ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שלום נצחי וצדק במלחמה

ע"י: נתנאל שמחה נחשון

על אתיקה צבאית ויחסה לרדיפת השלום

מבוא

העיסוק בשאלות של 'אתיקה צבאית' תופס מקום רב יותר ויותר בשיח הישראלי. תכופות עולות שאלות על הרגלים צבאיים שמוסריותם מוטלת בספק: חיסולים ממוקדים, נוהל שכן, ביזה, פגיעה בחפים מפשע ועוד. את קשת הדעות העוסקות בתחום זה, להבנתי, ניתן לחלק באופן גס לשני חלקים. חלק ראשון דן ב'מידתיות' של פעולות מסוימות, האם הן כשרות או אסורות, וחלק שני מערער על עצם הדיון, וטוען כי במלחמה הכול מותר, או לחילופין, כל מעשה של אלימות הוא אסור בהכרח. ספרים, טורי עיתונות ומאמרים רבים דנים בשאלה זו, ולאחרונה יצא אף ספר המתיימר להציג את דעת התורה בנושא.[1]

 

נושא נוסף, הנוגע בשאלות צבאיות ומוסריות ומעסיק רבות את החברה הישראלית, הוא נושא ה'שלום'. הרחבה בנושא זה תדרוש הרבה יותר ממאמר נפרד, אולם נראה שיש קשר בין דיון זה לדיון ב'אתיקה הצבאית'. בדרך כלל אנשים הטוענים שעלינו לשאוף לשלום, יטענו גם שעלינו לשמור על 'אתיקה צבאית' באופן מחמיר, או שאף יטענו שכל מלחמה איננה מוסרית בהכרח.

 

מאמר זה בא לבחון את היחס בין שתי שאלות אלו, שאלת השלום ושאלת האתיקה הצבאית. להלן נראה שהיחס הוא פרדוקסלי, דווקא שאיפת שלום מקשה על כינון תורה אתית תאורטית לזמן מלחמה, ואתיקה צבאית מקשה על שאיפה לשלום. בהמשך המאמר נציע פתרון על פי דעתו של עמנואל קאנט ונבחן אותו, וכן פתרון על פי תחום ה'אסטרטגיה הצבאית', בעיקר על פי תורותיהם של קרל פון קלאוזביץ' ושל בזיל הנרי לידל הארט.

 

דיון באתיקה צבאית, בהכרח, הוא דיון סבוך ומורכב, וכולל גורמים ומשתנים רבים. הדיון שיערך להלן הוא תיאורטי, בסיסי ולא ממצה, אך אני חושב שיש בו כדי לפתוח פתח לדיון מעמיק בנושא.

 

מלחמה, תופת או תופעה?

בשנת 1977 הוציא הפילוסוף היהודי-אמריקאי, מיכאל וולצר[2] את ספרו הידוע: 'מלחמות צודקות ולא צודקות'. ספר זה הפך לקלאסיקה בתחום האתיקה הצבאית ותורגם לשפות רבות, ביניהן עברית.[3] בפרק הראשון בספר זה,[4] וולצר תוקף תפיסה אתית לגבי מלחמה, אותה הוא מכנה 'ריאליזם'.

 

התפיסה ה'ריאליסטית' תופסת את המלחמה כאנושיות הטהורה, ללא מסווה של תרבות או עידון. לפיכך, היא נמצאת מעל (או מתחת) לכל היגד מוסרי. המלחמה היא 'תופת', היא אכזרית, אינטנסיבית, מסוכנת ומזרה הרס, מכך נראה שהיא איננה חלק ממבנה החברתי האנושי, השואף לחיים טובים, אלא סטייה ממנו, השלכתו לצד. המלחמה היא מציאות בה אנו צריכים לעשות הכול בכדי לנצח ולשרוד וכל מעשה שיאפשר לנו להציל את חיינו ולהביא לנו את הניצחון הוא לגיטימי. וולצר מדגים תפיסה זו על פי הפתגם הידוע: "באהבה ובמלחמה הכול מותר".

 

זהו ערעור על עצם הדיון באתיקה צבאית. אם נקבל תפיסה זו של המלחמה, הרי שתפקידה של האתיקה הצבאית מסתכם ב'מניעת מלחמה'. הדיון האתי מתחיל ונגמר בשאלה 'באיזה מצב תותר יציאה למלחמה?'. בקרב עצמו אין מקום לטיעוני מוסר כלל, ולמעשה, הכול מותר. על פי תפיסה זו, הצד עליו תוטל האשמה האתית במלחמה יהיה אך ורק הצד האשם בפרוץ המלחמה, בלא להתחשב בצורת ההתנהלות של המלחמה. מכאן ניתן להסיק, בנוסף, שאחריות מוסרית לא תוטל על כתפי חיילים וקצינים אלא רק על הדרג המדיני.

 

וולצר לא מקבל תפיסה זו. לדעתו ה'אתיקה' דומה במהותה ל'אסטרטגיה', וכפי שאיננו טוענים שטיעונים אסטרטגיים של עת שלום לא יהיו תקפים בעת מלחמה, כך גם לגבי הטיעונים המוסריים. מלחמה היא תופעה אנושית חברתית ככל תופעה אחרת, על אף אכזריותה. וולצר אכן מקבל שהמלחמה היא תופעה אנושית אכזרית והרסנית, אך היא איננה 'תופת' בלתי ניתנת לשיפוט מוסרי. אם כן, יש מקום ליצור מערכת מוסרית למלחמה, כשם שיש ליצור מערכות אתיות דומות לחינוך, משפט, רפואה וכדומה.

 

על פי תפיסתו את המלחמה, טען וולצר כי האתיקה הצבאית מתחלקת לשני דיונים נפרדים. הדיון הראשון עוסק ב'צדק המלחמה' ומכונה: 'Jus ad bellum', והדיון השני עוסק ב'צדק במלחמה' ומכונה: 'Jus in bello'. הדיון הראשון ידון בשאלה 'מתי יציאה למלחמה תחשב למוצדקת?', הדיון השני ידון בשאלה 'כיצד תתנהל מלחמה באופן צודק. מלחמה מוצדקת או לא מוצדקת, ומלחמה צודקת או לא צודקת. 'הגישה הריאליסטית' שוללת הפרדה בין שני דיונים אלו, היא מצדיקה דיון רק בשאלה הראשונה, שאלת הצדקת המלחמה. רק על פי הגישה ה'לא ריאליסטית' נדרש הדיון הכפול, בשתי השאלות של האתיקה הצבאית.

 

פרדוקס האתיקה והשלום

לפי ראות עיניי, גישתו של וולצר היא הרווחת יותר בשיח האתי כיום. רובינו סבורים שלא מספיקה הצדקה לעצם המלחמה, אנו דורשים שהמלחמה גם תתנהל באופן צודק. רובנו גם שואפים לשלום,[5] האם נקיטתנו את הגישה ה'לא ריאליסטית' ביחס למלחמה תואמת את שאיפתנו לשלום?

 

תיאורטית, נראה שלא. בכדי לדרוש התנהלות אתית בזמן מלחמה, הנחנו שהמלחמה היא תופעה אנושית ככל התופעות. הנחה זו מקשה עלינו לשלול את הלגיטימיות של המלחמה. אילו סברנו כגישה ה'ריאליסטית' והנחנו שהמלחמה היא 'תופת', חריגה מן התרבות האנושית, הייתה הצדקה חזקה לשלילת עצם אפשרות המלחמה, בכדי לשמור על המסגרת החברתית האנושית. אולם, אם המלחמה היא חלק מן התרבות האנושית, אנו יכולים להגיד שהיא תופעה מגונה, אך נזדקק הצדקה חזקה בכדי להגיד שהיא לא לגיטימית כלל ולשאוף לביטולה.

 

נראה אם כן, ששאיפת השלום והשאיפה להתנהלות צודקת בזמן מלחמה מבוססות על הנחות סותרות. שאיפת השלום נובעת מראיית המלחמה כתופעה שאיננה במסגרת התרבות האנושית ולא לגיטימית, אך השאיפה להתנהלות צודקת נובעת מראיית המלחמה כתופעה תרבותית אנושית. זהו פרדוקס שצריך להעסיק אותנו, האם וכיצד ניתן להניף דגל של שאיפת שלום, ובד בבד לדרוש שמלחמה תתנהל באופן צודק. האם אנו רואים את המלחמה כתופעה אנושית או כ'תופת'? כל תפיסה והשלכותיה.

 

השלום הנצחי

עמנואל קאנט[6] נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בכל הדורות, הן בתחום האפיסטמולוגי והן בתחום האתי. את תפיסתו לגבי אתיקה צבאית הציג קאנט בספרון שהוציא בשנת 1795, לו קרא 'השלום הנצחי'.[7] למעשה, ספר זה לא עוסק באופן ישיר ב'אתיקה צבאית' אלא ב'שאיפת שלום'. מטרת ספר זה להציג, באופן פילוסופי, את התנאים הנדרשים בכדי להשיג שלום אמת נצחי ויציב.

 

כבר ממטרת הספר ניתן להסיק שקאנט החזיק בתפיסה ה'ריאליסטית' ביחס למלחמה. המלחמה לדעתו היא אכן 'תופת' לא לגיטימית שיש לשאוף לבטלה באופן מוחלט. כמצופה, קאנט בספרו כמעט ולא מתעסק בשאלות אתיות העוסקות במהלך המלחמה אלא רק במסגרת החברתית המאפשרת אותה. ניתן להניח שקאנט אכן הבין והסכים עם הפרדוקס שהצגנו. אם היה עוסק באתיקה של מהלך מלחמה, היה נאלץ להניח שהמלחמה היא תופעה אנושית ככל התופעות.

 

המקום היחיד בו קאנט דן בהתנהלות במהלך מלחמה הוא בסעיפים הפרלימינאריים בדבר השלום הנצחי בין המדינות (הפרק הראשון של ספרו), בסעיף ו:

 

"שום מדינה בל תרשה לעצמה בשעת מלחמה עם מדינה אחרת פעולת איבה כאלה, המוכרחות לעשות את האמון ההדדי ביניהן בזמן השלום העתיד לאי אפשרי. ואלו הן: מינוי רוצחים ומרעילים שכורים, הפרת תנאי ההכנעה, הסתה לבגידה במדינת האויב וכיוצא באלה"[8]

 

ההצדקה לאתיקה של זמן מלחמה על פי קאנט היא אך ורק בכדי למנוע חוסר אמון לאחר המלחמה, שימנע שלום נצחי. ניתן למצוא כאן פתרון לפרדוקס שהוצג: אנו נקבל שהמלחמה היא תופת ולפיכך יש לשאוף לבטלה, אולם נוכל בכל זאת לדרוש 'אתיקה' בזמן מלחמה. אתיקה שמטרתה לאפשר שלום לאחר המלחמה.

 

הפתרון שניתן להציע על פי קאנט הוא בעייתי מכמה בחינות. ראשית, זו איננה אתיקה, זוהי אסטרטגיה. ההימנעות מעשיית מעשים צבאיים מסוימים במהלך המלחמה לא נובעת ממוסר, אלא משאיפה להשגת יעד מסוים. שנית, מעשים שוברי אמון או בוני אמון נעשים בדרך כלל ברמות הגבוהות של האסטרטגיה ולא ברמות הנמוכות. פעולה של חייל בודד, או של יחידת חיילים טקטית כמעט לעולם לא תשפיע על אמון בין 'מדינות'. האמון נוצר או נשבר בדרך כלל על ידי מדיניות, הנובעת מגבוה, או על ידי מעשים ברמה האסטרטגית והמדינית (ניתן לראות זאת בדוגמאות שהביא קאנט). לבסוף והחשוב מכל, אתיקה המכוונת מטרה: שמירת האמון, לעולם לא תוכל להיות שלמה בעיניים האנושיות. היא בהכרח תכשיר שרצים מזעזעים אף ללא דיון, שכן הם לא רלוונטיים לשאלת האמון. למעשה, פתרון זה אמנם מאפשר אתיקה במהלך מלחמה, אך הוא עדיין תופס את המלחמה כמציאות נעדרת שיפוט מוסרי.

 

נראה, אם כן, שהפתרון שניתן להוציא מקאנט איננו שלם. והוא איננו מאפשר לנו לשאוף לשלום נצחי בד בבד עם דרישה להתנהלות צודקת במלחמה.

 

המשך המדיניות באמצעים אחרים

בכדי לבחון את הבעיה מכיוון נוסף נפנה עתה לתחום מקביל, תחום ה'אסטרטגיה הצבאית'. האסטרטגיה אמנם לא נדרשת לאותן שאלות בהן דנה האתיקה, אך היא דנה באותו נושא, לעיתים באופן דומה. כיצד, אם כן, נתפסת המלחמה בעיני האסטרטגיה הצבאית?

 

הגנרל קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ'[9] נחשב בעיני רבים ל'אבי המחשבה הצבאית המודרנית'. תורתו של קלאוזביץ' הופיעה מעט לאחר מלחמות נפוליאון, שהיוו נקודת משבר בהגות הצבאית.[10] את עיקר הגותו כתב קלאוזביץ' בחיבור (אותו לא סיים) בן שמונה כרכים שנקרא: 'על המלחמה', בו נגע כמעט בכל השאלות האסטרטגיות הגדולות והתווה בהן דרך.

 

תפיסתו של קלאוזביץ' את מהות המלחמה מפורסמת מאוד, הוא טען כי: "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". אמירה זו, למעשה, מיקמה את המלחמה במסגרת היחסים הבין לאומיים ולא כמוסד נפרד. זוהי תפיסה קיצונית אף יותר מתפיסת המלחמה כתופעה אנושית ככל התופעות. המלחמה איננה רק אנושית כתופעות אנושיות אחרות, אלא היא גם כלי (אולי קיצוני) ככל הכלים, ביחסים בין לאומיים. המלחמה, על פי קלאוזביץ', פורצת כאשר ישנה חוסר הסכמה בין מדינות (או גופים בעלי השפעה ביחסים הבין לאומיים), ומדינה מעוניינת להשתמש במלחמה כדי לכפות את דעתה על מדינה אחרת. אותה מדינה הייתה יכולה להשתמש בסנקציות, בדיפלומטיה, בפניה לגופים בין לאומיים ובכלים נוספים בכדי לכפות את דעתה, אך היא בחרה להשתמש בכלי 'מלחמה' העומד לרשותה.

 

על תפיסת המלחמה כהמשך המדיניות ערערו מאז מספר הוגים באסטרטגיה הצבאית, המפורסם שבהם הוא ג'ון קיגן, הבריטי. קיגן, בספרו 'תולדות הלחימה', הסביר שמלחמה איננה רק אמצעי לכפיית רצון מדיני אלא תופעה בעל משמעויות רחבות הרבה יותר בחברה האנושית.[11] בכל מקרה, נראה שהאסטרטגיה הצבאית תופסת את המלחמה כתופעה אנושית ככל התופעות. דבר זה לא מפתיע, איך ניתן לפתח 'אסטרטגיה' למלחמה אם תופסים אותה כבלתי ניתנת לשיפוט?[12]

 

על פי גישה זו של "המשך המדיניות באמצעים אחרים", ניתן לדרוש התנהלות מוצדקת במהלך מלחמה, אנו יכולים להגביל את ה'אמצעי', שהוא המלחמה בכדי להתנהל באופן מוסרי. עם זאת, נראה שאין הצדקה חזקה לשלום נצחי. נראה שקלאוזביץ' אכן לא שאף לשלום במובן של 'הפסקת המלחמה' אלא ל'שלום הנובע מניצחון', שלום של הכרעה וכפיית רצוננו על היריב.[13]

 

 

 

 

הגישה העקיפה

אחד מההוגים הצבאיים בעלי ההשפעה הרבה ביותר במאה ה-20 הוא הבריטי – בזיל הנרי לידל הארט.[14] תרומתו העיקרית להגות הצבאית היא פיתוח תורת ה'אסטרטגיה של גישה עקיפה', שעיקרה הופיעה בספר בעל שם זהה.[15] תורה זו, שצמחה לאחר מלחמת העולם הראשונה זכתה להשפעה רחבה ומוטיבים מתוכה יושמו לאחר מכן במלחמת העולם השנייה, במלחמות ישראל[16] ובעימותים נוספים.

 

עיקרה של הגישה העקיפה הוא שימת דגש על התחומים במלחמה שאינם לחימה ממש: פסיכולוגיה צבאית, תמרון, מורל, הפתעה וכו'. למעשה, מטרת הגישה העקיפה היא לנצח את הקרב באופן 'עקיף' ולא על ידי לחימה חזיתית. גישה זו פותחה בעקבות כישלונה של הגישה הישירה להשיג הכרעה במלחמת העולם הראשונה, ובעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות שצמחו במלחמת העולם הראשונה, בעיקר הטנק ומטוס הקרב.

 

לידל הארט סבר כי התנגשות חזיתית איננה האופציה המועדפת, כמעט אף פעם, בקרב. הוא ביכר פגיעה בנקודות בלתי צפויות ושימוש באמצעים פסיכולוגיים. תורה זו בקיצוניותה טוענת כי "שיא השלמות יושג באסטרטגיה על ידי השגת הכרעה ללא כל לחימה של ממש".[17]

 

לידל הארט קיבל את הבנתו של קלאוזביץ' אודות המלחמה, גם הוא סבר שהיא המשך המדיניות באמצעים אחרים. אם נצרף את גישת קלאוזביץ' ואת הגישה העקיפה, נקבל כיוון נוסף לפתרון הפרדוקס של האתיקה.

 

המלחמה עצמה, האסטרטגיה, על פי לידל הארט, שואפת לחוסר אלימות. למעשה, לשלום. כל התנגשות היא כישלון של האסטרטגיה, ולכן לא רצויה. המלחמה היא גם המשך המדיניות, והיא הכלי האלים מבין הכלים הדיפלומטיים ביחסים הבין לאומיים. אם הכלי האלים ביחסים הבין לאומיים נכשל ברגע שהוא הופך לאלים, יתכן שיש כאן שאיפת שלום מסוג חדש.

 

השלום של לידל הארט איננו שלום מיסטי אלא אסטרטגי, אך הוא אוטופי בה במידה. על פי לידל הארט האסטרטגיה עצמה שואפת לביטול המלחמה, לפחות במובן האלים שלה. על פי גישה זו, המלחמה היא אכן תופעה חברתית אנושית ככל התופעות, אך לא כן האלימות שבה. בלשון אחרת: סכסוך הוא לגיטימי, אך לא שימוש באלימות בכדי לפתור אותו. אם כן, אנו יכולים לדרוש קוד אתי במהלך מלחמה, שכן היא תופעה ככל התופעות, אך אנו זכאים גם לשאוף לביטולה, ולפתירת סכסוכים ללא אלימות, זאת מפני, שהאלימות, אסטרטגית, איננה תואמת בהכרח לאופי המלחמה, והיא כישלון של האסטרטגיה.

 

סיום

מאמר זה דן בשתי שאיפות שונות הנוגעות בתופעת ה'מלחמה'. שאיפה ראשונה היא השאיפה לשלום, לביטולה של המלחמה, ושאיפה שנייה היא השאיפה לניהול של המלחמה באופן מוסרי. מאמר זה הציג אותן כשאיפות סותרות, שכן הן תופסות את המלחמה, כל אחת באופן אחר. במהלך מאמר זה הופיעו שתי ניסיונות לפתור סתירה זו, על פי קאנט ועל פי הוגים של אסטרטגיה צבאית. כל תשובה, חסרונותיה ויתרונותיה. 

 

למעשה, השלכות הדיון שנדון במאמר זה הינן צרות מאוד. הסתירה המתעוררת בין שאיפת השלום לשאיפה להתנהלות צבאית צודקת היא קוריוז פילוסופי נאה, אך אני מניח שהיא לא תטריד את מנוחתם של רבים. איננו דורשים הצדקה לשאיפותינו הסותרות לכאורה לשלום ולצדק במלחמה, אנו פשוט שואפים לשתיהן.

 

בנוסף, לא חייבים להניח ששתי התפיסות הינן סותרות, או שהן פועלות באותו שדה. ניתן להגיד שאנו שואפים לביטולה של המלחמה אף על פי שאיננו כפויים לעשות זאת מבחינה לוגית, וכן לצד השני – אנו יכולים לשאוף להתנהלות צודקת אף על פי שאיננו חייבים, אף על פי שהמלחמה היא תופת.

 

למרות טיעונים אלו, אני סבור שלשאלה שהוצגה במאמר זה יכולה להיות משמעות לחיינו, והיא לא רק פלפול פילוסופי ריק. אנו גברים צעירים, לפני, תוך כדי או אחרי שירות צבאי במדינה רוויית מלחמות, משמעותה של המלחמה צריכה להעסיק אותנו. כיצד אנו תופסים את המלחמה? אולי, מהי המלחמה בשביל החברה האנושית? יחשוב הקורא, ויענה את תשובתו.





[1] עדו רכניץ ואלעזר גולדשטיין, אתיקה צבאית יהודית, תל אביב: משכל, 2013.


[2] פילוסוף וחוקר של המוסר ואיש מדעי המדינה, ידוע כאחד ממיצגה של גישת ה'קהילתנות', במדעי החברה. נולד ב-1935.


[3] מיכאל וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות (תרגום: יורם ברונובסקי), תל אביב: עם עובד, 1984. וולצר אף הקדים הקדמה מיוחדת לקורא הישראלי בפתח המהדורה העברית.


[4] 'נגד "ריאליזם"', עמ' 30-9.


[5] להלן הצגתי את שאיפת השלום כמוחלטת. ניתן כמובן להגיד שהשאיפה לשלום לא נועדה לבטל את המלחמות אלא לצמצם אותן, או לבטל רק מלחמות לא מוצדקות. להבנתי, האנשים המדברים על 'שאיפת שלום' שואפים, ולו כחזון רחוק, לביטול מוחלט של המלחמה – "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ד, ובשינויים קלים: מיכה ד ג).


[6] פילוסוף פרוסי, 1804-1724.


[7] ספר זה תורגם מספר פעמים לעברית. מראי המקומות במאמר זה הם לתרגום ישן: עמנואל קאנט, השלום הנצחי (תרגום: יהודה יונוביץ), ירושלים: ספריה פילוסופית, תרפ"ו.


[8] השלום הנצחי, עמ' 86.


[9] הוגה צבאי ואיש צבא פרוסיה בזמן מלחמות נפוליאון, 1831-1780.


[10] על כך ראה: עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית – ספר ראשון: מתקופת ההשכלה עד קלאוזביץ' (תרגום: עמנואל לוטם), תל אביב: משרד הביטחון, 2000.


[11] ראו: ג'ון קיגן, תולדות הלחימה (תרגום: מרדכי ברקאי), תל אביב: דביר, תשנ"ו.


[12] הוגים צבאיים בודדים אכן ראו את המלחמה כבלתי ניתנת לבחינה אסטרטגית כלל, המפורסם מהם הוא גאורג היינריך פון ברנהורסט (1814-1733). הסופר הרוסי לב טולסטוי, בספרו 'מלחמה ושלום', ראה את המלחמה בצורה כזו, כאשר כל תכנית או אסטרטגיה היא מיותרת, ותפיסתו השפיעה על הוגים צבאיים. קלאוזביץ' היה מודע לביקורת זו, והתמודד אתה על ידי פיתוח מושג ה'חיכוך' הצבאי.


[13] וולצר (מלחמות צודקות ולא צודקות, עמ' 35-33) דן בתורת קלאוזביץ' ומעמיד אותה כתופסת את המלחמה כתופת דווקא. זאת על פי אמירה נוספת של קלאוזביץ', הטוענת שמלחמה היא מעשה אלימות חסר גבולות, השואף למוחלטות. אמירה זו שונה במהותה מן האמירה שהצגנו. סתירה לכאורה זו בדברי קלאוזביץ', נובעת לדעתי מהעובדה שקלאוזביץ' לא התעסק באתיקה אלא באסטרטגיה, מבחינה אסטרטגית שתי תפיסות אלו יכולות ללכת יחדיו. העדפתי לדון באמירתו של קלאוזביץ' המעמידה את המלחמה כהמשך המדיניות משלוש סיבות: ראשית, היא אמירה מפורסמת יותר; שנית, היא עוסקת במישורין במהות המלחמה ולא בצורתה; ושלישית, היא תואמת לגישתו של לידל הארט שתובא להלן, בניגוד לאמירה בה דן וולצר.


[14] היסטוריון והוגה צבאי בריטי, קפטן בצבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה, 1970-1895.


[15] הספר יצא לראשונה בשנת 1929 ותורגם לעברית ב-1956. בשנת 1978 יצאה מהדורה חדשה בעברית לספר זה: בזיל הנרי לידל הארט, אסטרטגיה של גישה עקיפה - מאה דורות של מלחמה (תרגום: אלחנן אורן), תל אביב: משרד הביטחון, 1978.


[16] על יחסו של לידל הארט לצה"ל ולמלחמות ישראל ניתן לראות בעדותו של יהודה ואלך (אלוף משנה במיל', ממפקדי האוגדות הראשונים בצה"ל). ואלך מספר שלאחר מלחמת ששת הימים הוא קיבל מכתב מלידל הארט בו היה כתוב כי "צה"ל תפס את תוכנה של תורתו והגשימה בצורה מזהירה", ראה: נפוליאון, אמרות המלחמה (תרגום: יוסף כרוסט; עריכה מדעית ובאורים: יהודה ואלך), תל אביב: משרד הביטחון, 1991, עמ' 53, הע' 2.


[17] אסטרטגיה של גישה עקיפה, עמ' 332.


 

 

בית המדרש