ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בגדי קודש לכבוד ולתפארת

ע"י: הרב איתמר אלדר

מדוע מצווה התורה שבגדי הכהן הגדול יהיו לכבוד ולתפארת? האם התורה איננה נכנעת לעלמא דשקרא, בהלבישה את הכהן הגדול בבגדי זהב? בחינת סיפורו של יוסף והעליות והמורדות בחייו, לאור הבגדים שמתוארים בתקופה באותם הסיפורים. בחינת מגילת אסתר והמלבושים המוזכרים לאורכה. מהו הקשר בין בגדי יוסף, מרדכי והכהן הגדול? מהי הבגידה שיש בבגדים? מהו פגם הבגדים הצואים, וכיצד אפשר להינצל ממנו? מדוע לובש הכהן הגדול בגדי לבן בכניסתו לקודש הקודשים ביום הכיפורים?

פרק שלם בפרשת תצוה מוקדש לציווי על בגדי הכהונה, ובעיקר, לבגדים המיוחדים לכהן הגדול:

'"ְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"                           (שמות כ"ח, ב).

את הביטוי לכבוד ולתפארת מסביר הרמב"ן:

"לכבוד ולתפארת, שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב 'כחתן יכהן פאר' (ישעיה ס"א, י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת 'ועשה לו כתנת פסים' (בראשית ל"ז, ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (לעיל כ"ה ז), והלבישו כבן מלכי קדם וכן הדרך במעיל וכתנת..."    (רמב"ן שם).

הכבוד והתפארת, מבאר הרמב"ן, מוסבים כלפי הכהן הגדול, ובהיותו לובש את בגדי הכהונה, הרי הוא כחתן וכמלך.

הרמב"ן מוסיף ביאור ומראה כיצד בגדי הכהונה הם סוג של לבושים שהיו מתלבשים בהם מלכים ושרים בימי התורה. במובן זה, הלבשת הכהן הגדול בבגדי מלכות, מלמדת על הכבוד והחשיבות שהתורה מייחסת לו.

בהמשך הדיבור, מציע הרמב"ן פירוש נוסף:

"ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם..."            (שם).

הביטוי, 'על דרך האמת' בפירושו של הרמב"ן, בדרך כלל פותח צהר עבורנו אל חכמת האמת, אל הסוד ואל פנימיותו של הנושא[1].

לכבוד ולתפארת, בפנימיותם של דברים, מוסב על הקב"ה, והיותו שוכן בקרב ישראל. 'כין אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק' (אסתר ד', ב), וזאת מפאת כבודו - מי שיוצא ובא לפני מלך מלכי המלכים, ראוי לו ללבוש בגדי פאר והדר, ומפני כבודו של השי"ת לובש משרתו הבכיר בגדי כבוד ותפארת.

אל מול התפיסה העולה מפסוק זה, ניצבת שאלה משמעותית על המשקל הרב שמעניקה התורה לדבר שהוא לכאורה חיצוני כ'בגדים'. בגד, לשון בגידה, נהגו לומר בחסידות[2], בהיותו מחד - מכסה על מה שמתחת; ומאידך - מגלה פנים שאינם בהכרח משקפים את הלָבוש בו.

הבגד, לכאורה, הוא השחקן הראשי, בעולם שבו אמות המידה הן חיצוניות. מי שלבוש בבגדי מלכות, יכונה על ידי בני העולם מלך, גם אם מדובר בעבד עבדים. והלבוש בלבוש שק, יחשב כעני ואביון, ואולי אף חסר חשיבות, גם אם תחת לבושו מסתתרת נשמה גדולה, חשובה ובת מלכים.

האם התורה איננה נכנעת לעלמא דשקרא, בהלבישה את הכהן הגדול - הקדוש שבקדושים - בבגדי זהב?[3]

האם התורה איננה חוטאת בהחצנה, בהגדרתה את כבודו ותפארתו של הכהן הגדול - או אף חמור יותר, של השי"ת בעצמו - בבגדים יפים עשויים זהב יקר ומשובצים באבנים טובות ובמרגליות?

על קושיות אלו, ודומות להן, מנסים להשיב אדמור"י החסידות ואף אנו ננסה ללכת בעקבותיהם.

יוסף וכתנת הפסים - מרדכי ובגדי המלכות

אל בגדי הכהן הגדול, מצטרפות שתי פרשיות המקדישות אף הן נתח משמעותי ללבישת הבגדים: פרשיות יוסף ומגילת אסתר.

ראשית דרכו של יוסף הינה בכתנת הפסים שיעקב מכין עבורו:

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"    (בראשית ל"ז, ג).

כתנת הפסים הינה ביטוי לאהבתו המיוחדת של יעקב ליוסף, וכפי שהעיר הרמב"ן לעיל, יש בה גם מעין סימון של יוסף כיורש וכראוי למלכות, כפי שמסתבר מסיפורה של תמר בת דוד הלבושה בכתנת פסים:

"וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיה"                                                                         (שמואל ב י"ג, יח).

סיפור הכתנת ממשיך בבוא יוסף אל אחיו, המפשיטים אותו מן הכתנת ובהמשך אף מטבילים אותה בדם שעיר עזים. "הכר נא הכתנת בנך היא אם לא", אומרים בני יעקב לאביהם, ברצונם לשכנעו כי טרוף טורף יוסף ו'על דרך האמת' ניתן לומר כי רומזים הם לו, מהו הגורם לכעסם ולשנאתם שהביאה אותם למעשה זה.

דרכו של יוסף בבגדים, איננה מסתיימת בסיפור זה, ובהגיעו למצרים הוא שב לגדולה:

 "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"                                                                     (בראשית ל"ט, ו).

יופיו, ומן הסתם גם בגדיו, מבטאים את מעמדו הרם של יוסף ואת שלמותו. סביר להניח כי כל מי שראה אותו התפעל והתרשם ממעמדו, יופיו, וגם מבגדיו.

אולם, בגדים אלו, ממש כמו הכתנת, שוב משמשים את ההשגחה העליונה להפיל את יוסף בחזרה אל הבור שאך זה מכבר יצא ממנו, והם משמשים כראיה מפלילה לכאורה, בידי אשת פוטיפר:

"וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה"          (בראשית ל"ט, יב).

פעמיים זוכה יוסף למעמד רם ופעמיים נופל הוא ממנו אל הבור, כשהבגד המוסר ממנו משמש את נקודת המפנה.

אך אם עד עתה, הכתנת והבגד משמשים אצל יוסף בירידתו, אל הבור עם הנחשים ואל הבור בבית האסורים, הרי שיש גם תיקון, עת עולה יוסף מבית האסורים בדרך אל פרעה, ואז מספר הכתוב על כך שיוסף מתגלח ומחליף את שמלותיו. מן הסתם פשט מעליו את מדי האסיר ובמקומם לבש בגד הראוי לבוא בו לפני המלך.

לשיא גדולתו מגיע יוסף כאשר הוא מתמנה למשנה למלך, ואזי מלבישו המלך "בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו" (שם מ"א, מב).

מאורעותיו של יוסף, אם כן, בירידתו ובעלייתו, מצוינים ומלובשים בבגדים המסמלים את המקום שבו הוא נמצא. מן הכתנת, דרך הפשטתה, דרך הבגד הנותר בידה של אשת פוטיפר, ועד החלפת השמלות ובסופו של דבר התלבשותו של יוסף בבגדי שש.

אולם, נראה שגולת הכותרת של עולם הלבושים והבגדים נמצאת במגילת אסתר, שמראשיתה ועד סופה שזורה בהתיחסות יתירה ללבושים ולבגדים.

כל סביבתו של המלך לבושה בבגדי פאר והדר, והדבר בא לידי ביטוי דווקא ברגע שבו מרדכי מסיר את בגדיו ולובש בגדי שק ואפר:

"וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק"    (אסתר ד', ב).

מרדכי יושב, בדרך כלל, בשער המלך, וממילא, כיוון שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, הוא לבוש כדרך שגרה בלבוש נאה ומכובד.

גזירת המן מביאה אותו לפשוט את בגדיו הנאים וללבוש שק, ואין מקור מהימן יותר מתגובתה של אסתר ללמד על החריגות שיש בכך:

"וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל. וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה"          (אסתר ד', ד-ה).

אסתר מתחלחלת מדברי הנערות, ופשוט שאיננה מתחלחלת מגזירת המן, שהרי עדיין איננה יודעת עליה, כפי שמוכח מן הפסוק השני.

אסתר, אם כן, מתחלחלת מן העובדה שמרדכי לובש שק, ועל כן היא מגיבה בשליחת הבגדים למרדכי להסיר שקו מעליו. מסתבר, שהתלבשות בלבוש שק בסביבת הארמון ואולי בשושן כולה, הינה פעולה חריגה ואולי אף מסוכנת.

אל מול לבוש השק של מרדכי, אסתר נדרשת לבוא אל המלך, ולשם כך עליה ללבוש בגדי מלכות: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה', א).

תפקיד הביגוד כשחקן ראשי בעלילה, מגיע לשיאו בנעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, וכך מציע המן:

"יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ"            (אסתר ו', ח).

כאן מתהפך הגלגל, ומרדכי יכול לשוב לבגדי המלכות לאחר שהסירם, ולהסתובב ברחבי העיר כשנקרא לפניו: לבוש זה, הסוס וכל הפאר, הוא נחלת האיש אשר המלך חפץ ביקרו. לא קידום בתפקיד, לא הענקת זכויות יתר, ואפילו לא פרס כספי. הדרך שבה מביעים במגילת אסתר כבוד והערכה לאדם היא על ידי בגדים, ומרדכי ואסתר הינם חלק מחוקיות מעוותת זו.

שיאה של גדולה זו - שאליה עולה מרדכי - באופן בלתי מפתיע, שוב, מתחילה בבגדים ומתרכזת בהם:

"וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה"     (אסתר ח', טו).

מעבר להצלתם של כל היהודים, ומעבר למינויו של מרדכי לשר בכיר המחזיק בטבעת המלך, מוצאת המגילה לנכון לתאר את לבושו של מרדכי בפירוט רב.

תחפושות חג הפורים, אם כן, משקפות את התרכזותה של המגילה בלבושים, ואת האופן שבו מחליפות דמויות המגילה את לבושן באופן כמעט שרירותי.

יוסף, מרדכי והכהן הגדול

התבוננות מעמיקה בשלשה קודקודים אלו - מרדכי, יוסף והכהן הגדול - מגלה כי קוים משמעותיים מתוחים ביניהם.

-          הלבשת מרדכי בבגדי מלכות מזכירה את הלבשת יוסף בבגדי מלכות[4].

-          כתנתו של יוסף, נקשרת, כפי שראינו בדברי הרמב"ן, לכתנת של הכהן הגדול.

קישור רב משמעות מצוי בדברי חז"ל, בין סיפור המגילה לבין בגדי הכהונה:

"אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא 'יקר תפארת גדולתו', וכתיב התם 'לכבוד ולתפארת' "          (מגילה יב.).

חז"ל גוזרים גזירה שווה בין הביטוי הנאמר אצל אחשורוש: 'יקר תפארת גדולתו', לנאמר אצל הכהן הגדול: 'לכבוד ולתפארת'[5], ומבקשים ללמוד מכאן שאחשורוש לבש את בגדי הכהונה, שגלו בגלות יהודה יחד עם כלי המקדש בחורבן הבית הראשון.

ומכאן זועקת ההשוואה - או ליתר דיוק ההנגדה - הנדרשת בין שימושו של הכהן הגדול בבגדים לשם כבוד ותפארת, לבין זה של אחשורוש באותם הבגדים, גם הוא לשם יקר ותפארת.

מתוך שאלה זו, ננסה לעיין בתורתו של ר' נתן מנמירוב, תלמידו של ר' נחמן מברסלב:

"כִּי כָּל הַמְּנִיעוֹת מֵעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ נִמְשָׁכִין מֵהַבְּגָדִים הַצּוֹאִים כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. עַל מַאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה רְמָא כּוּפְתָּא וְסָכְרָא לְיַרְדְּנָא שֶׁהַבְּגָדִים הַצּוֹאִים שֶׁנִּמְשְׁכוּ עַל יְדֵי עֲוֹנוֹתָיו שֶׁמֵּהֶם כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהַמָּסַכִּים וְכוּ' הֵם מַפְסִיקִים כְּמוֹ נָהָר בֵּינוֹ לְבֵין הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהִיא בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַיֵּן שָׁם. וְעִקַּר הִתְגַּבְּרוּת שֶׁל הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים לְמָנְעוֹ מִדֶּרֶךְ הַחַיִּים הָאֲמִתִּי הוּא עַל יְדֵי גֵּאוּת וְכָבוֹד הַמְדֻמֶּה שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, כִּי בְּוַדַּאי מִי שֶׁיַּרְגִּישׁ שִׁפְלוּתוֹ בֶּאֱמֶת וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ אֵיךְ הוּא מְלֻכְלָךְ בַּעֲוֹנוֹתָיו וְתַאֲוֹתָיו וּפְגָמָיו הָרַבִּים בְּוַדַּאי יֵלֵךְ עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו וִיבַקֵּשׁ בְּכָל כֹּחוֹ אֶת רוֹפֵא הָאֲמִתִּי שֶׁיּוּכַל לְרַפֵּא תַּחֲלוּאֵי נַפְשׁוֹ, כִּי מִי יוּכַל לִסְבֹּל לִהְיוֹת מְלֻבָּשׁ בִּבְגָדִים צוֹאִים וּמְטֻנָּפִים. אַךְ הַבְּגָדִים צוֹאִים בְּעַצְמָן מְבַלְבְּלִין אֶת דַּעְתּוֹ וּמְעַקְּמִין אֶת לְבָבוֹ עַד שֶׁעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא יֵדַע אֶת טִנּוּף מַעֲשָׂיו. וְחָפֵץ עֲדַיִן בְּכָבוֹד שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹפֵל בְּגֵאוּת וְגַסּוּת הָרוּחַ. וְעַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱמֶת שֶׁלֹּא יַלְעִיגוּ עָלָיו בְּנֵי אָדָם. וְיִהְיֶה נֶחְשָׁב בְּעֵינֵיהֶם כְּשׁוֹטֶה וְכִמְשֻׁגָּע..."                                    (ליקוטי הלכות, הל' ערלה ה"ה ח').

ר' נתן, בדברים אלו, חושף את השקר שבבגדים הצואים בהיותם מייצגים את הגאות והכבוד המדומה של העולם הזה. ננסה להעמיק יותר בבגידה שיש בבגדים.

את הפגישה הראשונה עם בגדים אנו מוצאים אצל אדם וחווה. לאחר שטעמו מעץ הדעת טוב ורע, וגילו כי עירומים הם, נאמר:  

"וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם"                                 (בראשית ג', כא).

תפקידו הראשון של הבגד, אם כן, הוא להסתיר, לכסות ולהעלים מן העין. אדם וחווה חשו פרוצים, חשופים, וגלויים יתר על המידה והבגד נועד להסתיר זאת. תפקידו של הבגד, על פי דברים אלו, הוא לשמר את הצניעות והאינטימיות.

מאידך, ההתלבשות בבגדים מכילה בתוכה גם את התנועה ההפוכה לגמרי. הבגד מראה, מגלה, חושף ומדבר. כשהכתוב מלמדנו כי בגדי הקודש של הכהן הגדול נועדו לכבוד ולתפארת, הוא מתייחס אל הבגד כמציג ומראה כלפי חוץ.

האם התנועה של הבגד, אם כן, היא כלפי פנים הוא כלפי חוץ, האם היא מסתירה או מגלה? האם היא מתכנסת או מחצינה?

מלמדנו ר' נתן, כי לפתחו של התפקיד השני של הבגד, כמקיים דיאלוג עם העולם ופונה אליו, רובצת חטאת, היא הגאות והכבוד המדומה של העולם. הגולם בן רגע יכול לקום על יוצרו, והבגד הופך להיות חזות הכל.

מי שיש לו כתר על הראש, הוא מלך, וגם אם מדובר בסוס[6], ומי שמתלבש בבגדי מלכות איננו בהכרח ראוי למלוכה - היום הוא על הסוס ומחר על העץ. הדברים מתעצמים בבגדי הכהן הגדול, הרמוזים על פי חז"ל במגילה. האמנם העובדה שהמלך אחשורוש לובש את אותם הבגדים שאך אתמול לבשם הכהן הגדול מאחיו, הופכת אותו לבעל כבוד ותפארת כמותו?

במובן זה, מלמדנו ר' נתן, הבגדים יכולים להטעות, ואפילו את האדם עצמו.

הבגדים הצואים, מדייק ר' נתן, אינם בגדים מלוכלים, בלויים ומרופטים. ההיפך הוא הנכון! הבגדים הצואים, הם בגדים של כבוד ותפארת, שמאחוריהם ניצב אדם מטונף ומלוכלך בעוונותיו. כה יפים הם בגדיו עד כדי כך שהוא עצמו איננו שם לב כמה מטונף הוא  מבפנים. העולם איננו רואה את הטינוף הפנימי, כי אם את ההדר והכבוד החיצוניים, והוא מתרשם ומתפעל, ומסיח את דעתו של האדם מן המבט אל הפנים, אל העמוק ואל הדורש תיקון.

הכבוד והתפארת, יכולים בין רגע לההפך לרדיפה חיצונית אחר הכבוד ולהתפארות - היא מידת הגאווה. רדיפה זו, שהעולם החיצוני שקוע בתוכה, מסיחה את הדעת מן הפנים, מן האמת. הסחת דעת זו היא גם המונעת את האדם מלחולל תיקון גם כשהוא כבר נהיה מודע, שהרי ההחצנה מפתחת אמות מידה אחרות, שתהליך פנימי עמוק ויסודי, איננו עולה בקנה אחד עמהן. הוא איננו רוצה להחשב כ'משוגע' בעולם הבגדים, בעולם הלבושים, וכל שנותר הוא רק להתמכר אל הכבוד והגאוה המדומים שאליהם הוא זוכה מכח בגדיו. זוהי בגידת הבגדים, זהו השקר הרובץ לפתחם, אלו הן התחפושות של פורים והלבושים של המגילה ואולי בזה גם נכוו היהודים - ואפילו מרדכי ואסתר - בשתפם פעולה עם השקר הזה.

מרדכי לובש בגדי מלכות ויושב בשער המלך; אסתר מסתובבת כשכתר מלכות בראשה, והיא מתחלחלת כשמוּסַרים הבגדים המלכותיים ממרדכי, ואין זה משנה מדוע.

ואולי ניתן לומר בזהירות שבמעט מזה נכווה גם יוסף הצדיק בראשית דרכו, כשהוא מתמכר אל כתנת הפסים המולידה חלומות של גדלות, ומתוך כך הוא מסלסל בשערו, כפי שגילו לנו חז"ל בתעוזה רבה.

כיצד עוברים את המסע מן השקר של הבגדים, מן היקר והתפארת המעוותים של אחשורוש, אל הכבוד והתפארת של הכהן הגדול, אל המקום המזוכך? כיצד עוברים מסע זה מרדכי ואסתר, עד הגיעם אל המקום הגבוה של הבגדים? כיצד עובר מסע זה יוסף הצדיק, עד הגיעו אל המקום המזוכך של לבישת הבגד?

וכך ממשיך ר' נתן:

"וְעַל כֵּן עִקַּר הַתִּקּוּן הָיָה עַל יְדֵי מָרְדְּכַי שֶׁקָּרַע אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ שַׂק וָאֵפֶר כִּי יָדַע שֶׁעִקַּר הַפְּגָם בְּעִנְיַן הַבְּגָדִים כַּנַּ"ל. וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה כִּי אֵין תַּקָּנָה נֶגֶד רִבּוּי הַמְּנִיעוֹת הַבָּאִים מִבְּגָדִים הַצּוֹאִים כִּי אִם לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ עַד עָפָר וּלְהַפְשִׁיט בִּגְדֵי גַּאֲוָתוֹ וְלִזְעֹק מְאֹד מְאֹד לַה' יִתְבָּרַךְ זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה כְּמוֹ מָרְדְּכַי, עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמַיִם כְּמוֹ שֶׁזָּכָה מָרְדְּכַי אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי תֹּקֶף הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים שֶׁנִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת. בְּחִינַת תִּקּוּן הַלְּבוּשִׁים וְהַבְּגָדִים, בְּחִינַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית שֶׁהֵם עִקַּר תִּקּוּן הַבְּגָדִים, כִּי צִיצִית הֵם בְּחִינַת כְּלַל כָּל חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁמְּצָרְפִין הַצַּדִּיקִים לְטוֹבָה בִּשְׁבִיל תִּקּוּן הַנְּפָשׁוֹת כַּנַּ"ל, כִּי הֵם בְּחִינַת חֲלוּקָא דְּרַבָּנָן וְזֶה בְּחִינַת גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ שֶׁנִּכְתָּב אֵצֶל פָּרָשַׁת כִּלְאַיִם, כִּי צִיצִית הֵם תִּקּוּן בְּחִינַת כִּלְאַיִם שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלַל כָּל הַמְּנִיעוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִין מִפְּגַם הַבְּגָדִים כַּנַּ"ל"           (שם י').

ר' נתן מסביר, שהדרך היחידה להינצל מפגם הבגדים הצואים, היא על ידי ניפוץ הקונספציה המניעה את עולם הבגדים: "כי אם להשפיל עצמו עד עפר ולהפשיט בגדי גאותו".

המציאות בשושן הבירה, כפי שהיא משתקפת מן המגילה וכפי שהיא נלמדת מתגובתה החריפה של אסתר להסרת בגדי מרדכי, הינה מציאות שבה אדם המסיר את בגדיו הנאים ומסתובב ברחובות העיר - ובעיקר בסמוך לשער המלך - בבגדי סחבות, עלול לאבד את מעמדו ואת כל יקר תפארת גדולתו. ייתכן גם שיש בכך סכנה, שכן אם האדם המתהלך בעיר בבגדי המלך הוא אשר המלך חפץ ביקרו, אזי האדם המתהלך בעיר בבגדי שק ואפר הוא לכאורה מי שהמלך הזניחו והרי הוא הפקר לכל בעל כוח ושררה לעשות בו כטוב בעיניו.

מרדכי היהודי מוכן להיות מושלך אל מציאות קשה זו. הוא מסיר את בגדיו ומוותר על כל הכבוד והיקר הנובע מהם. הוא מחליט להפסיק לשתף פעולה עם המשחק השקרי הזה, ומשעה שוויתר על עולם השקר של הבגדים זכה בו מחדש ממקום אחר, טהור ומבורר.

הציצית, מלמדנו ר' נתן, הינה בגד של מצוה, ובבגד זה יש צבע תכלת, שיש בו כבוד והדר[7]. אל הציצית הלבנה והצחה, אנו נותנים פתיל תכלת, שיש בו הדר, ודווקא הוא מזכיר לנו - בהיותו נמצא על בגד של מצוה - את כל מצות ה', ודווקא הוא המונע מאיתנו לתור אחרי עינינו בעולם של בגדים ובגידה.

כשמרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור, לבוש המזכיר את הציצית, הוא סוגר מעגל עם בגדי המלכות שלבש בתחילת הסיפור. אולם הפעם, לאחר הוויתור הפנימי על עולם הבגדים, לאחר לבישת בגדי השק, השתחרר מרדכי מכבלי הבגידה שבבגד, הוא יצא לחירות מן השיעבוד לנורמטיביות שבבגדים, ומשעה שנהיה מרדכי בן חורין, הוא יכול ללבוש בגדי זהב בקדושה ובטהרה כשם שלובשים ציצית.

כתוספת לדבריו של ר' נתן ניתן לומר שמהלך דומה עובר גם על יוסף הצדיק.

גם יוסף, נאלץ לוותר בכל כרחו על יקרת בגדיו, ובשני הקשרים (כתונת הפסים ופרשת אשת פוטיפר). הוא נופל ממעמדו ומאבד את יקר תפארתו.

כתנת הפסים נקרעת מעליו בפעם הראשונה ומנפצת את עולם האשליות שהיא פיתחה בקרבו; בגדי ההדר של יוסף, כבכיר העבדים בבית פוטיפר שכל אשר לו נתן ביד יוסף, נקרעים מעליו ומביאים להשלכתו אל הבור. מאורעות אלו מלמדים את יוסף כי בגדי המלכות הניתנים עליו פעם אחר פעם הם רק תחפושת שיכולה להיות מוסרת כהרף עין, ומשעה שהבין יוסף מסר פנימי זה, הוא מושלך אל ה' יתברך ואל אמיתתו ושם ה' הופך להיות שגור בפיו, גם בדבריו לשרי פרעה: 'לא-להים פתרונים ספרו נא לי', וגם לפרעה עצמו: 'בלעדי א-להים יענה את שלום פרעה'.

כעת, החלפת שמלותיו בעלייתו מבית האסורים ולבוש השש שניתן לו על ידי פרעה בעלייתו לגדולה, אינם מפילים אותו לעולם הבגידה של הבגדים, ואף הוא לובש אותם כציצית שיש בה תכלת המזכירה לו כי בלעדיו - הא-להים!

בבאו אל הקדש - ובבאה לפני המלך

נראה כי בהמשך דברי ר' נתן, בהתיחסו לכהן הגדול, הוא מבקש להעמיק יותר ולטפס למדרגה גבוהה יותר בהבנת עולם הבגדים, וכך הוא כותב:

 "וְעַל כֵּן לֹא הָיָה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים בְּהַשְּׁמוֹנָה בְּגָדִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, רַק בְּאַרְבָּעָה בִּגְדֵי לָבָן. לְהוֹרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָיָה לוֹבֵשׁ אֵלּוּ הַבְּגָדִים יְקָרִים בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה לְתַקֵּן פְּגַם תַּאֲוַת וְחֶמְדַּת הָעֲשִׁירוּת שֶׁתְּלוּיִים בִּבְגָדִים יְקָרִים שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט שֶׁהָיוּ בּוֹ אֲבָנִים יְקָרוֹת שֶׁנָּשָׂא עַל לִבּוֹ לְתַקֵּן עִוּוּת הַמִּשְׁפָּט... אַךְ אַף עַל פִּי כֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה אָסוּר לִכְנֹס בִּבְגָדִים אֵלּוּ לִפְנַי וְלִפְנִים כִּי אֵין קַטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵּגוֹר, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְהוֹרוֹת שֶׁאֲפִלּוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁלָּבַשׁ בְּגָדִים אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה כַּנַּ"ל. אַף עַל פִּי כֵן לִפְנַי וְלִפְנִים בִּמְקוֹם תַּכְלִית הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה אָסוּר לִכְנֹס בָּהֶם, כִּי שָׁם נִתְבַּטֵּל הָעֲשִׁירוּת וְחֶמְדַּת הַזָּהָב וְהָאֲבָנִים טוֹבוֹת לְגַמְרֵי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִכְנֹס לְשָׁם כִּי אִם בִּבְגָדִים לְבָנִים לְגַמְרֵי שֶׁהֵם עִקַּר תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הַתִּקּוּן הָעֶלְיוֹן בְּחִינַת בְּכָל עֵת יִהְיֶה בְּגָדֶיךָ לְבָנִים. וְזֶה רֶמֶז שֶׁאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲבֹד ה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וְכוּ'. אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֶׁשָּׁם אָסוּר לִכְנֹס בָּזֶה כִּי אִם בִּבְחִינַת בְּגָדִים לְבָנִים מַמָּשׁ. וְשָׁם עִקַּר כַּפָּרַת וּסְלִיחַת כָּל עֲוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּבְחִינַת אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ וְכוּ'. כִּי עִקַּר הַסְּלִיחָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה עַל יְדֵי שֶׁנִּכְנַס לְבֵית קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בִּבְגָדִים לְבָנִים לְבַד וְכַנַּ"ל וְהָבֵן הֵיטֵב כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַכֹּל וְהֶחָפֵץ בַּחַיִּים בֶּאֱמֶת יָבִין מִזֶּה הַרְבֵּה לְבַטֵּל גַּאֲוָתוֹ וּלְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט וְכוּ' וְכַנַּ"ל"  (שם י"ד).

בגדי הזהב של הכהן הגדול הם לכבוד ולתפארת, ואכן הכהן הגדול יודע לתקן את פגם הבגדים הצואים בכך שהוא זוכר לעולם את התכלת, המזכיר את כסא הכבוד השזור וארוג בתוך בגדי הזהב שלו.

הכהן הגדול, כיוסף בסוף דרכו וכמרדכי בסוף דרכו, יודע את סוד הבגדים, ובשונה מאותו מלך תאוותן, הכבוד והתפארת של הכהן הגדול מזוככים ומתוקנים, ומשפיעים על העולם כולו. הוא איננו שוכח מנין הוא בא ולאן הוא הולך. הוא זוכר לפני מי הוא עומד, והכבוד והתפארת המוקרנים מבגדיו, אינם אלא שיקוף של תחושת היראה והענווה כשהיא מתלבשת בלבוש חיצוני.

ועם זאת, מלמדנו ר' נתן, ישנה מדרגה גבוהה מזו. ביום הכיפורים, עת נכנס הכהן הגדול אל קדש הקדשים, ברגע השיא, בשעה שכל עיני ישראל מופנות אליו, דוקא ברגע זה, פושט אהרן את בגדי הזהב, ולובש בגדי לבן פשוטים.

בגדי הלבן, אינם ביטוי של קידוש הבגדים כי אם הוויתור עליהם. ישנה מדרגה, ישנו עומק, ישנה פנימיות, שכשהאדם ניגש אליה, הוא מוותר על עולם הבגדים לחלוטין. הוא איננו מקדשו כי אם מותירו מאחוריו.

את בגדי הלבן, אנו פוגשים בחיינו בשלשה רגעים משמעותיים:

-          ביום הכיפורים, עת כולם מתלבשים בבגדי לבן.

-          ביום החתונה, עת הכלה (ולעתים אף החתן) לובשת שמלה לבנה.

-          ביום המוות, עת מלבישים את המת בתכריכים לבנים[8].

שלושה רגעים אלו, נועדו לסלק את המציאות החיצונית, את הארעי והחולף ולהפגיש אותנו עם הנצח.

ביום הכיפורים ניצבים אנו אל מול ה' יתברך בוחן כליות ולב במערומינו. חשובים ופחותים, עשירים ועניים, כולם עוברים לפניו כבני מרון, ובאים לפניו במשפט. השיח הפנימי המתקיים בין האדם לבין הקב"ה ביום הכיפורים בא לידי ביטוי בהסרת המחיצות, בהסרת כל מה שעלול לשקר, להחצין ולהסיח את הדעת מן הפנים ומן האמת.

ביום החתונה, הכלה לובשת שמלה לבנה, כאומרת "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו... כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל א ט"ז, ז).

שמלת הכלה יפה לא בהדרה ולא בדוגמתה, כי אם בפשטותה. למען לא תסיח השמלה את הדעת מן האמת, מן הכלה: 'כלה כמות שהיא'. חיבור הנשמות שבין חתן לכלה ביום חתונתם, הוא חיבור עליון, שההתרכזות בו באה דרך הסרת ה'בגדים הצואים' העלולים לבגוד.

כך גם ביום המוות: "אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו. כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מ"ט, יז-יח). כולם שווים בפני המוות, והפגישה עם המוות היא הזדמנות נדירה להתבונן על המציאות מן הפנים. המוות משחרר מכבלי העולם, מן הנורמות השקריות, מן ההחצנה הארעית. בגדי הלבן של המת, מחדדים תנועה פנימית זו, וממקדים את ההתבוננות אל הפנים, אל הלפני ולפנים.

הלפני ולפנים של הקודש, הוא מקום נטול בגדים. הלפני ולפנים של החיים הוא מקום נטול בגדים. זה מה שמבדיל בין הקדושה לבין הסטרא אחרא, שהרי גם לסטרא אחרא יש לפני ולפנים.

כשם שנאמר על אהרן הכהן: "בבאו אל הקדש" (שמות כ"ח, כט), כך גם נאמר על אסתר המלכה הבאה אל אחשורוש: 'ובבאה לפני המלך' (אסתר ט', כה).

אולם, הבדל פנימי מהותי קיים בין ביאה זו לביאה זו, שהרי הכהן הגדול בבואו אל קדש הקדשים לובש בגדי לבן. לא כן אסתר שבבואה אל הקודש של אחשורוש לובשת היא בגדי מלכות: 'ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך' (אסתר ה', א).

בעולם הטומאה, שבו הכבוד והתפארת של הבגדים בוגדים באמת, הלפני ולפנים הוא שיאם של הבגדים. זהו עולם שאין בו לבן, שאין בו חירות, שאין בו שחרור מכבלי הבגד.

בעולם הקדושה, הלפני ולפנים הוא כולו לבן, הוא כולו אמת. וממילא, פנימיות זו מאפשרת לצאת אל העולם החיצוני ושם ללבוש בגדי זהב לכבוד ולתפארת.

התכלת של הציצית מזכיר את השכינה ולא את מלכות השקר רק בגלל שהוא מוקף בשלשה פתילים לבנים.

הוויתור על עולם הבגדים מחד, וההכרה כי בלפני ולפנים של העולם והאדם הכל לבן, שם אין בגדים, הם אלו המאפשרים לתקן את פגם הבגדים, לקדשם, ולהשתמש בהם בקדושה ובטהרה, לכבוד ולתפארת.

 















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ז

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *






[1] דוגמאות נוספות לשימוש של הרמב"ן בביטוי זה: בראשית ו', יג; שמות ב', כה; שמות י"ג, טז; שמות י"ז, יב; דברים ל"ג, ו; דברים ל"ד, יב ועוד עשרות דוגמאות.


[2] לדוגמה, ר' אלימלך מליז'נסק ב'נעם אלימלך', פרשת אמור.


[3] כמובן ששאלה זו, הינה חלק משאלה רחבה יותר, הנוגעת לכלל פרשיות המשכן המאריכות בציווי על צורתו החיצונית של המשכן ומגלות לנו את רצון ה' לשכון בבית עשוי זהב, נאה ומפואר.


[4] הדמיון בין מרדכי ליוסף רחב יותר ואיננו מסתכם רק בהתרכזות בלבוש, ולהלן שתי דוגמאות מני רבות:

'וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ' (אסתר ו', ט) - נאמר על מרדכי.

'וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ' (בראשית מ"א, מג) - נאמר על יוסף.

'וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי' (אסתר ח', ב) - נאמר על מרדכי.

'וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף' (בראשית מ"א, מב) - נאמר על יוסף.


[5] לבד מהקבלת המילה תפארת, הרי שיקר וכבוד הינם ביטויים נרדפים.


[6] המגילה מבליעה בדברי המן את השקר והאבסורד שמתחולל בארמונו של אחשורוש, בהזכירה כי גם לסוסים שהובילו את מרכבת המלך, הניחו כתר: "יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ" (אסתר ו', ח), ועיין בראב"ע על אתר המדייק כי על סוסי המלך הונח כתר מלכות.


[7] גם מרדכי היוצא מלפני המלך בבגדי מלכות יוצא בלבוש תכלת, וגם הנבואה ביחזקאל מתארת אנשים חשובים הלבושים בבגדי תכלת: "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים" (יחזקאל כ"ג, ו).


[8] על הקשר שבין שלושת הרגעים הללו ובין בגדי הלבן, כותב פראנץ רוזנצוויג בספרו 'כוכב הגאולה' ודבריו הם ההשראה לדברינו.


 

 

בית המדרש