ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

המכה בפטיש

ע"י: הרב מומי פאלוך

מלאכה זו עברה גלגולים רבים. בפרק שנים עשר, הבונה, מופיעה מלאכה זו בתוך רשימה של מלאכות הקשורות לבניה: הבונה, המסתת, המכה בפטיש והקודח. לעומת זאת, הופעת מלאכה זו ברשימת המלאכות שבפרק שביעי מלמדת שהיא שייכת לנבחרת מיוחדת של מלאכות, אבות, עליהם חייבים בלבד.

מלאכה זו עברה גלגולים רבים. בפרק שנים עשר, הבונה, מופיעה מלאכה זו בתוך רשימה של מלאכות הקשורות לבניה: הבונה, המסתת, המכה בפטיש והקודח. לעומת זאת, הופעת מלאכה זו ברשימת המלאכות שבפרק שביעי מלמדת שהיא שייכת לנבחרת מיוחדת של מלאכות, אבות, עליהם חייבים בלבד. יש להוסיף שהרשימה המופיעה בפרק שנים עשר אינה כלולה ברשימה שבפרק שביעי. הבדל זה לא ניתן להסבר באמצעות ההבחנה שבין אבות ותולדות שכן חלק מן המלאכות המופיעות בפי"ב נקראות אבות (בונה ומכה בפטיש) בפ"ז, וחלק מהן אינן מופיעות כלל (מסתת וקודח). נראה עפי"ז לומר שרשימה זו שבפי"ב משקפת עמדה קדומה יותר ביחס למלאכות האסורות בשבת. אנו מגובשים בחלוקה, אותה ייסד הרמב"ם באופן חד וסופי, המחלקת בין אבות (ומעין אבות, כגון קוצר וזומר) לעומת תולדות. כל פעולה ופעולה אסורה אמורה להשתייך לאב מלאכה והמלאכות הן פעולות הדומות בחלק מהקריטריונים לאב (דמיון חיצוני בפעולה, או בתוצאה וכו'). כך מצינו למשל בדברי האמוראים רב ושמואל בסוגיין המשייכים את רשימת המלאכות שבמשנתינו לאבות מסויימים: מסתת חייב משום בונה או משום מכה בפטיש. ואולם, יתכן שבתקופה קדומה יותר הפעולות האסורות היו שייכות למשפחות וקבוצות וליתר דיוק תחומי עשייה כגון סדורא דפת וכדו'. ראשית נציין, שהמונח אבות כלל לא מופיעה במסכת שבת, אלא רק במשנה זו האחרונה שיש לה מאפיינים מאוחרים ומסכמים כפי שהוכיח גילת ועוד.

ברור היה (לפחות בבית מדרשו של רבי עקיבא ודעימיה) שישנם תחומים מסויימים של פעילות תרבותית האסורה בשבת: סדורא דפת, הכנת הבגד, הכנת הספר וכו'. כל מה שהוא חלק משמעותי בשרשרת הכנת התוצרים הללו נחשב לאסור מבלי לציין שזה אסור יותר מזה, ומבלי לקבוע במסמרות מספר מדוייק של מלאכות. הקביעה שרק לט מלאכות אסורות ותו לא, וכן הקביעה מה הם השמות המדוייקים של מלאכות אלו, נעשתה רק במשנתינו.

מכאן שמסתת ובונה ומכה בפטיש כולם מלאכות הקשורות לתהליך הבניה וכולן אסורות בשבת.

(נזכיר שרבי אליעזר הרחיב ואסר את כלל הפעולות בשבת (חולב, מכבד וכו') ולא רק קבוצות מסויימות הקשורות לעולם של תיקון ויצירה).

מכה בפטיש – גמר תהליך

רש"י בפרק שנים עשר (קב,ב) מבאר מהי ההכאה בפטיש.

גם הוא באבות מלאכות, והוא בלעז פי"ק +פטיש גדול+, שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב, ומבדיל מן ההר קצת - הוא מכה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן, וכל הגומר בשבת מלאכה - תולדת מכה בפטיש היא.

לדעתו מדובר בהכאה אחרונה בסלע ע"י פטיש במטרה לכרות את האבן. כלומר מלאכה זו היא הכאה בפטיש ממש ועניינה הוא פעולת סיום (ועיין במשנת א"י אודות טכניקות הכריה השונות).

רבה ורבי זירה הרחיבו את רעיון המלאכה, והחילו אותה על כל פעולת גמר: 'כל מידי דאית בה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש'. לאמור, העקרון נשאר (גמר מלאכה), והמקרה (הכאה בפטיש בבנייה), אינו אלא דוגמא.



מצב או פעולה

מדברי רש"י (ד"ה תנור) ביחס להכנת תנור בשבת משמע שמכה בפטיש הוא פעולה של ממש ולכן חייב בעשיית תנור משום שבסיומו נדרשת פעולה מיוחדת, זאת לעומת חבית שלא חייב על מכה בפטיש משום שסיומו נעשה מאליו באפייה בתנור.

לעומת זאת ניתן להבין מדברי הירו' שמכה בפטיש הוא חיוב על סיום התהליך, אף ללא פעולת סיום או למצער ללא פעולת סיום מיוחדת:

הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה כד מפרכייא בראשייא משום דשה כד מתברא בצדדיא משום בוררת כד מספייא משם טוחנת כד מנפייא משם זורה גמרה מלאכתה משם מכה בפטיש

עפ"י הירו' די בעובדה שעתה הסתיימה פעולת הכנת הבגד ובכך יחוייב במכה בפטיש, אף שהסיום לא היה דרמטי במיוחד.

עד עתה הובהר שמכה בפטיש מבצע פעולה של סיום הכלי. בדברי רש"י (מז.) ביחס לבניית מטה של טרסיים עולה ניסוח מדוייק:

'הוא תחלתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי בנין'.

בניית המטה היא פעולה שלימה המתחילה ומסתיימת ע"י מעשה האדם.

הגדרה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו של רש"י לעיל (קב,ב) בו הובאה הדוגמא של ניתוק האבן במחצבה.

יתר מכך, במקומות אחרים  (עה:)מוצאים אנו שרש"י מחייב על מכה בפטיש אף שאין לפנינו יצירה מתחילתה וסופה. כך מצאנו ביחס למסתת אבן שנחצבה והוא מחליקה. פעולה זו אסורה משום מכה בפטיש. בזו אין לפנינו יצירה שלימה. כן הוא גם בדוגמא נוספת שם (עה:) במקרה של  צר צורה בכלי שחייב משום מכה בפטיש. פעולתו של זה  היא יצירת צורות לנוי.

תלמידיי – חבריי רועי קליפר וירון שפירו (בשם הרב סגל מכולל צמח צדק) הסבירו את השינויים ברש"י (האם נדרשת הכנה כלי מראשיתו ועד סופו) בסברא הממקדת את האיסור באדם (חפצא) ולא בכלי (גברא). מכה בפטיש אינו מתמקד בסיומו של הכלי, אלא בסיום פעולתו של האדם ביחס לכלי. אשר על כן אם האדם סיים פעולתו, אף שאחריו יש צורך בפעולות נוספות של בעל מקצוע אחר אין בכך בכדי לשנות את מעשיו. אשר על כן המחליק את האבן חייב משום מכה בפטיש, ואף שלאחר מלאכת ההחלקה תבוא פעולה אחרת ובעל מקצוע אחר שיוסיף איכות נוספת. מאחר והוא השלם את פעולתו, חייב.

מובן נוסף ושונה לחלוטין מצוי בדברי  רש"י (עג.).

הוא גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה, ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה.

רש"י מפרש את ההכאה בפטיש כפעולה של האומן בסיום מלאכתו לשם החלקת הפטיש. לאמור, פעולה זו אינה קשורה כלל להכנת הכלי, אלא לשיוף הפטיש לקראת הפעולות הבאות.

מכה בפטיש – גמר פעולה

מדברי רבי יוחנן ור"ל בירו' עולה תמונה רדיקלית יותר של אב מלאכה מכה בפטיש. הגמרא מספרת שהם עסקו בפרק שביעי שלוש שנים. התנובה של הלימוד היה מציאתם של שלושים ותשע תולדות לכל אב מלאכה שמרשימת המלאכות. ואולם, מציינת הגמרא, במקרה שלא נמצא אב לפעולה מסויימת, שייכו האמוראים את הפעולה לאב הכוללני מכה בפטיש.

ר' יוחנן ורבי שמעון בין לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדו' על כל חדא וחדא מן דאשכחון מיסמוך סמכין הא דלא אשכחון מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש

רבות נלמד מדברי גמרא אלו (למשל שכפי הנראה היה נתון לפניהם שמלאכות אסורות והם רק ביצעו את פעולת השייום), לעניינו ניתן ללמוד על הבנתם את מלאכת מכה בפטיש. עפ"י אופן המיון של האמוראים שראו בכל מלאכה שלא נמצא לה אב, איסור של מכה בפטיש, ניתן ללמוד שכל פעולה שהיא המסתיימת ניתן לראות בה  (תולדה של ) מכה בפטיש.עד כה אופיין אב מלאכה זה במאפיין תהליכי, לאמור, לאחר סיום שרשרת פעולות באה מלאכת מכה בפטיש. עפ"י ריו"ח ור"ל כל פעולה בעולם שמסתיימת ניתן לראות בה מלאכת מכה בפטיש.


מכה בפטיש – ייפוי ועיצוב

לדעת חלק מן הראשונים ובראשם המאירי והתוס' מלאכת מכה בפטיש מגיע בשלב מאוחר יותר מאשר סיום הכנת הכלי באשר הוא. מלאכה זו אינה שייכת למישור הכנת החומר, והיא באה רק לאחר סיום הכנתו. מהותה של מלאכה זו היא הייפוי והעיצוב של החומר והכלי שנוצר. ניתן לומר שהיא מעין נשמה לגוף. נציין כמה ראשונים אשר תולים את הבנתם זו בדברי האמוראים:

רש"י (עה:) -  על דברי הגמרא 'אמר ריש לקיש הצר צורה בכלי.. חייב משום מכה בפטיש', מבאר רש"י (ד"ה הצר בכלי צורה) :'בכלי שעומד לכך לנאותו'.

תוס' - בעלי התוס' (ד"ה המסתת) מבארים שלא ניתן לחייב על מסתת משום מכה בפטיש אם מדובר בפעולת של חיתוך ממש שכן במקרה זה יש מקום לחייב משום מחתך, אלא 'מייפה אותה(=את האבן – מ.פ.) ועושה בה שירטוטין ויפוי'.

מאירי – הערה מעניינת יש למאירי (קה.) בשם חכמי הדורות בסוגיית כותב אות אחת בסיום ספר. הראשונים שואלים מדוע לא ניתן לחייב את הכותב אות זו משום מכה בפטיש. תשובתם של ראשונים אלו מלמדת על הבנה מיוחדת של מלאכת מכה בפטיש:


אע"פ שביארנו שאם כתב אות אחת סמוך לחברתה פטור וכן הדין בארג חוט אחד על האריג מ"מ אם כתב אות אחת והשלים בו ספר או ארג חוט אחד והשלים בה בגד חייב שכל שהשלים בה חשובה היא כשתים וחייב משום כותב וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש וכמו שאמרו בפרק כלל גדול האי מאן דשקיל וגו' חייב משום מכה בפטיש ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כלה כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כלה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה וכן מה שאמרו בשקיל אקופי בגלימיה שהרי הגלימא כלה עשויה אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש שאם לא כן אף המלאכות שתחלתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיוצא בה היה ראוי להתחייב בה משום מכה בפטיש.

לדעה זו יש להוסיף קו גבול מעניין שעולה מדבריו של 'מנוחת אהבה'. הוא דן בשאלה האם מותר לפתוח סתימה בשבת? לדעתו מותר הדבר ואין לראות בזה מלאכת מכה בפטיש שכן הכיור/הכלי נעשה כבר וניתן היה לשימוש בעבר אלא שעתה נוצרה בו תקלה (חיצונית) שיש להסירה. פעולה זו אינה שייכת להכנת הכלי אף לא לשלב הייפוי והעיצוב שלו, אלא לתיקון וממילא מותר הדבר. יש להזהר, ועל כך בדברי הרמב"ם, שתיקון זה לא ייעשה באופן מקצועי.

נפקא מינא

למעשה עד כה ראינו שתי תפיסות מרכזיות ביחס למלאכת מכה בפטיש. האחת מגדירה את המלאכה כפעולת סיום (חומרי) והאחרת מגדירה אותה כפעולה אסתטית עיצובית. בשו"ע לא קיימת התייחסות ישירה למלאכה זו וניתן לדלות ממקומות שונים את דעתו של השו"ע. ביחס לקולייס האיספנין (שיח) דן הביאור הלכה בשאלת אפשרות של חיוב מכה בפטיש את מי שנותן מים על דג מליח זה שבכך גומר את הכנתו (ללא בישול של ממש). הוא מצטט את דברי האחרונים המצדדים באפשרות של חיוב מעין זה בהכנת האוכל, ואולם הוא מסתייג מכך שכן לדעתו 'הוא דבר חדש שלא נמצא בפוסקים'. מבארים האחרונים (משנת השבת) מה יסוד ההתלבטות במקרה זה וכן במלאכות אחרות בהם אנו קובעים מחד שיש באוכלין כגון בונה (שבת צה,א), טוחן וצובע (שו"ע תקט,ג) לעומת אחרות שלא קיימות כגון צובע (שבת עה,ב), צובע (שו"ע ש"כ,כ), ממחק (רמ"א ס"ס שכא). מלאכה באוכלים אינה חשובה כמלאכה בחומר פיסי ממש. אשר על כן אם הפעולה המדוברת מתייחסת אל האוכל כאובייקט ופועלת עליו, אין לראות בזה מלאכה אסורה שכן האוכלים אינם חשובים כמו ספר או בית. לעומת זאת אם מדובר בפעולה של יצירת האוכל עצמו (ולא פעולה עליו) אזי יש לראות בכך מלאכת יצירה האסורה. אשר על כן נחייב בונה באוכלים. מה באשר למכה בפטיש? עפ"י הדעות שהוצעו לעיל התשובה ברורה: אם זו פעולה של ייפוי אין לאסור, לעומת זאת אם מדובר בפעולה של סיום תהליך יש לחייב.



מכה בפטיש – מלאכת אומן

דברי הרמב"ם (פ",י טז-יח) מפתיעים :


טז. המכה בפטיש הכאה אחת חייב, וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו.


יז. המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר. +/השגת הראב"ד/ וזו היא מלאכת [וכו']. /א"א/ נסחא אחרינא מלאכת בונה.+

יח. המסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש, הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב משום מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור, המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם אינו מקפיד מותר. +/השגת הראב"ד/ המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב. א"א מפרשים אחרים פירשו (עי' תוס' שבת קמז ד"ה המנער ובראשונים שם) מנערו מן המים שנפלו עליו והוא תולדת מכבס והפי' הזה הוא לפי הענין.+


הרמב"ם קובע שפעולה של גמר מלאכה אינה אלא תולדה בלבד. מהו א"כ האב? משפט הפתיחה שלו קובע שכל הכאה בפטיש חייב. האם זהו אב המלאכה?

בעל 'אבן האזל' מבאר בדבריו בהתבסס על הדוגמאות המובאות בהמשך הדברים ('מפיס שחין כדרך הרופאים', ו'מנער טלית כדרך האומנין' ועיין ברש"י ותוס' שפרשו את מנער בטלית כבעיה של כובס וכו'), שהמאפיין של אב מלאכה זה הוא מעשה אומן. מעשה זה אינו חייב לבוא בסופה של המלאכה וכל עניינו הוא פעולה מקצועית שבדרך כלל מלווה גם בציוד שכזה. (ועיין בדברי רבנו חננאל שפירש כן).

דבריו אלו משתלבים היטב עם האמור בראשית דברינו אודות הופעתו של אב מלאכה זה במסגרת שלל פעולות הבניה. אכן מכה בפטיש אינו מחוייב שיתרחש בסופה של מלאכה ואולם השימוש בפטיש במהלך הבניה אינו מעשה סתמי, אלא הוא מעשה של אומן וכל מעשה אומן (ושימוש בכלי אומן) חייב.

פעולת סיום היא תולדה בלבד שכן היא דומה במשהו לפעולה מקצועית ואומנותית.

 

 

 

בית המדרש