה בשבת. המוקד אם כן אינו האדם אלא בעל החיים.

עמדת חכמים באה לידי ביטוי באופן בולט ומלא בהמשכו של הפרק במשניות ו-ז.  הנושא של משניות אלו הוא הבעיה של שניים שעשאוה בצד. בעיה זו לדעתי מתקיימת רק לדעת חכמים שכאמור מגדירים את הצידה ככליאה.

ו. צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורין לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין ורבי שמעון פוטר:

ז. ישב האחד על הפתח ולא מלאהו ישב השני ומלאהו השני חייב ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו:

מלאכת צד כפי שמשתקפת מן המשניות הללו היא פעולת נעילת הבית! יותר מכך מסופה של המשנה השניה ניתן ללמוד על פועל חלופי לצד והוא: 'צבי שמור'.  למדים אנו מהלכות אלו שעניינו של הצד הוא כליאתו של בעל החיים והפיכתו לשמור. שאלת יכולתו המיידית של האדם לאחוז בבעל החיים, אינה עניין למלאכת צד.

דוגמת מופת לכיוון זה מצוי בפרושו המפתיע של רש"י במשנה, המבאר מדוע צידת צפור לבית אינה אסורה – 'שיוצא לו דרך חלונות'. הצפור הוכנסה אומנם למקום קטן שניתן בקלות לאחוז בה, ואולם אין מבחינתה שום הגבלת חרות במעשה זה, שכן היא יכולה לברוח דרך החלונות.


מהלך הירושלמי והבבלי

שני התלמודים חלוקים, לדעתי, באופן הסבר דעת חכמים. זאת ניתן ללמוד מן הדרכים השונות ליישוב הקשיים בדעת חכמים כפי שמופיעים במסכת ביצה ושבת (בבלי וירו'). הצגת הסתירה בין המקורות התנאיים, נעשה באופנים שונים בבבלי לעומת הירו' (הירו' מציג סתירה בין המשנה בביצה לעומת המשנה בשבת, ואילו הבבלי מציג סתירה בין המשנה בביצה לתוספתא בביצה ומכאן השלכה למשנה בשבת) אך לענייניו אין נפקות לכך.

המשנה בביצה עוסקת בשאלת צידה מן הביבר. פעולה זו היא תמונת ראי של צידה אל הביבר. אם פעולת צידה מן הביבר אסורה הרי שהפעולה שקדמה לה, צידה אל הביבר, לא היתה נחשבת לצידה ולכן נאסרה הצידה מן הביבר. וכן להיפך. אם הצידה מן הביבר מותרת, נובע הדבר מן העובדה שבעל החיים כבר נצוד, ונטילתו משם אינה פעולה של צידה.

המשנה בביצה אומרת שמותר לצוד חיה ועוף מן הביברים. משמעות הדבר היא  שהחיה והעוף בביבר נחשבים כנצודים, ולכן אין איסור לצוד מן הביבר. הלכה זו  אינה מתיישבת עם המשנה בשבת בשום מובן שהוא. לדעת חכמים עוף אינו נחשב נצוד בביבר, ולדעת רבי יהודה חיה אינה נחשבת נצודית בביבר?!

תשובת הירו' היא שיש להבחין בין ביבר גדול לביבר קטן. לאמור, חכמים במשנה בשבת המתירים צידת עוף אל הביבר עוסקים בביבר גדול, ואילו המשנה בביצה המתירה  צידת עוף מן הביבר עוסקת בביבר קטן.

הבבלי לעומת הירו' מבאר את הסתירה ביחס לעוף באופן המזכיר את הירו' אולם במבט מעמיק יותר נראה שהוא מבוסס על תשתית אחרת. לדעת רבה בר רב הונא יישוב הסתירה בין המקורות הוא בקביעה שמדובר בצפורים שונות: 'כאן בצפור דרור שאינה מקבל מרות'. צפור דרור היא צפור בעלת איכות שונה – היא לעולם אינה נצודה. במונחים שעסקנו בהם קודם, היא לעולם אינה חשה עצמה מוגבלת. לא כן הם בעל חיים אחרים שמתבייתים ומשלימים עם המצב שלהם בשבי (עיין ר"ח). הברייתא בביצה שאוסרת צידת צפור מן הבית והביבר עוסקת בצפור דרור, ואילו המשנה בביצה המתירה צידת צפור מן הבית והביבר עוסקת בציפור רגילה. מוסיף הבבלי ואומר, 'השתא דאתית להכי' מאחר וכבר הוצע לנו אפשרות של הבחנה מעין זו בין המקורות השונים, ניתן ליישב את הסתירה ביחס לחיה ברוח זו (המופיעה בבלי בלבד בין הברייתא בביצה האוסרת על צידת חיה ובין המשנה המתירה צידת חיה), ולא נסתפק בתרוץ 'הא רבי יהודה הא רבנן'. היישוב יהיה שצידת חיה לביבר מותרת כאשר עוסקים בביבר גדול, לעומת זאת צידה לביבר אסורה כאשר עוסקים בביבר קטן(=תרוץ דומה לירו'). הבבלי מוסיף ושואל מהו ההבדל בין ביבר גדול וביבר קטן?


וכאן מגיעה הפתעה: תשובתו רב אשי היא: 'כל היכא דרהיט אבתריה ומטי לחה בחד שיחייא ביבר קטן, ואידך ביבר גדול...'. בהמשך דברים מובאות עוד שתי הגדרות הקרובות ברוחם להגדרה זו.

הגדרה זו, כך לדעת אחרונים רבים (ב"י ועוד), מתאימה להגדרת הגמרא (ביצה כד.) את המושג מחוסר צידה לדעת רשב"ג: 'הבו מצודה ונצודנו'. הבבלי ממיר את המרחבים השונים (ביבר גדול או קטן) למושגים הקשורים לפועלו של האדם!!

אם נסכם ונשווה את מהלכם של הבבלי והירו', נקבל תוצאות הדומות להבחנות השונות של הצידה בדעת רשב"ג וחכמים. לדעת הירו' הצידה נמדדת בגודלו של המרחב אליו נצוד בעל החיים. לעומת זאת הבבלי עסק בשאלת הפעולה הנדרשת מן האדם לאחיזתו בבע"ח, וליתר דיוק הזמינות של בעל החיים ביחס  לאדם.

המפתיע הוא שאת ההגדרות של הצידה (רמת הזמינות) חידד הבבלי בדעתם של חכמים! במילם אחרות, בעוד שהירו' נשאר נאמן לשפה ולהגדרה של הצידה של חכמים במשנה ועסק במרחבים שונים המצביעים על איכות הכליאה, הבבלי המיר את שפת חכמים משאלת המרחב לשאלת הזמינות והתחבולה של האדם.

אות הפתיחה והסימן למהלכו של הבבלי הוא הגדרתו של רבה בר רב הונא אשר הפנה את המבט לסוג בעל החיים יותר מאשר לשאלת המרחב עצמו – צפור דרור שאינה מקבלת מרות. כאמור לעיל הבבלי המשיך כיוון זה בפרשנותו את התרוץ המופיע בירו' העוסק במרחבים (ביבר גדול וביבר קטן).

ברוח מה שנאמר בראשית הדברים מתקבל שהירו' שמר על הפרדה ברורה בין דעת חכמים ובין דעת רשב"ג, לעומת זאת הבבלי ראה בהם עמדה אחת ובאר את עמדת חכמים לאור הגדרותיו והערותיו של רשב"ג.

'צפור דרור' כמודל

מדבריו של הר"ח בפרשנות הסוגיה עולה שרוחו של התרוץ ביחס לצפור דרור המתמקד בשאלת הביתיות של בעל החיים היא זו אשר קובעת את הגדרת הצידה גם ביחס לחיה ולשאלת גודל הביבר קטן/גדול והדרישה מן האדם לתחבולה. לאמור, ביבר קטן אינו דורש מהאדם עוד תחבולה משום שבעל החיים התביית.

השוואה מדוייקת יותר בין העמדה שהוצגה בראשית הדברים בדברי רשב"ג ובין הפרשנות שניתנה בדברי הבבלי מלמדת על עידון ומגמה של התקרבות בין הדעות השונות. עד עתה עסקנו בשתי עמדות קצה – צידה מנקודת מבטו של בעל החיים – המרחב הפיסי השולל את חרותו, לעומת צידה מנקודת מבטו של האדם – מחוסר צידה. עתה הגענו לעמדה מזוקקת – נצוד או לא נצוד. האם בעל החיים לאחר פעולה זו שינה את תחושתו והוא נצוד. מרכיב זה כולל בתוכו מימד זיאולוגי ומימד אנתרופולוגי כאחד. מחד אנו בוחנים את השינוי שחל אצל בעל החיים, מאידך ברור הוא ששינוי זה משפיע על זמינותו לאדם.


הלכה - רמב"ם לעומת טור ושו"ע

פסיקת ההלכה מפתיעה. הרמב"ם (י,יט) פסק כרשב"ג. ההגדרות שלו לצידה נשענות על דברי רשב"ג באופן ברור. המבחן העיקרי הוא שאלת מחוסר צידה. נוסף לכך רואים אנו בתאורו המפורט את המשנה שהוא מבאר ומוסיף לפועל צד את הצורך בתחבולה המופיעה כבר בר"ח.

הצד דבר שדרך מינו לצוד אותן חייב, כגון חיה ועופות ודגים, והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה, כיצד כגון שרדף אחרי צבי עד שהכניסו לבית צ או לגינה או לחצר ונעל בפניו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל ונעל בפניו, או ששלה דג מן הים בתוך ספל של מים הרי זה חייב, אבל אם הפריח צפור לבית ונעל בפניו, או שהבריח דג ועקרו מן הים לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב ונעל בפניו הרי זה פטור, שאין זו צידה גמורה שאם יבא לקחתו * צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם, לפיכך הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה.

בדבריו לא מצאנו הבחנה בין סוגים שונים של צפורים כאמור בדברי הגמרא, ונראה הדבר שהבין את מהלך הגמרא כהסבר בדעת חכמים שאינו מחייב את עמדתו של רשב"ג.

למרבה ההפתעה הרמב"ם פוסק שהנועל את הבית וצבי בתוכו נחשב לצד. ואולם הלכה זו מופיעה בדברי הרמב"ם בהמשכו של הפרק (הלכה כג) לאחר עיסוק בנושאים אחרים ולא בהלכת הפתיחה המגדירה את מעשה הצידה. לדעת האבנ"ז נראה שיש במעשה זה תולדה של צד ולא אב המלאכה. דבריו מתיישבים יפה עם האמור בדעת רשב"ג והסבר המשנה כמייצגת שתי דעות שונות.

פסיקת הטור והשו"ע שונה.

להבנתי הטור והשו"ע (שטז) הבינו כבבלי שיש לראות את דעת רשב"ג כתגובה והשלמה לדעת חכמים ובסופו של דבר לפנינו עמדה הלכתית אחת.

* (א) הצד <א> צפור א דרור (ב) למגדל שהוא ניצוד בו, (ג) ושאר צפרים, וצבי, לבית או לביבר * (ד) ב שהם נצודים בו, חייב; ואם אינו נצוד בו, (ה) פטור אבל אסור

המבחן העיקרי בצד היא השאלה האם בעל החיים נצוד או לא. בנין אב לכל אלו הוא צפור דרור שאינו נצוד לעומת האחרים. כלומר, השאלה אינה מה נדרש מהאדם, אלא מה קרה לבעל החיים: האם הוא מרגיש נצוד או שמא אינו מרגיש נצוד. צפור דרור לעולם אינה נצודה אלא במקום צר מאוד כמגדל, וכן הוא צבי לבית ולביבר.

אשר על כן גם אם הכניס את הצפור למקום שקל לתפוס אותה (=אינו מחוסר צידה) כל עוד אין הצפור הופכת להיות נצודית אין בדבר צידה. וכן פסק המשנה ברורה בעקבות המג"א ועוד:


(א) הצד וכו' - היינו שפתח שער המגדול ועשה תחבולות עד שנכנס הצפור לתוכו וסגר עליו אפילו לא תפסו עדיין בידו חייב כי בסגרו המגדול נגמרה הצידה אבל במה שהכניסו לבית [א] אפילו הבית קטן [ב] וגם חלונותיו סתומין עדיין אינו נצוד שטבעו של הצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזוית לזוית ואינם יכולים לתפסו ולכן אינו נקרא צידה מדאורייתא:

 

 

 

בית המדרש