ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם ניתן להתפייס?

ע"י: שחף בן שעיה

במהלך לימוד המדרש עם הרב חיים בבוקר, נחשפנו, בני חבורת האגדה, למדרש חדש ומפליא. לעניות דעתי, מדרש זה נותן פרספקטיבה חדשה על יחסינו הבלתי פתורים עם תרבויות זרות, ממצרים של אז ועד ימינו אנו.

המדרש בשמות רבה עוסק בפסוק מספר משלי, "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". המדרש מקשר את הפסוק לפסוק מפרשתנו (שמות י"ב,מ"ג), "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ". פשט הפסוק מדבר על איסור אכילת זר בקורבן הפסח. על פסוק זה מוסיף המדרש את הפסוק ממשלי, וכדרכו נותן פרשנות מהותית ועמוקה משלו לטעמה של מצווה: "לב יודע מרת נפשו" אלו ישראל, שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים 'חס ושלום! (שמות יב מ"ג( כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ". הוי: "לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר".

ננסה לתאר את הסיטואציה, להבנה מחודדת של המדרש. בני ישראל, רגע לפני השחרור ממצרים, חוגגים מסיבת שחרור והודיה לה' על הנס הגדול שגמל איתם, וכמו יהודים טובים הם עושים זאת על סיר הבשר, ב"על האש" מפואר כדת משה וכדין. המצרים, עם מפורק ומבוזה שספג מכות קשות, מריחים את ריח גן העדן, ריח בשר הצלי של הפסח. "איך אפשר שלא לבקש?" הם שואלים. "טוב, אף פעם לא היינו ביחסי שכנות טובים, אבל את המכות שלנו כבר קיבלנו, לא מגיע לנו לטעום? ויותר מזה," ואת זה גם אני  הייתי רוצה לשאול, "לא מגיע לנו כבר שיסלחו לנו?" אך כמצוות הפסח וכדינו, אומרים להם ישראל- לא.

נקודה זו עוררה אותי לשאול- למה באמת לא נוכל לסלוח? לדעתי המדרש נותן תשובה מעניינת לדבר.

 

לפני הכל אנסה לברר בכלל האם יש רציונל יהודי מאחורי הרצון לפיוס. דרשות רבות כבר עמדו על השיעור הגדול שעברו ישראל במצרים, 'כי גרים הייתם בארץ מצרים'. עם ישראל ספג מכה קשה במצרים, מי אם לא הוא הכיר מקרוב את תחושת הניכור של עם מבוזה? המצרים עומדים כעת באותו המצב, הם הפכו מאימפריה מפוארת לעם בזוז ומדוכא. מה יהיה פשוט יותר עכשיו מאשר לסלוח, לשבת איתם יחד על סיר הבשר  ולתת שיעור לאנושות, כדי שהסיפור היהודי לא יחזור? אך ההלכה בעוצמתה אומרת לא, ולדעתי המדרש מחדד מדוע.

לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". כבר אמר החכם ר' יהודה הלוי שעם ישראל בשביל העולם הוא כלב באברים. עם ישראל מבטא יותר מכל את נקודת הלב. אם נסביר את הדברים דרך המשל, הלב הוא נקודת הפנים, מקום הרגשות והיצרים, המקום המסופק והסובייקטיבי ביותר באדם. הלב יודע מרת נפשו, לא ניתן לכמת ולפרק אותו לכדי הבנה שכלית. תנועתיו חדות, אם בפריצה ושמחה עמוקה והשראתית כלפי משהו ואם בנפילה כואבת אחר מרת הנפש. גם קיומם של ישראל בעולם הוא קיום של ספק של אי ידיעה, תחושה של בית ושייכות מחד אך ריחוק וניכור מהותיים מאידך.

מצרים הם כאיברים, פעולתם חיצונית. הם פונים לעם ישראל מתוך השכל- כבר קיבלנו את המכות שלנו, עשינו את שלנו, האם לא ניתן לסלוח, האם אין לנו תקנה? אך ישראל, כמו שאמרנו, עובדים דרך הלב. פתגם עתיק אומר שהלב לא שוכח, וכך גם הרגש הישראלי. ישנה נקודה אמיתית שבה אי אפשר לגעת. אל הבית, אומרים ישראל, אף מצרי לא יכול להיכנס. הבית הוא מקום רגיש, בו צריך טקט, המצרים נחפזים, הם עובדים דרך השכל במשכנו של הלב.

אנסה להסביר יותר. נקודת הראשית של העם היהודי היא במצרים. משם צמחה השקפתנו ומשם נוצרה תשתית האמונה שלנו בהקב"ה. בימים אלו עולות הרבה טענות כלפיי בעלי תשובה בציבור הדתי/חרדי, שחזרו בתשובה כתוצאה מבריחה, מפחד, מחוסר קבלה של העולם אותם ואת דרכם. מה להם אם לא לברוח אל האמונה, להיתלות בה' ולפרוק את מטעניהם. אך כך, אני רוצה לומר שבאותה הצורה צמחה אמונתם של ישראל. ישראל צמחו מתוך המאבק., נקודת הראשית של העם היהודי, היא חוסר הנוחות מהעולם ומהמגע איתו, אברהם הרואה את הבירה דולקת ועורג אל האלוקי. זאת נקודת הלב שמנותקת מהשכל, שקיננה בליבותיהם של ישראל ולא נתנה להם מנוח, הן מבחוץ והן מבפנים. ה'עולם' אומרים שזה לא אמיתי, שלא ניתן לכמת את זה לידי משוואה ברורה- וצודקים. המסע הישראלי עובר דרך הלב, דרך הנקודה שלא נותנת מרגוע, הספק המוטל בכל שתולה גאולתו באלוקי. זאת נקודה שטמונה בתשתית ההלכה היהודית, וגם בשתיקה שלטעמי חוו יהודים רבים מהעולם לאחר השואה. לבטוח או לא? לכן לא יוכלו מצרים להיכנס. מי יודע אם זה אמיתי?

ישראל הם שומרי הבית. בבית ובלב אסור לפגוע. ההלכה היהודית מאז ומעולם ניסתה לשמור על הלב. בעולם חסר היציבות הזה, היא יצרה ליהודי מרחב אינטימי שדרכו, בכל מקום שיחפוץ, הוא יוכל לערוג אל האלוקי ולהרגיש בבית, לשמוח באמת, שמחה של התרת הספקות, שמחה אובקטייבית ומוחלטת שרק האינסוף יכול לספק.

 

עד כאן המדרש, אך השאלה שמשיכה להדהד אצלי ואני מקווה שגם אצלכם, היא האם זה באמת חייב להיות כך? האם באמת לא ניתן להתפייס? הרי אם נכבה את הרגש לשנייה יצוף הקול המוסרי, הקול האנושי של הגרות והניכור, שלא יכול לשקוט על שמריו הסובייקטיביים. אני ממשיך לצעוד, ואנו כעם לטעמי ממשיכים לצעוד בשתי תנועות של הלכה ששומרת על הבית בעולם של ספק, אך בתנועה של התקדמות של היפתחות לאחר, למוסר ולעולם. לטעמי אלו שתי תנועות מקבילות, תנועות שנישאר איתם מסופקים עד סוף ימינו.

 

 

בית המדרש