ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שוהים בתפילה

ע"י: שלמה פליטר

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

המשנה כפשוטה מלמדת אותנו שלושה דברים עיקריים:

1. איסור עמידה בתפילה שאין בה כובד ראש.

2. מנהג החסידים לשהות בכדי לכוון את הלב.

3. איסור השבת שלום למלך ואיסור הפסקה התפילה מפני הנחש.

במאמרנו נתעכב על מנהג החסידים.

תחילה נדגיש את היחס לעמידה בין שאר בני האדם לבין החסידים הראשונים:

א. אם כלפי כל אדם נאמר שאסור להתפלל בקלות הדעת, הרי שאצל החסידים אין דגש על האסור אלא על העשייה החיובית של השהייה.

ב. כל אדם אינו עושה בהכרח פעולה מקדימה לתפילה ואילו החסיד עושה פעולה מקדימה-השהייה.

ג. אצל כל אדם הדגש הוא על הראש ואילו אצל החסיד הדגש הוא על הלב.

ד. לא מופיע הסבר לאיסור של כל אדם ואילו של החסידים מופיע- בכדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמים.

 

(1) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת." מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא "אשרי יושבי ביתך". (2) ואמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנאמר "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך." (3) תניא נמי הכי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה אחת אחר תפלתו. קודם תפלתו מנין- שנאמר: "אשרי יושבי ביתך". לאחר תפלתו מנין – דכתיב: 'אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך'. (4) תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם- תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת." (גמרא ברכות דף לב ע"ב. למען הנוחות חילקתי את הגמרא לחלקים- בסוגריים)

חלק 1 מלמד שני דברים: א', ששיטה זו הינה שיטת ריב"ל. ב', את המקור לשיטתו.

חלק 2 מלמד שריב"ל הוסיף על דברי המשנה שהחסידים אף אחרי התפילה היו שוהין שעה.

חלק 3 מלמד שמקורות ריב"ל מופיעים כבר בשיטת התנאים הקדומים, אומנם שם מופיע כדין, לא כמעשה החסידים אלה כמעשה של כל מתפלל.

חלק 4 מלמד שמקור 3 אינו אלא מעשה החסידים, וכנראה היה מנהג קדום של כל אדם. עוד מלמד מקור זה שאף התפילה הייתה שעה. ובנוסף הוא עונה על השאלה כיצד הייתה מתקיימת התורה והעבודה? על זאת היא מתרצת- שהחסידים זוכים שתורתם נשמרת והמלאכה מתברכת ואין צורך לעמול ככל אדם.

מגמת הגמרא הנ"ל, אם כן, הנה ללמד על חשיבותה של התפילה בחיי האדם, עד שאפילו התורה והמלאכה מתוקנים לאותו חסיד שה' תומך בו, ויכול הוא להשקיע בתפילה זמן רב.

 

יש לשאול: מדוע עניין התפילה כה חשוב בחיי היהודי?

בכדי לענות על כך יש לראות את המקור בתהילים שמביא ריב"ל (תהלים פרק לד):  

לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר:

מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְקֹוָק צְבָאוֹת:

נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְקֹוָק לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי:

המשורר מתאר את אהבתו למשכן שה' שוהה בו עד שנפשו משתוקקת תמיד לשבת בחצר ה' לרנן את ה'. ועוד הוא מוסיף:

גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְקֹוָק צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי:

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה:

 ומסביר המדרש (ילקוט שמעוני, תהלים רמז תתלג):

"נודי הרכם צפור"- לא אמר כיונה אלא כצפור, [מדוע?] היונה הזו נוטלין גוזליה והיא חוזרת למקומה, שנאמר "כיונה פותה אין לב", אבל הצפור אינה כן, אם ילדה במקום הזה ונטלו גוזליה אינה חוזרת שם לעולם- כך משלו הרשעים הקדוש ברוך הוא וישראל כצפור. [אומנם] וישראל אומר להם גם צפור מצאה בית: אשרי יושבי ביתך, אמר רבי יהושע בן לוי: כל מי שהוא נכנס לבית הכנסת ולבית המדרש בעולם הזה, זוכה ונכנס לבית הכנסת ולבית המדרש לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה".

המדרש מבין כי הפסוק הינו משל שאומרים אותו  הרשעים על ישראל וכך דבריהם: ישראל והקב"ה הם כמו הגוזלים והציפור שאם לקחו את הגוזלים מהקן של הציפור, אזי הציפור אינה חוזרת יותר למקום לידתה, ואם כן אף ישראל שהביא אותם ה' ממצרים וגלו אחר כך על ידי זרים, אין עתיד ה' לחזור לשכון בירושלים מקום מקדשו, הרי שעזב ה' את בניו ולא ישוב עוד לדור בבית לעולם. על כן אומרים להם ישראל:  אין הדבר כן, שאף בגלותנו ה' עימנו ויש לנו בית לדירת ה'- כאשר מגיעים ישראל לבית הכנסת ולבית המדרש, אפילו שנמצאים הם בגלות הרי שיוצרים הם בית זמני לה' לשכון בתוכו, עד שיחזרו לבית המקדש בארץ ישראל.

אם כן, מסכם המשורר: "אשרי יושבי ביתך". דהיינו, אם ישראל מגיעים לתפילה ואוהבים את מקום ה' הרי שאז יוצרים הם מקום לקב"ה לשרות בו.

נמצא שהתפילה הינה המקום בו האדם יוצר את ביתו של ה', וממילא כאשר ה' שורה בישראל, הוא משפיע על ישראל חסד גדול.

ואולי זה הטעם מדוע היה הדבר כה חשוב בתקופות מסוימות עד שהייתה החובה על כל ישראל שיתפללו- משום שבתקופת חורבן הבית אמרו לישראל שעזב ה' אותם, על כן רצו לחזק את מעמד התפילה בבית הכנסת במקום בית המקדש. אחר כך שהדבר היה קשה לעם לבצעו נעשה הדין מנהג חסידים בלבד.

ומכאן לנו לימוד גדול על חשיבות התפילה ובית הכנסת. כאשר מתפללים אנו בו, הרי שאז אנו מראים לעצמנו ולאומות העולם שלא עזב ה' אותנו, ויוצרים בית לה', מקדש מעט, עד אשר נבנה בניין לכל האומה בהר ה' בירושלים. אמן.

 

 

בית המדרש