ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איש התורה-לשמה הבודד

ע"י: חיים אקשטיין

מחשבות של בחור ישיבה מבוגר הלומד אגדה

פתיחה

בין שלושת סוגי לומדי התורה שיתוארו להלן, אין קשר גלוי לעין, מלבד שני קשרים שאפשר למצוא במבט פשוט: האחד הוא החריגות היחסית שלהם בנוף של עולם הישיבות היום, והשני הוא העובדה ששלושתם מתקיימים בי. ראשית, מזה חצי שנה אני לומד בישיבה במתכונת של סדרי בוקר, ואת שאר היום מחלק בין עבודה ללימודים אקדמיים. שנית, סדרי הבוקר שלי מוקדשים כבר מזמן ללימוד מחשבה (מלפני שנה וחצי באופן רצוף, ולפני כן במשך שלוש שנים בזמני קיץ בלבד), ומזה חצי שנה אני עושה זאת במסגרת מסודרת כחלק מ"שער האגדה" בישיבתנו. שלישית, לדעתי אפשר להגדיר אותי – לא משנה ממתי – כלומד תורה מבוגר, לפחות יחסית.

 

עם זאת, נראה לי שיש מכנה משותף מהותי בין השלושה, והוא מלווה אותי לפחות מאז אלול האחרון, לעתים בגלוי ולעתים בסמוי. אחרי חצי שנה במתכונת הנוכחית, וכן לקראת זמן קיץ, שהסוגיה העיקרית שנידונה בו היא לרוב סוגיית התכניות לשנה הבאה, אני רוצה לשתף את בני הישיבה בהרהורים על המכנה המשותף הזה, ומתוך כך לשתף גם את עצמי, כלומר לשתף את ההכרה שלי בתהליכים הפנימיים שמתחוללים בנפשי.

 

בדידותו של הלומד המבוגר

בודד הוא הלומד המבוגר.[1] לרוב אין הוא מגדיר את עצמו בכינוי זה, אולי מפני שהוא אינו חווה עדיין את המושג "מבוגר" ביחס לעצמו. אמנם אין שלב פורמלי שבו אדם מקבל תעודת "מבוגר" ומשנה את הסטטוס הרשמי שלו בעולם, אבל החוויה הפשוטה של התלמיד המבוגר מושפעת מהנוף האנושי המקיף אותו. נוף זה מורכב בעיקר מצעירים, מהם לא מעט כאלה שההגדרה "נוער" עדיין הולמת אותם. ביום יום, הלומד המבוגר משתמש יותר בביטוי "שיעור גבוה", תואר יחסי שבנוי על השוואה בינו ובין התלמידים הצעירים יותר בבית המדרש, או מסתפק בכינוי "אברך", אף שמקובל להשתמש בו בעיקר כדי לציין את מצבו המשפחתי של הלומד (והוא יזכה לכינוי זה גם אם יתחתן בגיל עשרים). למה להרבות בדברים על נקודה סמנטית? מפני שהשמות וההגדרות אינם נולדים סתם כך, הם משקפים דבר מה. כדאי שאבחנה זו בין "לומד מבוגר" ל"שיעור גבוה" תעמוד ברקע לאורך הדברים להלן.

 

בודד הוא הלומד המבוגר. כמה קשיים מעיקים עליו, ונמנה כאן שני קשיים מרכזיים שכרוכים זה בזה: הקושי הכלכלי והקושי החברתי. הקושי הכלכלי משתנה מלומד ללומד, אך בהכללה אפשר לומר שהלומד הממוצע (גם אם הוא נשוי, כפי שקורה בדרך כלל) אינו עני. הוא יודע שהכנסתו נמוכה, ולכן משתדל להסתפק במועט, וכל עוד הוא אינו מבוגר מאוד – ומספר נפשות שעליו לפרנס אינו גדול – השאלה הכלכלית אינה אמורה להטריד אותו יתר על המידה. אולם, לא בחשבונות של הכנסות והוצאות עסקינן, אלא בהתמודדויות עמוקות יותר שעובר הלומד המבוגר, ולכן נעבור להשלכה המרכזית של הקושי הכלכלי: הצורך לעבוד. הלומד המבוגר הממוצע עובד לפרנסתו, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. על המושג "אברך חצי יום" נדבר עוד בהמשך, וכרגע נתייחס ללומד הנמצא בבית המדרש לאורך היום כולו (כאן נאנח הלומד המבוגר אנחה עמוקה: אח, כמה נורא לקרוא לזה "כל היום". להשכים בשש בבוקר לבית המדרש ולצאת ממנו באחת בלילה, לזה ייקרא 'כל היום', לא ל'יום עבודה' שלפעמים מסתיים כשעדיין אור בחוץ). הלומד, בפרט אם הוא נשוי (גם אם אשתו עובדת), מאמין כי אחראי הוא על פרנסתו, ועליו לעשות ככל יכולתו – בזמן המוגבל שמחוץ לסדרים – כדי להגדיל במעט את הכנסותיו מעבר למלגה שהוא מקבל.

 

כיצד מתייחס הלומד המבוגר לעבודתו שמחוץ ללימוד? לעתים אין הדבר מפריע לו. בין אם מדובר בעבודה שבלאו הכי חשובה בעיניו, גם בלי קשר לשכר שבצידה (כגון פעילות קהילתית-חברתית-חינוכית, שהלומד עוסק בה מתוך אידיאל אך גם מקבל תמורה כספית), ובין אם נוח לו ומתאים לנפשו לשלב גם רובד מעשי בסדר יומו. אך קורה גם שעבודה זו היא לעול עליו, והוא חווה מתח בין הלימוד לעבודה, ואולי אף רע בעיניו שלימוד התורה שלו אינו מחזיק את עצמו. שמי שיושב ועוסק בכבשונו של עולם תלוי באיזו משרה צדדית טכנית חסרת משמעות.

 

אולם, הקושי הגדול יותר הוא הקושי החברתי. בודד הוא הלומד המבוגר. בדידות זו מתקשרת גם היא למישור הכלכלי: הלחץ שלוחצת עליו הסביבה, ובעיקר המשפחה, מתבסס על הקריאה ללכת כבר לאוניברסיטה ולצאת לשוק העבודה. די, למדת מספיק, זה מוגזם להישאר שם כל כך הרבה זמן. מתי תעשה תואר, בגיל ארבעים? במה תאכיל את כל הילדים שלך? אתה לא חייב לעזוב את התורה, קח לדוגמה את ירון; כל היום הוא במשרד עורכי דין, ובערב הוא לומד דף יומי. והוא מתמיד, סיים כבר חצי ש"ס!

 

בודד הוא הלומד המבוגר, מפני שגם אם לא אומרים לו זאת מדי יום ביומו, הוא יודע שאין כלפיו הערכה. לא רק מצד החברה החילונית שאינה מבינה את ערך לימודו – זה לא כל כך מפריע לו – אלא אפילו בחברה הדתית, ובעיקר בחברה הדתית, הוא מרגיש זר. בודד הלומד המבוגר בקרב אחיו ובני דודיו, שרק חלקם למדו בישיבה, ומתוכם אחד או שניים נשארו באמת עד סוף שיעור ה'. בודד הלומד הבוגר בקרב חבריו מהשבט, מהמחזור, מהצבא ואפילו מהשיעור בישיבה, שהתואר הראשון כבר מאחוריהם, מזמן. והם שואלים אותו מה הוא עושה בחיים, והוא משיב להם, והם לפעמים מקבלים, לפעמים מנסים להבין למה הוא עדיין שם ולפעמים שואלים מה הוא עושה חוץ מזה. יש בעלי אומנויות שזוכים לאהדה (רופאים, עורכי דין ועוד), יש כאלה שאינם זוכים ליחס מיוחד – לא אהדה ולא ניכור, והלומד המבוגר חש ניכור מצד החברה, וכאמור אף מצד משפחתו הקרובה. כל זאת אם לא זכה להיות חלק מקהילה או משפחה המשתייכים לזרמים "ישיבתיים" יותר, ומקבלים בהבנה ואפילו באהדה גלויה את לימודיו הממושכים. אם זכה לכך, אשרי חלקו, ואולי כל הדברים הנאמרים כאן אינם חלים עליו.

 

הלומד המבוגר שומע את השיקולים הכלכליים יוצאים מפיות כל המדברים אליו, אבל הוא קולט גם את מה שנאמר בין השורות ומאחורי המילים. הצורך הכלכלי כשלעצמו לא היה גורם להם לקרוא לו לעזוב את הישיבה, הרי הם לא התייחסו כך לבן דודו כשלמד עריכת דין, שילם שכר לימוד גבוה מבלי להרוויח כלום, והיום הוא עדיין מחפש עבודה. הביקורת כלפיו נובעת מאי-הסכמה עם דרכו, או אי-הבנה של דרכו, חוסר הכרה בערך של לימוד תורה רב-שנתי. ייתכן גם שבעיניהם, ואולי גם בעיני הצעירים בבית מדרשו, ואולי גם בעיני עצמו, הוא אכן אינו ראוי לתואר לומד מבוגר – הוא נשאר בעולמם של נערים, בונה סביבו בנאיביות את ארץ לעולם-לא, ומסרב להפוך למבוגר.

 

[פעמים, אגב, שהלומד המבוגר בודד אפילו בבית המדרש שבו הוא לומד, אם לא מקובל בו להישאר מעבר לשיעור ה'-ו'. ייתכן שהוא ירגיש חוסר הערכה בתוך הישיבה שלו, ותתכן גם בדידות מסוג אחר – הלימוד שמתאים לשלבים הראשונים בישיבה כבר אינו מתאים לו, הוא צמא ללימוד ברמה גבוהה יותר, וגם חברתית קשה לו בין הצעירים ממנו בכמה וכמה שנים.]

 

בינו לבין עצמו, הלומד המבוגר יודע: במבט מפוכח, שאינו נכנע לתכתיבים חברתיים, הדרך שהוא בוחר בה הגיונית לחלוטין. גם האקדמיה אינה מורכבת רק מסטודנטים לתואר ראשון, והיא לא תתקדם לשום מקום ללא אנשים שיקדישו את חייהם למחקר. רק בתחילת שיעור ה' הוא אמר לעצמו: סוף סוף אני מרגיש שאני יודע ללמוד. אני כבר לא מבזבז את הזמן כמו בשלבים הראשונים בישיבה, אני  נכנס לסוגיות כמו שצריך, אני מעמיק בלימוד האמונה, לומד הלכה באופן יעיל ואפילו מצאתי את הנישה המתאימה לי בבית המדרש. האם ייתכן שבדיוק באותו שלב, בשיעור ה', הייתי אמור להתחיל לעשות פסיכומטרי, להיבחן לאוניברסיטאות (כל זאת במקביל לנסיעות לדייטים) ותוך כמה חודשים לעזוב את הישיבה – שבמובן מסוים רק אז התחלתי ללמוד בה?

 

עכשיו הוא יודע ללמוד תורה, וזה מה שהוא עושה. והוא מכיר את עצמו ויודע שהוא מוכשר בזה, שהישיבה היא המקום המתאים לו, שלכל אחד יש כישרון – והכישרון שלו הוא ללמוד תורה. יש לו את המוטיבציה, את השקידה, את היכולת השכלית, את ההקשבה הפנימית, את היכולת לשמוע ולקבל ועוד. זה המקום שלו, זה המקום שבו הוא רוצה להיות, וזה המקום שבו אף אחד אחר לא רוצה שהוא יהיה.

 

בדידותו של הלומד העובד

בודד הוא הלומד העובד, אך בהשוואה ללומד המבוגר, זו בדידות מסוג רך הרבה יותר. הלומד העובד מבוגר גם הוא – הוא למד כמה שנים כמו כולם, במשך יום שלם, עד שהגיע למסקנה שבא זמנו לצאת לעבודה או ללימודים אקדמיים,[2] אולם לשמחתו, העבודה שמצא אינה מחייבת אותו – לפחות בשלב זה – להימצא בעבודה חמישה ימים מבוקר עד ערב, והוא יכול להקדיש כמות זמן משמעותית לתורה, ואפילו לחצות את זמנו לשניים. כביכול: "חציו לה' חציו לכם". יומיים בישיבה ושלושה בעבודה, סדר בוקר בישיבה וצהריים בעבודה וכדומה. אפילו מבחינה פורמלית הדבר מתאפשר, שכן הגורמים הרשמיים במדינה מכירים באפשרות זו – וסביר שגם דעתם נוחה ממנה – והוא מקבל מעמד של "אברך חצי יום" (אם בחר באפשרות של חלוקת היום ולא חלוקה בין ימות השבוע). על פי מעמד זה נקבעות השעות אליהן הוא מחויב כלפי הישיבה או הכולל, ועל פיו הוא מקבל מחצית מלגה.

 

במה באה לידי ביטוי בדידותו? מהחברה והמשפחה אין הוא מוטרד כל כך, בעיני רבים ההימצאות בעולם החול היא מצווה שאין לה שיעור, ובהקדשת חצי מזמנו ללימודי חול או לעבודה יוצא הוא ידי חובתו. לפעמים הוא מוצא את עצמו בודד דווקא במקום ההפוך, בבית המדרש פנימה: אם זכה ללמוד בכולל שמורכב כולו או רובו בלומדים מסוגו, אשרי חלקו, והבדידות המתוארת כאן כנראה לא תטריד אותו. אולם אם חשקה נפשו ללמוד בישיבה "סטנדרטית", ישיבה גדולה שמורכבת מאנשים שמקדישים את מלוא זמנם לתורה, או שהמציאות היא שזו המסגרת הקרובה לביתו או למקום עבודתו, ייתכן שהוא ירגיש חריג. הוא יודע שחלק מההתרחשות בישיבה, ואולי אפילו עיקר ההתרחשות בישיבה, מתרחש בזמן שבו אין הוא נמצא בה. הוא לומד בבוקר, אך רוב השיעורים מועברים אחרי הצהריים ואירועים מיוחדים בישיבה מתקיימים בערב. הוא רוצה להיות חלק מבית מדרש, אך מרגיש כל הזמן את החלקיות, את מה שהוא מפסיד. ההפסד אינו מחויב המציאות (אילו המציאות הייתה מחייבת זאת, סביר שהלומד העובד היה משלים אתה, מתוך מודעות לדרך שבה בחר – מסלול חלקי), אלא תוצאה של סדר יום ישיבתי שמותאם לאלה שנמצאים בישיבה שבעה ימים, עשרים וארבע שעות. היה אפשר להוציא יותר ממסלול חלקי, אך באופן טבעי רוב בתי המדרש אינם מותאמים למסלולים כאלה. ועדיין, בעיה זו אינה קשה במיוחד.

 

סוג של בדידות עלול להתעורר גם מול העבודה. שני מעגלים בעולמו של הלומד העובד, ולצורך העניין אפשר לומר שהוא "שכיר" של שני "מעסיקים". האחד בשמים והשני על הארץ. האחד נסתר והשני גלוי. האחד יודע מחשבות ומבין את הלומד כשקשה לו, והשני אינו מקבל אף תירוץ לאי-השלמת העבודה. האחד מציב בפני הלומד יעד אינסופי, ומתוך כך אולי גם קצב הדרגתי ומתון, והשני חותך קצבה ותאריכי יעד מוגדרים. אצל האחד העבודה היא קו חיים ארוך, ואצל השני דד-ליינים קצרים. לעתים יש למעסיק האחד שותפים – הנהלת הישיבה שמעמידה דרישות מסוימות, משרד החינוך שמציב סך שעות נוכחות או הרבנות הראשית שעורכת מבחנים עם קנה מידה ריאלי. במקרים כאלה ייתכן שההבדל בין שני המעסיקים יצטמצם; אך כשהאדם עומד רק מול הקב"ה ומול מעסיק בשר ודם, מפני מי יתיירא יותר? כלפי מי יראה את עצמו מחויב יותר? כשהזמן קצר והמלאכה מרובה – מה יחזיק אותו בבית המדרש? באיזה חלק של היום ירשה לעצמו לכבות את הטלפון הנייד? בחלל זמן שאינו שייך לא לזה ולא לזה, היכן יהיה לבו מצוי, על מה יחשוב, ממה יהיה טרוד? ויתרה מזאת, אלו מחשבות מטרידות אותו באמת גם כשהוא בבית המדרש עצמו? בודדה תורתו של הלומד העובד אל מול עוצמתה הריאלית של העבודה. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, וכמה קשה לעשות זאת בדורותינו אנו.

 

אך יודע הוא הלומד העובד: ישרה דרכו, אידיאלית דרכו. איש תורה ועבודה הוא. שנים רבות היו על לבו האותיות ת' וע', אך לחבר ביניהן לא זכה, מאז שהפכה תנועתו לתנועת נוער, והנוער הרי אינו נדרש לעבוד. לומד הוא על גדולי ישראל מקדם שעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, והנה הוא ממשיך את דרכם, גם אם עדיין מתקשה הוא לעצב מערכת יחסים תקינה והרמונית-היררכית של קבע ועראי. אמנם ייתכן שקניין תורה דורש התמסרות טוטאלית אליה, ואכן גם הוא למד כמה שנים במתכונת מלאה, אך גם אם לא יהיה תלמיד חכם בעל שיעור קומה – עדיין יהיה איש תורה. לא רק קובע עתים, לא רק לומד דף יומי ששוכח למחר את תלמודו של אתמול, שנלמד במרוצה ומתוך עייפות כבדה וחוסר ריכוז. הוא באמת איש רוח ומעשה, ושני הצדדים שבחייו מקרינים זה על זה. מרוממת הרוח את המעשה, ואף המעשה מחדד, מבהיר, ממסגר ומוסיף עוד פנים משמעותיים לרוח. ומשום מה, בודד הוא. אנשים מסוגו הינם אחוז קטן מכלל אוכלוסיית הלומדים, ולכן אין הוא זוכה למענה ראוי שתואם את אופי לימוד התורה שלו.

 

בדידותו של לומד האמונה

בודד הוא לומד האמונה. לא תמיד הוא מגדיר את עצמו כלומד אמונה, ולמעשה השם "אמונה" נבחר במאמר זה רק לתפארת הפרפראזה. היה אפשר גם לכנות אותו "לומד הגות", "לומד אגדה" או "סטודנט למחשבת ישראל" (אלא שלימודיו מתקיימים בבית המדרש ולא באקדמיה, ועוד נעמוד על נקודה זו). מנקודת המבט שאנו עוסקים בה, נראה שהפעם זה עניין סמנטי בלבד, ונתמקד פחות בכינויו של הלומד ויותר בבדידותו. נבהיר רק שמדובר בלומד אמונה אמתי, לא מי שלימוד האמונה תופס אצלו שעתיים מתוך כל סדר היום, אלא מי שמקדיש את מירב ומיטב זמנו לענף זה של התורה.

 

בודד הוא לומד האמונה כלפי חוץ. לימודיו לא יזכו אותו בדיפלומה, ומול החברה שמודדת כל דבר על פי תארים והישגים – לא יהיה לו מה להציג. גם לתואר "רב" לא יזכה בעקבות לימודיו. כל זאת בניגוד לחבריו הטובים, לומדי ההלכה, הדיינות וכדומה. כשהלומד המבוגר מתאמץ שלא להיסחף בסחף החברה, נאחז הוא בעור שיניו בהסכמה שיקבל לכשיסיים את המבחנים, אך ללומד האמונה אין במה להיאחז.

 

בודד הוא לומד האמונה כלפי פנים. חובשי בית המדרש מסתכלים עליו כתלמידי המגמות הריאליות המסתכלים על ההומני (על דרך המשל, אם כי טבעי והגיוני שמי שנמשך להומניים שבין מקצועות החול, יימשך גם לאגדה מבין מקצועות התורה). הוא לא באמת חפץ בלימודי תקשורת – מה בצע בלימודים כאלה, במה יועילו לו בעתיד? - אלא שמקצועות הפיזיקה והביולוגיה קשים מדי עבורו, אז הוא מצא לו דרך נוחה וקלה להשיג חמש יחידות בתעודת הבגרות. חסד עשתה תורתנו עם רפי השכל וחלושי התפיסה, ונתנה מקום גם למי שאינו עומד ברף השכלי הגבוה של לימודי העיון וההלכה, אך בכל זאת חזקה נפשו בתורה. עבור אביונים בדעת כאלה, טרחו רבינא ורב אשי ופיזרו כמה דפים בלתי חשובים של אגדה בין סוגיות הגמרא, ואף כמה ראשונים ואחרונים חיברו עבורם ספרים ללמוד. הרמב"ם, למשל, אחרי שכתב את ספרו הקשה והבלתי מובן "משנה תורה" (שה'אור שמח', ר' חיים ואבן האזל עמלו כל כך הרבה כדי לפצחו), כתב גם את הספר הפשוט והקליל "מורה נבוכים". לומדי הגמרא וההלכה הם הם מחזיקי עולה של תורה, הם האוכלים בלחמה של תורה, ולומדי האמונה מסתפקים בפרפראות וממתקים.

 

בודד הוא לומד האמונה כלפי חוץ וכלפי פנים, כי כולם יודעים הכול הרבה יותר טוב ממנו. לכולם יש עמדה מוצקה בענייני השעה, כולם יודעים כיצד להכריע בדילמות בין ערכים, וגם אמונתם ודאית ונטולת ספקות. הם גם יודעים, כמובן, להגיד דבר תורה בשבת ואפילו לכתוב מאמרים מחשבתיים חדים וחריפים. הוא, לעומת זאת, עסוק כל העת בבירורי אמונה, שואל ומקשה, מתלבט ומסתפק. בשאלות העומדות ברומו של עולם – לפעמים אין לו תשובה. על חלק מהשאלות הוא מאמין שעוד יהיה לו מענה, לאחר עוד כמה שנים של לימוד, ועל חלקן הוא מעריך שלא תהיה לו תשובה לעולם. אגב, הוא מרגיש כך גם כלפי לימוד ההלכה (שאליו הוא מקדיש זמן מסוים ביום, ואינו מוכן להזניחו), וגם כמה מחבריו ששקועים כל היום בטור ובבית יוסף חשים כמוהו – אלה שמחוץ לבית המדרש מקיימים את ההלכה ללא שום דאגות, ורק הם תמיד מתלבטים, מעלים ספקות ומתקשים לענות באופן ברור ונחרץ על שאלות. מכל מקום, נדמה לו ללומד האמונה שאיש אינו מבין אותו, איש אינו מבין לשם מה נועד תלמודו.

 

אך יודע הוא לומד האמונה: תהליך בירור אמונת ישראל נמצא רק בתחילת דרכו. בודדים יותר ממנו היו הראשונים והאחרונים שעסקו במחשבה, וכעת, עם השיבה לארץ ישראל, מתחילה להיסלל מחדש דרך האמונה. כרגע – בניין האמונה עדיין נמצא בשלביו הראשונים, בקומות הנמוכות, אולי אפילו בשלב היסודות. יש לו תשתיות עמוקות – התנ"ך, חז"ל, ראשונים ואחרונים – אך כעת הגיע הזמן לבנות בניין מסודר, יציב, שגם יהיה מותאם לתקופתנו המשוכללת מבחינה מחשבתית-כללית, וינק כמובן מהתשתיות שנוסדו בדורות הקודמים. האמנם אפשר להסתפק רק ביסוד אחד מחודש, גם אם הוא חזק, מדהים ומאיר באורות התורה ואורות הקודש? האמנם יסודות אחרים שנבנו לצדו איתנים דיים? דרך ארוכה כל כך לפנינו, כל כך הרבה עוד צריך להתברר, התשובות שניתנות היום לשאלות קיומיות וגורליות הינן חלשות כל כך, ובלתי מספקות. מי יבנה בית, מי יסלול הדרך, מי יפתח השער? מי יקים את התורה הזאת? יודע הוא לומד האמונה מה גודל האחריות הרובצת על כתפיו, ועל כן אין הוא נכנע לכל הקולות מבחוץ ומבפנים, שחושבים שמעט מקורות והרבה חשיבה עצמית מספיקים כדי לברר את מחשבת התורה ולהכיר את מי שאמר והיה העולם.[3]

 

בדידותה של תורה לשמה

מה משותף לשלושת הבודדים הללו, מעבר להיותם חריגים יחסית בעולם התורה? לשלושתם אותה מוטיבציה שמניעה אותם, למרות הבדידות: תורה היא, וללמוד אנו צריכים. תורתנו אינה מייצרת תועלת פרקטית מוגדרת, הישגיה אינם נמדדים במישור הריאלי, ואכן המניע ללימוד אינו נובע מהפרקטיקה ומן הריאליות, במובנן השטחי. הם לומדים תורה לשמה. בעיני המציאות הפרקטית היבשה – יש גיל שבו צריכים ללמוד באוניברסיטה ולעבוד, וללימוד תורה יש מקום אם בעקבותיו אפשר לכהן כרב ולפסוק הלכה; מנקודת מבט של תורה (גם אם אין זו נקודת המבט היחידה בתורה) – רצוי ללמוד תורה כשכלי הלימוד בנויים היטב, ואישיותו של הלומד כבר מעוצבת יחסית. תכני הלימוד כולם חשובים, נגלה ונסתר, הלכה ואגדה. אולי בדורנו האגדה היא כ"מת מצווה" שחשוב יותר להתגייס ולטפל בו (או ליתר דיוק – להחיותו), ואולי אין לראות חשיבות יתרה בעיסוק בענף זה לעומת השאר, אך מכל מקום אין הוא חשוב פחות מהשאר. במערכת שיקולים של תורה, אם מניחים לרגע את תכתיבי החברה והכלכלה מחוץ לה, תלמודם של שלושת הבודדים הוא לגיטימי, ראוי ואף חשוב. ואם עדיין לא מובן מדוע זו המסקנה היוצאת ממבט זה, אולי דרוש כאן עוד בירור.

 

השאלה היא, אולי, כיצד מסתכלים על לימוד התורה בחיינו. כאמור לעיל, אין ביקורת על מי שנשאר בעולם האקדמי גם לאחר שהשיג תואר ראשון, שני ואפילו דוקטורט. אין גם ביקורת כלפי מי שחותם קבע בצה"ל לאורך שנים. כדי להחזיק תחומים אלה כראוי, אי אפשר להסתפק באלה שממלאים את חובתם ו"עוברים בהם" למשך פרק זמן מוגבל, יש צורך באנשים שיקבעו שם את מקומם, שזה יהיה המקצוע שלהם. התיכון, לעומת זאת, נועד להכשרה לחיים, ולכן מי שיישאר בו כמה שנים אחרי גיל 18 לא יזכה לשום הערכה. כעת נשאלת השאלה היכן למקם את לימוד התורה. בעיני רבים בציבור הדתי, לימוד התורה הוא שלב של מעבר, הכנה, אמצעי. הארכת שלב המעבר היא בלתי ראויה, וגם בלתי מובנת, כי אדם רציני אינו אמור להיתקע בשלב ביניים. בגיל מסוים חובה להיכנס ל"חיים האמתיים". אולם אם יש ערך בלימוד התורה כשלעצמו, לא רק כאמצעי לדברים אחרים, מדוע לא לראות בו מקצוע? מדוע לא לעסוק בו בגיל מבוגר, באופן מלא או חלקי? למה לתת לו לגיטימציה רק כשהוא מעניק הסמכה כלשהי?[4] נכון, לא חייבים להסתכל כך על התורה, אפשר גם לראות אותה כאמצעי, כל עם ישראל עומד כבר אלפי שנים בעליית בית נתזה ומתווכח אם תלמוד גדול או מעשה גדול. על כל פנים, יש להתייחס לאפשרות של תלמוד גדול לפחות כאחד מהצדדים, ולתת לו את מלוא ההכרה.

 

עם כל זאת, לא חייבים להגיע לשאלת התלמוד והמעשה. אם מתבוננים במציאות בעיני עומק – המציאות עצמה דורשת לומדי תורה. החברה זקוקה נואשות לאנשי תורה שיתהלכו בקרבה, וללומדים שיבררו סוגיות עמוקות, וודאי שעולם התורה עצמו זקוק להם. מן הראוי ששניהם, עולם הישיבות והחברה שמחוצה לו, יתנו יד לבודדים, יסייעו להם, מבחינה מסגרתית ומבחינת התמיכה החברתית, או שלפחות יגלו הבנה.

 

ואם לא – נקווה שהם ימשיכו את עבודתם, ככל הבודדים בהיסטוריה היהודית והאנושית שזכו להכרה רק לאחר שפועלם ניכר בשטח.

 




[1] הבהרה: הדברים מנוסחים בגוף שלישי, אבל נובעים מנקודת מבטי האישית ואינם מייצגים את הכלל. ייתכן שניסוח בגוף ראשון מתאים יותר למאמר, אך אני חושש שהוא יהיה אישי מדי.


[2] להלן, הלימודים האקדמיים ייכללו במושג "עבודה". והעוסק בהם ייסקר בסקירה אחת עם העוסק במלאכה. זאת אף שאפשר להסתכל עליהם אחרת לגמרי, ובמקצועות מסוימים לימודים אלה אפילו משיקים ללימוד התורה ומשלימים אותו.


[3]מלבד המון העם מגובש העמדה, עומדים מול לומד האמונה גם לומדי מחשבת ישראל באקדמיה. כאן ייאלץ לומד האמונה להרכין ראש, ולהודות שבאמת נעשה תהליך משמעותי של פיתוח ובירור מחוץ לבית המדרש. ועדיין, עומד לומד האמונה בבדידותו, ומאמין שעם כל המפעל הגדול שנעשה בשנים האחרונות באקדמיה, אין תחליף לדבר ה' המתברר בבית המדרש בענווה ובטהרה. ואכמ"ל.


[4]מעניין שבסוגיית מסלול ההסדר (שאינו מענייננו כאן), יש הטוענים שבעבר הוא היה מוצדק כיוון שעיקר השירות היה במילואים ובעיקר במלחמות, ודי במסלול צבאי קצר לשם הכשרה לשירות בהמשך החיים; אך המציאות השתנתה, והיום העיקר הוא הביטחון השוטף, ולכן אין לקצר את השירות הסדיר. אפשר להשוות את היחס כלפי לימוד התורה ליחס כלפי השירות הצבאי המקוצר: אם מדובר בהכנה בלבד – די במינימום שנות ישיבה לשם הכשרה לחיי תורה; אם יש חשיבות בעצם לימוד התורה – לפחות על חלק מהאנשים מוטל להקדיש שנים רבות ללימוד.


 

 

בית המדרש