ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פסח מצרים ופסח דורות

ע"י: יהושע קמפינסקי

חציה השני של פרשת בא מדבר על עניינים הקשורים ליציאת מצרים ולשלבים הצמודים לה (קרי, לפני היציאה ולאחריה). כמו כן מוזכרים ציווים הנובעים
מיציאת מצרים, ושנאמרים מיד לאחריה. אנו רואים מספר ביטויים של 'ראשוניות'.

היבט זה מתחיל בכך שהקב"ה אומר למשה את הציווי הראשון שניתן לעם ישראל:

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה."

כאן מצווים בני ישראל למנות את חודשי השנה, כשהחודש הנוכחי באותו הזמן, חודש ניסן, הוא החודש הראשון בשנה.

לאחר מכן מצווים בני ישראל, בין היתר, להכין מצות שייאפו באופן מהיר. מצה שזמן האפייה שלה עולה על פרק זמן קצוב ומוגדר, מצה "שלוקחת את הזמן שלה", היא מצה אסורה. על מצה כשרה להיאפות כך שברגע הראשון שבו אפשר לאכול את המצה- צריך להוציא אותה מהתנור.

 

הדבר ממשיך במכה האחרונה שהקב"ה נותן במצרים:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה."

כל בכורות מצרים מתים: כל בעלי החיים שנולדים ראשונים, וכל בני מצרים הראשונים שנולדים. מדובר גם על האדם וגם על הבהמה. כולם מתים במהלך פרק זמן קצר מאוד, בלילה אחד.

 




המצווה הבאה שניתנת לעם ישראל היא מצוות 'פטר רחם':

"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.”

עם ישראל מצווה לקחת את הוולד הראשון שנולד, בין אם לאדם ובין אם לבהמה ולקדש אותו לה'.

 

אם כן, ראינו במספר עניינים בסיפור יציאת מצרים את החשיבות של הראשוניות. משמע, ברגע שבו עם ישראל נהפך לעם, הוא מצווה למנות את חודשי השנה על פי הסדר, כשהחודש של היציאה מצווה להיות החודש הראשון. לאחר מכן העם מצווה להכין אוכל, שצריך להיות מוכן הכי מהר שאפשר, קרי ברגע הראשון שבו הוא יכול להיאכל. בהמשך בכורי מצרים מתים, ולבסוף העם מצווה לקדש את כל בכורות הצאצאים, בין אם בנים ובין אם בהמות, אל הקב"ה, או בעצם לתת את הבנים הבכורים לקב"ה (כמובן שבסופו של דבר הכוונה היא לא חלילה להקריב את הילדים. לשם כך ניתן לפדות אותו).

 

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך לעשות בחפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים, שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות (פסחים צו.). מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל, ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדיו פסח דורות."

ר' צדוק הכהן מלובלין פותח בספרו 'צדקת הצדיק' בתורה על החיפזון ביציאת מצרים. הוא מדבר על כך שבכל כניסה לעבודת ה', על האדם להכנס בכל כוחו לעבודת ה'. פסח שכזה הוא פסח מצרים. פסח של צעידה עד הסוף. למעשה, הוא מדבר על כל התחלה של תהליך, בין אם מדובר על תחילת תקופה בישיבה, או תחילת עבודה, לימודים, תחילת שנה, תחילת תהליך של חזרה בתשובה וכן הלאה. בכל תהליך שכזה, ר' צדוק אומר לנו שקיימת חשיבות של הליכה בתחילת התהליך בכל הכח. מצד שני הוא מבין שחיים שכולם כל הזמן בקצב ובעוצמת שיא ה'רבאק'  הם חיים קשים. יתכן אפילו שחיים כאלה הינם בלתי אפשריים. לאחר התקופה שבה הולכים ב'חיפזון', על האדם לנסות ולהמשיך ללכת במתינות, ללכת ולנסות להתקדם בצורה רגועה. הצורך של ההליכה המתונה לאחר החיפזון נועד כדי לאפשר התמדה והמשכיות לאורך זמן. זהו השלב של 'פסח דורות'.

 

 

בית המדרש