ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מאמר אורח- על חומרות, קולות ודרכה של הלכה

ע"י: הרב יוני רוזנצוויג

הרב יוני רוזנצוויג, ראש ישיבת ההסדר ´שבות ישראל´ ורב קהילת ´נצח מנשה´ בבית שמש, דן במאמר אורח בדרך פסיקת ההלכה המאומצת על ידי הציבור-פסיקה עצמאית המתבססת בעיקר על שיטוט פשוט בגוגל. הרב רוזנצוויג מתריע מפני המסקנות המחשבתיות שאדם עלול לגבש כתוצאה מכך, ומסביר את מקומן של ה´חומרא´ וה´קולא´ בפסיקת ההלכה.

במאמר זה ברצוני לדון בדרך פסיקת ההלכה, לא של פוסקים, אלא של הציבור. הצורך שבמאמר נובע מכך שהיחס בין פוסקי הלכה לבין הציבור השתנה בימינו. הציבור איננו מחויב לברירת מחדל רבנית זו או אחרת. פסיקת הלכה בימינו הינה שוק חופשי, כל הרוצה ליטול בא ונוטל. לא רק בעולם הדתי-לאומי הפכה ההלכה להיות נסחרת ברבים, כאשר בשיטוט פשוט בגוגל אפשר למצוא אלף ואחד תשובות לכל נושא, וכל אחד יכול לבחור כאוות נפשו ויש לו על מי לסמוך. אף בעולם החרדי זה כך, כאשר כבר אין סמכות אחת ברורה, ובזמן שרב מסוים פוסק בצורה מסוימת, מי שרוצה פוזל לכיוונו של רב אחר שפוסק אחרת ומקבל עליו את פסקו.

מאחר וכך הם פני הדברים, ונראה שמגמה זו רק תלך ותגבר. הציבור מוצא את עצמו יותר ויותר פוסק לעצמו, בבחרו בסמכות הרבנית שבה הוא בוטח ולאורה הוא הולך. פעמים רבות לא מדובר בבחירה לחיים, אלא בבחירה לאותו נושא שעליו הוא שואל. השואל עושה לו רב לאותה שאלה, אך בשאלה אחרת שבה תשובתו של הרב לא תמצא חן בעיניו הוא יבחר בסמכות הלכתית אחרת. לא באתי לבקר תופעה זו במאמר זה, אלא לתאר אותה. את הביקורת – לטוב או לרע – אשאיר לאחרים.

אולם, המצב המתואר לעיל מביא לידי רעה גדולה, שכאשר אנשים בוחרים לעצמם כיצד לפסוק בנושא מסוים, ללא שהם מכירים את הסוגיות ואת היסטוריה ההלכתית של אותו נושא, הם מגיעים למסקנות שגויות. אינני מתכוון למסקנות הלכתיות שגויות, אלא למסקנות מחשבתיות שגויות. העולם מתחלק היום למחמירים ולמקילים, או לשמרנים וליברלים, או לחרד"לים ולדתיים-לייט – תקראו לזה איך שתרצו. בין כך ובין כך, גם לחומרא וגם לקולא יצא שם רע בעם ישראל.

תומכי ההחמרה כאידיאולוגיה תופסים את החומרא במקרה הקיצוני כעיקר הדין ממש, ובמקרה הפחות-קיצוני הם מכירים בכך שיש אף דעות אחרות אך סבורים שמי שבאמת רציני בנוגע ליהדותו יבחר בהחמרה. מתנגדי ההחמרה, לעומתם, סבורים שההחמרה הינה סוג של פונדמנטליזם במקרה הגרוע, ומעין עיוורון רוחני המתעלם מהמציאות המתפתחת לעינינו במקרה הטוב.

לעומתם, תומכי ההקלה כאידיאולוגיה תופסים את הקולא כעיקר הדין ממש, או שהם סבורים שנכון להקל עקב כך שיש צורך "לשחרר חבל" בכל מיני תחומים שמשתנים עם הזמן. מתנגדי ההקלה רואים באלו שמקלים כאלו שמסירותם ומחויבותם להלכה לוקה בחסר, או כאלו שמחפשים חיים קלים ואינם באמת קשורים בצורה רצינית ליהדות.

הצד השווה שבהם, שכל אחד מתייג את השני כקיצוני בדעותיו, וכל אחד סבור שהוא מייצג את "רוח ההלכה", וכל אחד סבור שהשני במעשיו ובדעותיו מביא חורבן על היהדות האורתודוכסית, ושהדרך היחידה שבה היא תוכל לשרוד את צוק העיתים התרבותי היום הינה באימוץ האידיאולוגיה שלו. כאמור, כל זה נובע מכך שאין הבנה מספקת של ההלכה וראייה רחבה שנותנת לאדם את האפשרות להבחין בין דאורייתא לדרבנן, בין עיקר לטפל, בין מנהג לתקנה, בין ההלכה בטהרתה לבין יישומה במציאות, ועוד. כשכל מה שיש זה שורה תחתונה, קשה לראות מורכבות.

ובכן, אם אנו מתכוונים באמת ובתמים להמשיך בדרך זו של החלטה אישית על מי לסמוך ועל פי מי לפסוק בכל נושא, ואנו מתכוונים להמשיך ולבנות את חיינו הרוחניים על פי אבני בניין שאנו בוחרים אותן אחת לאחת, כדאי שנכיר קצת יותר את המושגים של החומרא והקולא, על מנת שנדע לשלב אותם בצורה מיטבית בחיינו, ולא נפחד מהם כל כך.

נתחיל בחומרא. החומרא היא דבר נפלא, וחבל שיש כאלו שמפחדים ממנה. משל למה הדבר דומה? לזוג נשוי העובד ללא לאות לפרנסת הבית והילדים. יום-יום הם נוסעים לעבודתם ומרוויחים את פת לחמם, וכל הכסף שהם מרוויחים הולך לתשלום חשבונות הבית, חוגים לילדים, מסגרות חינוך, וכו'. אין אף אחד מבאי הבית מודה להם על עבודתם הרבה – אף אין הם מודים זה לזה. אין אף אחד מבאי הבית שמבטא את הערכתו באופן קבוע, אם בכלל. אמנם, לעיתים, כשאחד מהם חורג מהשגרה ועושה פעולה מיוחדת לטובת השני – כקניית מתנה מיוחדת, או עזרה בבית, וכדו' – פתאום נאמרת מילה טובה.

ולכאורה הדבר תמוה: מדוע על העיקר עוברים לסדר היום באופן קבוע, ואילו דווקא לדברים הקטנים שפחות משמעותיים לקיום הבית שמים לב? התשובה ברורה: השגרה, לא זו בלבד שהיא שוחקת, אלא שהיא מצופה מאיתנו. כילד קטן אני זוכר שאם התייחסתי יפה לאחיי לא הייתי מקבל פרס על התנהגות טובה, אך על התנהגות רעה ודאי הייתי מקבל עונש. כך גם בחברה בכלל – ההנחה היא שאדם יתייחס בנימוס לחברו, ואף אחד לא יטפח לשני על השכם על כך שנהג על פי חוקי המוסר והנימוס הבסיסיים. מאידך, חריגה מכללים אלו גוררת עונש. ההתנהגות הבסיסית והחובות הבסיסיות מצופות מאיתנו, ועל כן אנחנו לא שמים לב אליהם דרך קבע, וגם אין בכך כדי להראות אהבה גדולה או הקרבה גדולה. לעומת זאת, ההשקעה מעבר לחובה הבסיסית זוכה אצלנו להכרה ברורה, גם אם תרומתה הממשית היא מזערית.

חומרות הן אותן תרומות מזעריות שאדם תורם מעבר למצופה ממנו בשדה הרוחני, ועל כן נסוך בהן חן מיוחד. לחומרות יצא שם רע מפני שאצל אנשים מסוימים החומרות הן מחויבות, וכל המחמיר הרי זה משובח. החומרות הפכו לעיקר הדין אצל רבים, אך משנעשו עיקר הדין איבדו את טעמם המיוחד. כל גדולתה ויופיה של החומרא נעוצות בעובדה שאין כל חובה לעשותה – ואף על פי כן האדם לוקח אותה על עצמו! החומרא היא בחירה של היחיד להוסיף מעבר לחובתו הבסיסית, וזאת מתוך האהבה הגדולה והמסירות שהוא מרגיש כלפי ריבונו של עולם.

אם אנו מבינים כך את החומרא, ממילא נובעות הוראות שימוש ברורות לשימוש בחומרא: (1) ברור שלא שייך לכפות חומרות על הציבור, שהרי החומרא היא עניין אישי של כל אחד ואחד בחייו, בבחירותיו ובהחלטותיו בעבודת ה'. חומרות ציבוריות מוציאות מעצמן את כל היופי שיש בהן, אלא אם כן ברור כשמש כי הציבור כולו מעוניין בחומרות אלו. (2) גם כאשר אדם או ציבור לוקחים על עצמם להקפיד בחומרא מסוימת, מיסודה של החומרא שהיא לא תקבל צביון של עיקר הדין, שכן אם אדם מרגיש מחויב אליה לגמרי הרי שהיא הופכת לשגרה וכבר לא מבטאת מחויבות נוספת מעל ומעבר למצופה. חשוב תמיד להדגיש את היסוד ההתנדבותי שבחומרא. (3) החומרא היא אחת הדרכים הטובות ביותר לייצר קשר עם הקדוש ברוך הוא. טוב לאדם שיקח על עצמו חומרא לפחות בנושא אחד, להראות כי הוא באמת אוהב את ה' ואת תורתו. היפה בחומרות הוא שהאדם יכול לבחור באיזה נושא להחמיר, על פי נטיית לבו והחיבור שהוא מרגיש למצוה ספציפית. שם הוא יכול להשקיע כאוות נפשו.

מתוך הדיון על החומרא, נוכל להבין אף את מקומה של הקולא. מקומה של הקולא הוא דווקא בשגרת החיים היום-יומית. קיומה של ההלכה בשגרה זו מלווה באתגרים רבים. לפעמים יש ביכולתנו לעמוד בהם, ולפעמים מציאות החיים מקשה על כך. אם החומרא הינה התעלותו הרוחנית של האדם ומציאת הקשר בינו לבין ה' בתוך הוויתו שלו, הקולא משמשת להתחקות אחר עקבותיו של הקדוש ברוך הוא בתוך המציאות עצמה. החומרא נכפית על האדם מבפנים, אך הקולא נכפית עליו מבחוץ. השתמשתי בלשון כפייה, כיוון שאני חושב שרבים רואים קולות כדבר שהאדם בוחר בהם ברצונו, ופעמים רבות מתוך רצון להקל על עצמו. אולם, אינני חושב שמרבית האנשים פוגשים את הקולא באופן זה. אדרבה, רובם מרגישים שהחיים כופים אותם לקבל את הקולא, או במילים אחרות: הקולא היא מחויבת לאור המציאות שעמה אנו מתמודדים.

אפשר לבטא רעיון זה אף מנקודת מבט אלוקית. אם החיים הם כאלו שמצריכים הם אותנו להקל בדבר מסוים, כנראה שזהו רצון ה'. כמובן, כלל זה נאמר מתוך הסתכלות בתנאי החיים האובייקטיביים, ולא ברצונו השרירותי של אדם. כשהתנאים הם כאלו שמצריכים הם אותנו להקל על פי שיטות מסוימות יש להניח כי באותה שעה רצונו של הקדוש ברוך הוא הינו שכך יהיה. לכן ישנן קולות בהלכה, לכן ישנה גמישות בהלכה ומנעד שלם שבתוכו אפשר לעבוד – ההלכה היא לא חד-גונית או קפואה במקומה, כדי שנוכל לעבוד איתה בתוך מציאות משתנה ולבטא את רצון ה' במגוון מקרים. הקולא היא אפשרות נפלאה להתחבר אל הקדוש ברוך הוא בתנאים משתנים ומורכבים, ויש לאחוז בה בשתי ידיים.

לפי דברינו, כללי השימוש בקולות הם כדלהלן: (1) שימוש בקולות הוא לכתחילה. מותר לאדם ללכת על פי פסק מיקל במקום שתנאי חייו מורים לו בבירור שזו הדרך הנכונה בשבילו. (2) אין להפוך שימוש בקולות למדיניות. באופן עקרוני נכון ללכת בענייני מנהג על פי מה שנהוג בחברה ובענייני הלכה על פי מה שפוסקים רוב הפוסקים. אולם, כאמור, חובה להשתמש בקולות במקום במקומות הנכונים. (3) חובה על כל מקל לראות את הקולא כצהר להתחברות אל הקדוש ברוך הוא. הקולא איננה פתח מילוט מעבודת ה' – היא פתח כניסה אליו. היא מאפשרת עבודת ה' טובה יותר ומיטבית יותר בתוך מרחב החיים המורכב והלא-פשוט.

למרות חד-משמעיותם של הדברים, ברור הדבר שייתכנו מודלים אחרים וכללים אחרים למשתמש הנבוך בקולות וחומרות. אולם לעניות דעתי העיקרון שצריך להיות שליט הוא קבוע: בין הקולות ובין החומרות צריכות לקרב את האדם לאלוקיו, ולא להרחיקו ממנו. יסוד היסודות של עבודת ה' של האדם היא המקום הפנימי שממנו הוא יוצא אל עבודה זו. בין אם הוא בוחר להחמיר על עצמו, ובין אם הוא בוחר להקל על עצמו, אם נקודת היסוד של בחירה זו היא הרצון להתחבר אל הקדוש ברוך הוא בכל מאודו, הרי שלא ייתכן שהבחירה שיבחר תוליך אותו שולל. אדרבה, היא תוביל אותו ישירות לאהבת ה'.

 

 

 

בית המדרש