ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על ראש הברוש

ע"י: גלעד שטרן

גלעד שטרן מנתח את השינויים שהדמות יתרו עוברת בפרשה, במקביל לשינויים שעובר הברוש בשירה של זלדה.


הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ / כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה / כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן / כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן / מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל / אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים / הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת / בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת / אֶת הַמִּמְסָד / שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה / וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ / בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.[1]

אחת[2] הדרכים היפות ללמוד תנ"ך היא הדרך בה נקראות הדמויות, והתמורות שחלות בשמותיהן. אתן דוגמא מפורסמת – סיפור ישמעאל. אברהם שרה הגר ואלוהים מתייחסים אל ישמעאל בשמות שונים, זאת על פי יחסם אליו. שרה מתייחסת אל ישמעאל כ"בן האמה" בעוד אברהם מתייחס אליו כ"בנו". אלוהים מתגלה אל אברהם וקורא לישמעאל "בן האמה" אך גם "הנער", ואילו כשהגר נושאת את ישמעאל הוא מוזכר כ"ילד".

עולות מכאן שאלות רבות על דמותו של ישמעאל– האם הוא בן האמה או בנו של אברהם? האם הוא נער או ילד? נראה שמכאן ניתן ללמוד הרבה על יחס הדמויות בפרשיה לישמעאל.

בתחילת הפרשה אנו רואים תופעה דומה. יתרו נקרא בכמה שמות. בתחילה יתרו נקרא "יתרו כהן מדין חתן משה", כאן מתוארים כל תאריו של יתרו. כלומר, הן יתרו כאדם פרטי, הן יתרו כאיש דת מדייני, והן יתרו כמקורב למשה שליח האלוהים. מכאן ועד סוף הפרק מוזכר יתרו רק בהקשר של "חותן משה" מלבד שני פסוקים:

(ט) ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים: (י) ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים:

לאחר פסוקים אלו ממשיך אזכורו של יתרו להופיע רק עם המילים "חותן משה". אנו רואים תהליך שעובר על יתרו. בתחילה מוצגת דמותו ע”י שני הפכים: מצד אחד כהן מדיין, ומהצד שני חותן משה. המקרא אמנם מתייחס אל יתרו ברוב הפרק כחותן משה, אך כל זה נכון רק כאשר יתרו מוזכר בהקשרים הקשורים להיותו חותן משה[3]. כאשר יתרו מתייחס לה' הוא מוזכר כאדם פרטי. אין הוא ניגש לדיבורו על ה' מתוקף היותו כהן מדין או מתוקף היותו חותן משה. כאשר ניגש יתרו לדבר על ה' הוא מסיר את “כובעיו”. הוא ניגש אליו כאדם פרטי, כיתרו בלבד.

כאשר אנו מדברים על חוויות דתיות עלינו להתנתק מכל דעה קדומה, מכל תפיסה ראשונית שהיתה לנו על חוייה זו. אם אנו רוצים לשפוט באמת ובתמים חוויה אנו צריכים לגשת אליה עירומים מתפיסות שעלולות לקלקל לנו את האותנטיות שלה[4].

הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק, / הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף / שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת / שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן / שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת / אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין.

אני חושב שהויכוח בין הברוש ללהבה המוצג בשירה של זלדה עקר מתחילתו. ויכוח בין חוויות אינו יכול להיות שיפוטי, ונראה שהברוש מבין זאת. הברוש, המוצג כטיפוס היותר יבש (לכאורה), שותק. הוא לא מחזיר תשובה. גם ככה "השלהבת לא תבין". הלהבה מגיעה בעמדה שיפוטית-תוקפנית, מזלזלת בערכי היסוד של בן-שיחה, ולכן אין לה יכולת להבין את חויותיו של האחר.

זו נקודת הכשל של השלהבת – היא מזלזלת בכל מה שהיא לא יכולה להזדהות עימו: השלהבת בת החלוף מזלזלת ב'גאוה' העתיקה והקודרת של הברוש; הלהבה ששורפת כל מה שנקרה בדרכה מזלזלת בתלות של הברוש בממסד הקבוע, בריתמוס של עונות השנה; הלהבה הדינמית מזלזלת בברוש המקובע, מחוסר החירות.

בית מדרש הוא מקום של מפגש חוויות. כל נפש של תלמיד בבית המדרש פועלת בכיוונים שונים, מחפשת. יש את דמות התלמיד שמחפש את הממסד ואת יישוב הדעת. הוא מסתפק בחוויות בגבולות המורגש והמוחשי, בו הוא מוצא את מקומו הדתי. יש תלמיד שמחפש את האקסטזה ואת השחרור מכבלי המציאות. הוא מחפש את הנגיעה במה שמעבר, רוצה להתנתק ולו לכמה רגעים מהמציאות.

דווקא בגלל נפיצותו של בית המדרש, בכך שהוא גדוש בחוויות שונות, צריך בית המדרש להיות זהיר ביותר בעמדותיו כלפי חוויות האחר, להתרחק מפני זילות. הברוש היבש אינו ציני, האש המתפרצת אינה פזיזות.

אפשר לשים לב בשיר, שהשלהבת בטוחה שדווקא בדרכה שלה, המתפרצת, היא מצליחה להגיע לחירות, לרוח. היא לא שמה לב שיש לה עם אותו הברוש, המקובע לאדמה מאז נטיעות תשי”ז, הרבה במשותף. צורתם שווה. שניהם מכוונים למעלה.

 




[1] שני יסודות, זלדה.


[2] עיין ריש קידושין.


[3] כשהוא מגיע עם ציפורה, או כשהוא מציע למשה את רפורמת השיפוט ההיררכית.


[4] כמובן שאין דבר כזה לגשת לחוייה ללא כל תפיסה קדומה, שהרי כל כלי השיפוט והפרשנות שלנו מובנים על תפיסות שכליות ורוחניות שרכשנו בעברנו. הכוונה היא שעלינו להצהיר לכל הפחות על כך שאנו מנסים לגשת ללא דעות קדומות, ודי בגישה נפשית זו על-מנת לשפר את הדיאלוג שלנו עם החוייה, כפי שכתבתי בהמשך המאמר.


 

 

בית המדרש