ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"אשר ישלטו היהודים"

ע"י: מתיתיה ליפשיץ

בין הסרט ´ממזרים חסרי כבוד´ למגילת אסתר

פתיחה

"תכנית הקרב שלנו תהיה כמו של התנגדות האפאצ'ים. אנחנו נהיה אכזריים לגרמנים, ודרך האכזריות שלנו הם ידעו מי אנחנו. הם יימצאו את הראיות לאכזריות שלנו בגופות המעוותות והתלושות של האחים שלהם, שאנחנו נשאיר אחרינו, והגרמנים לא יוכלו לעצור את עצמם מלחשוב על האכזריות שאחיהם ספגו מידינו, ומהמגפיים שלנו, ומקצות הסכינים שלנו. והגרמנים ימאסו מאתנו, והגרמנים ידברו עלינו, והגרמנים יפחדו מאתנו, וכשהגרמנים יעצמו את העיניים בלילה, ויהיו מעונים על ידי הרוע שהם עשו- הם יהיו מעונים עם מחשבות עלינו" (לוטננט אלדו ריין, מנהיג יחידת 'הממזרים', בנאום התדרוך שלו).

 

'ממזרים חסרי כבוד' הוא סרטו השביעי של הבמאי האמריקני קוונטין טרנטינו. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2009, והיה מועמד באותה שנה לשמונה פרסי אוסקר. טרנטינו עצמו ראה בסרט את יצירת חייו, והקדיש יותר מעשור לכתיבת התסריט.

 

עלילת הסרט מתרחשת בצרפת תחת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. גיבורת הסרט, שושנה דרייפוס (המגולמת על ידי השחקנית היהודייה מלאני לורן), היא יהודייה-צרפתייה שחיה בפריז תחת זהות בדויה ומנהלת בית קולנוע. בית הקולנוע של שושנה נבחר כמיקום לאירוע הפרמיירה של 'גאוות האומה', סרטו החדש של יוזף גבלס (סילבסטר גרות'), שר התעמולה הנאצי, זאת בעקבות פגישה של שושנה עם גיבור 'גאוות האומה', הצלף הנאצי פרדריק זולר (דניאל ברוהל). שושנה, יחד עם אהובה, מקרין הסרטים השחור מרסל (ג'קי אידו), מתכננת לשרוף את בית הקולנוע על יושביו בכירי הממשל הנאצי, כולל הפיהרר אדולף היטלר (מרטין ווטקה) עצמו. באותו הזמן, קבוצה מיוחדת של חיילים אמריקנים-יהודים בפיקודו של לוטננט אלדו 'האפאצ'י' ריין (בראד פיט), המכונה בפי כל 'הממזרים', זורעת בהלה ברחבי הרייך השלישי על ידי הרג אכזרי של חיילי הצבא הנאצי וקרקוף גופותיהם. הצבא הבריטי, ששומע על ערב ההקרנה המתוכנן, משתף פעולה עם הממזרים ומתכנן מתקפה על בית הקולנוע, תחת שם הקוד 'מבצע קינו'.

 

הרעיון להשוואה בין 'ממזרים חסרי כבוד' לסיפור מגילת אסתר עלה לראשונה בעקבות התמה המרכזית הזהה בשני הסרטים: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".[1] צפייה חוזרת בסרט מתוך נקודת מבט זו העלתה נקודות רבות המזכירות את סיפור המגילה, לעתים באופן מפתיע. ככל שהקדשתי מחשבה לדמיון, נוכחתי לדעת שהקשר בין הסיפורים הוא מעבר לדמיון כלפי חוץ. הסרט והמגילה מתארים את שני 'קצוות' הגלות: המגילה את 'הפוגרום הראשון', גזרות המן המהוות אב טיפוס לקשיי הקיום היהודי בגולה, והסרט את שיאה של הגלות, מלחמת העולם השנייה וגורל היהודים בה. על המלחמה, כמובן, נעשו סרטים רבים, חלקם מתארים את השואה עצמה הרבה יותר 'מקרוב', זאת לעומת 'ממזרים חסרי כבוד' שלא נוגע בה כמעט בכלל. המיוחד ב'ממזרים חסרי כבוד', שקושר את הסרט לסיפור המגילה בצורה מהותית, הוא העיסוק במציאות של 'הסתר פנים' שבה כללי המשחק מעוותים. ארחיב על כך בהמשך.

 

בניתוח הספרותי של המגילה נעזרתי רבות בספרו של ד"ר יונתן גרוסמן, 'אסתר - מגילת סתרים'.[2] כדאי לציין שהמאמר מכיל מספר 'ספוילרים', כך שאם ברצונכם לראות את הסרט, מומלץ לעשות זאת לפני קריאת המאמר.[3]

 

והשתיה כדת

"יש מקום מיוחד בגיהינום לאנשים שמבזבזים ויסקי טוב, וכמו שזה נראה, אני עומד להיכנס בשעריו עוד מעט. אני חייב להודות- זה חומר טוב, אדוני" (לוטננט ארצ'י היקוקס, כשאקדח מכוון אל בין רגליו(.

 

נקודת הדמיון הראשונה בין הסרט לסיפור המגילה היא תפקידם המרכזי של משקאות, בעיקר חריפים, בקידום העלילה. המגילה כולה אפופה באדי האלכוהול של המשתאות השונים, החל במשתה הפתיחה בארמון המלך אחשוורוש, דרך משתה אסתר – הראשון והשני, וכלה במשתה הניצחון של היהודים בסוף המגילה. גם הסרט רצוף כולו במשקאות, כיאה למערבון ספגטי. למעשה, נקודת השבר המרכזית של הסרט, חשיפת לוטננט היקוקס (מיכאל פסבנדר), הקצין הבריטי שאחראי על 'מבצע קינו', מתרחשת במסבאה, כאשר זה מזמין שלוש כוסות וויסקי ומסמן 'שלוש' באצבעותיו כאנגלי (אצבע, אמה וקמיצה) ולא כגרמני (אגודל, אצבע ואמה). עם זאת, ישנו הבדל משמעותי בתפקיד המשקאות בסרט ובמגילה.

 

השתייה בסיפור המגילה תפקידה טשטוש הגבולות. מי שאמור להיות מקבל ההחלטות העליון, המלך אחשוורוש, כפוף ללחצי יועציו הרבים, ובהשפעת האלכוהול מבצע החלטות פזיזות, בראשן גירוש ושתי שמוביל לעליית אסתר, ותליית המן בעצת חרבונה. בסרט, לעומת זאת, השתייה ממלאת את התפקיד ההפוך בדיוק, סימון ההיררכיה וקביעת הגבולות. כך למשל, בסצנה הפותחת של הסרט, בה הבלש הנאצי קולונל האנס לנדה (כריסטוף וואלץ) מגיע לביתו של פרייה לפדיט (דני מנושה), הצרפתי הכפרי שמחביא את משפחת דרייפוס, ומתחקר אותו, המשקה הדומיננטי הוא חלב. כאשר לנדה מחמיא ללפדיט ומבקש לטעום מהחלב ה'מהולל' שלו, ברור לגמרי שהוא למעשה לועג ללפדיט, שנשבר לבסוף ומראה ללנדה את מקום המחבוא של משפחת דרייפוס. בהמשך, בסצנת הפגישה של הלוטננט הבריטי היקוקס עם הממזרים במסבאה, מובלט ההבדל בין החיילים הפשוטים לקצינים באמצעות המשקאות שהם מזמינים: החיילים הפשוטים מזמינים שנאפס, משקה גרמני פשוט יחסית, והקצינים המתחזים מזמינים ויסקי יוקרתי. במהלך ערב הפרמיירה, כאשר לנדה תופס את הממזרים ריין ויוטוביץ' ומושיב אותם מולו, קשורים בכיסאם, הוא לועג להם ומבהיר להם ש'ניצח' אותם בכך שהוא מוזג לו ולהם יין, אלא שבגלל ידיהם הקשורות אין להם אפשרות לשתות.

 

הבדלים אלה בתפקיד המשקאות משקפים את ההבדל באווירה הכללית בין שני הסיפורים. במגילה, האווירה הכללית היא של כאוס ושכרות. השולט בסיפור המגילה הוא זה שמשחק לו המזל, ונמצא במקום הנכון בזמן הנכון: אסתר שמגיעה לארמון במקום ושתי, ומרדכי שמגלה את מזימת בגתן ותרש ונזכר לפני המלך כשנודדת שנתו. גם הרוע במגילה הוא מקרי. המן, לפחות על פי חז"ל, הוא מזרע עמלק "אשר קרך בדרך",[4] ומטיל פור כדי להחליט על יום ביצוע הגזירה. בכאוס כזה יכול להתרחש "ונהפוך הוא", עד שזה שעד לפני רגע היה היועץ הנחשב ביותר- נתלה, וזה שכמעט ונתלה בעצמו מקבל את ביתו וממלא את מקומו.

 

בסרט האווירה הפוכה בדיוק - אווירה של היררכיה וגבולות. אנחנו נמצאים תחת המשטר הנאצי, ובמשטר הזה קצינים לא ישבו באותו שולחן עם חיילים פשוטים, מרסל השחור לא יעבוד כמקרין עבור בכירי הממשל, וכמובן, ליהודים, שנמצאים בתחתית הסולם, אין זכות קיום. כדי לחתור תחת משטר כזה צריך מזימה מאורגנת, שיתוף פעולה בין בריטים לאמריקנים שמתוכנן לפרטי פרטיו: התחפושות של הממזרים, המקומות שישבו בהם, כמות חומר הנפץ. יחד עם זאת, מתחת למעטה הסדר והתכנון בסרט מתרחשים צירופי מקרים דרמטיים לא פחות מאשר בסיפור המגילה: פגישתם של שושנה וזולר שמובילה להעברת הפרמיירה לבית הקולנוע של שושנה, ההחלטה של היטלר להשתתף בפרמיירה, יצירתן של שתי תכניות מקבילות להריסת בית הקולנוע, זו של שושנה וזו של הבריטים, בלי שמתכנני הפעולות ידעו אלה על אלה, והימצאותם של הגרמנים במסבאה שמובילה לחשיפת 'מבצע קינו'. צירופי מקרים אלה הם הפתחים שמאפשרים לחתור תחת הסדר והארגון- של הרייך השלישי מחד, ושל 'מבצע קינו' מאידך.

 

שושנה היא אסתר

"אנחנו הולכים לעשות סרט, מרסל. במיוחד בשביל הנאצים" (שושנה דרייפוס).

 

בין דמותה של הדסה, היא אסתר בת אביחיל, לדמותה של שושנה דרייפוס, ישנם קווי דמיון בולטים. שתיהן צעירות יהודיות יתומות שחיות בעיר הבירה (אסתר בשושן ושושנה בפריז) תחת שם נוכרי (הדסה – אסתר, ושושנה – עמנואל מימיה), ושתיהן נשים יפות מאוד שמתקרבות לשלטון, מסתירות את מוצאן ומנצלות את כוחן כדי לפגוע במבקשי רעת היהודים.

 

שתי הנשים הן נשים בודדות בעולם שבו שולטים גברים. נקודה זו מהווה נושא מרכזי במגילה; לאורך הסיפור יש התאמה בין מעמד הנשים למעמד היהודים, כאשר בתחילת המגילה נשלחות איגרות שקובעות שעל הנשים לתת יקר לבעליהן, ובסופה מתברר ששולח האיגרות עצמו, המלך אחשוורוש, נשלט על ידי אשתו אסתר.[5] גם בסרט, אפקט ה"נהפוך הוא" מועצם כאשר פניו של החייל הגיבור על המסך מתחלפות בפניה של אישה יהודייה, שמתגלה לפני כל הגברים בכירי המשטר כמפילה את הרייך השלישי.

 

עם זאת, כאשר בוחנים את אופיין של אסתר ושל שושנה, מתקבלת לכאורה תמונת ראי ממש. בתחילת הסיפור, אסתר היא נערה תמימה שמגודלת על ידי דודה מרדכי. היא לא פועלת מיוזמתה אלא רק מבצעת את מה שמצווה עליה מרדכי: בפקודתו היא מסתירה את עמה ומולדתה, ובפקודתו היא ניגשת אל המלך וחושפת את המן. אסתר מהססת, ופוחדת מהמשימה המוטלת עליה:

 

 "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי:

כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא- אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה;  וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם!"[6]

 

שושנה היא דמות הפוכה באופייה, היא חיה ברשות עצמה ומנהלת בית קולנוע לבדה. היא דואגת לעצמה לתעודות מזויפות, ומתנהגת בקור-רוח מושלם כאשר היא נדרשת להסתיר את זהותה האמתית. כאשר מתקבלת ההחלטה לקיים את הפרמיירה בבית הקולנוע שלה, שושנה לא מהססת לרגע בהחלטתה לשרוף את המקום. היא מתכננת את המבצע בנחישות, לפרטי פרטיו, ודווקא הגבר שאתה, מרסל, הוא זה שמהסס וצריך שכנוע.

 

אלא שלאורך המגילה חל שינוי בדמותה של אסתר, המקרב אותה לזו של שושנה. נקודת המהפך מתרחשת בשיחה עם מרדכי:[7]

 

"וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר:

אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ;  וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת?

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי:

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי, וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי- אָבָדְתִּי.  וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי, וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר."[8]

 

בעקבות דבריו של מרדכי, אסתר מבינה את הסיטואציה שבה היא נמצאת, ומבינה שאין לה ברירה אלא להפוך מפסיבית לאקטיבית. כעת אסתר היא זו שמצווה על מרדכי לכנוס את כל היהודים, ומוכנה לחרף את נפשה לטובת עמה. מנקודה זו ועד סוף הסיפור אסתר פועלת באסרטיביות ובנחישות, בדיוק כמו שושנה. למעשה, כל ההבדל בין אסתר לשושנה הוא השלב שבו הן עוברות את תהליך 'אובדן התמימות', בעוד אצל אסתר שלב זה מגיע רק אחרי השיחה עם מרדכי, שושנה עוברת את התהליך כבר בסצנה הראשונה, כאשר היא מתוודעת לאכזריותם של הנאצים שהורגים את כל משפחתה. צעקתו של קולונל לנדה בעת בריחתה, "עוד ניפגש שוב, שושנה!", ממשיכה להדהד במוחה, וכאשר פגישה זו אכן מתרחשת, שושנה מגיעה אליה מוכנה.

 

מן הצד השני, ראוי לציין רגע אחד בסרט, שמתרחש רגע לפני ששריפת בית הקולנוע יוצאת לדרך. כשמרסל נפרד משושנה והולך לנעול את הדלתות, שושנה נפרדת ממנו בנשיקה ופורצת בבכי. רגע זה מקביל לאמירה של אסתר "כאשר אבדתי- אבדתי", ומראה כי למרות ששושנה נראית כפועלת בלי פחד והיסוס, מתחת למעטה קור הרוח היא למעשה פוחדת מאוד, ואולי גם יודעת, בחוש כלשהו, מה עתיד להיות גורלה שלה.

 

איש צר ואויב

"ובכן, אני שקלתי שוב את דעתי לגבי הפרמיירה של הסרט שלך מחר, 'גאוות האומה'. כשהשבועות חולפים, והאמריקנים על החופים, אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על הבחור הצעיר הזה, טוראי זולר. הבחור הזה עשה לנו דבר גדול, ואני חושב... שזה יהיה בעל משמעות גדולה אם אשתתף באירוע הזה" (אדולף היטלר לשר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס).[9]

 

הנבל הראשי במגילת אסתר הוא כמובן המן בן המדתא האגגי. הדבר הראשון שנודע לנו על המן הוא מעמדו הרם: "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו".[10] לא נמסר מידע על הסיבה בגללה עלה המן לגדולה; דבר זה נראה מתאים לאווירת הכאוס והאקראיות במגילה. התכונות המרכזיות הבאות בהן ניתן לאפיין את המן הן דם חם ותאוות כבוד: המן כל כך חרד למעמדו, עד שאדם אחד שאינו משתחווה לו, מרדכי, גורם לו להתמלא חמה ולרצות להשמיד את היהודים כולם. בהמשך אנו מתוודעים להיותו של המן תחמן וחנפן גדול:

 

"וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ."[11]

 

המן גורם לאחשוורוש לחשוב שהסיבה בגללה הוא רוצה לאבד את היהודים היא למען מלכות אחשוורוש. המן מדגיש- "בכל מדינות מלכותך", "את דתי המלך אינם עושים", "למלך אין שווה להניחם", וכן הלאה.[12] כאשר חושפת אסתר את המן היא מדגישה נקודה זו- "אין הצר שווה בנזק המלך", כלומר לא אכפת לו מנזק המלך, אלא מהנזק לכבודו שלו. מצד שני ניתן לציין את התפארותו של המן לפני זרש ובני ביתו, התפארות שמעוררת גיחוך ומזכירה ילד קטן שמתפאר בפני אמו בציון שקיבל:

 

"וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.

וַיֹּאמֶר הָמָן:

אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ!"[13]

 

רושם זה מתקבל גם כאשר מתייעץ אחשוורוש עם המן בנוגע לאיש אשר המלך חפץ ביקרו:

 

"וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ:

מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ?

וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ:

לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי?"[14]

 

ניתן לומר כי דמותו של המן היא דמות קריקטורית וילדותית, אדם עם בעיות בדימוי העצמי, רודף כבוד שלא יודע שובעה, מתנפח מגאווה בקלות ומתערער בעקבות כל פגיעה מזערית במעמדו. לאישיותו הקריקטורית של המן יש מקבילה בסרט, אולם לא מדובר בדמות הנבל הראשי לנדה אלא דווקא בדמויותיהן של ה"אחשוורושים" של הרייך השלישי, היטלר וגבלס.

 

הסצנה הראשונה בסרט בה מופיע היטלר מזכירה להפליא את שיחתו של המן עם קרוביו בנוגע למרדכי. סצנה זו פותחת במעבר מידי, מפניו של לוטננט ריין המסיים את נאום ההכנה שלו לממזרים, לפניו האדומות של היטלר הדופק על השולחן וצועק "לא, לא, לא, לא, לא, לא!". החיתוך החד הזה מעביר מסר ברור: "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו, וימלא המן חמה". מנהיג הממזרים, הפוקד על חייליו לזרוע פחד בקרב הנאצים ולהדיר שינה מעיניהם, מצליח במשימתו. כשם שאדם בודד כמרדכי מצליח לערער את המן, כך הכוח הקטן של הממזרים גורם להיטלר, הפיהרר הכל-יכול, לצאת מדעתו.[15] כמו אוהביו של המן שמקשיבים לו שופך את זעמו על מרדכי, כך יושבים מול היטלר, חסרי אונים, יועציו, המנסים לשכנעו כי הסיפורים על הממזרים הם רק 'אגדות של חיילים';  וכמו המן שמחליט, בעצת אשתו זרש, לתלות את המן על עץ גבוה חמישים אמה, מתאר היטלר איך יתלה את הממזרים "ערומים, באצבעות הרגליים, על מגדל אייפל".

 

דמותו של יוזף גבלס בסרט היא מעין הכלאה נלעגת של אחשוורוש הנהנתן והרברבן עם המן החנפן ורודף הכבוד. גבלס הוא אדם דוחה למדי. כל התנהלותו מלאה במתק שפתיים, בדיחות שמצחיקות רק אותו עצמו, ופרצי זעם קטנים שחושפים את העמדת הפנים המכובדת שלו. כמו המן, לא קשה לראות שלגבלס יש בעיות בדימוי העצמי, שגורמות לו להתרגז בכל פעם שנוצר הרושם שלא הוא שולט במצב; וכמו אחשוורוש, הוא עסוק באופן אובססיבי בלהציג את עושר 'ממלכתו', לדוגמה, כאשר הוא מבקר בבית הקולנוע של שושנה ומציע "לקחת כמה מוצגים מהלובר ולזרוק אותם בלובי". נלעגותו של גבלס מוקצנת במיוחד בסצנת ההקרנה עצמה, כאשר היטלר צוחק בגסות אל מול הסרט ואומר לגבלס שזהו סרטו הטוב ביותר, וגבלס מודה להיטלר בהתרגשות ומוחה דמעה מהמחמאה של הפיהרר שלו.

 

דמויות הרשע הנלעג ומעורר הגיחוך קיימות הן בסרט והן בסיפור המגילה, אלא שבסרט לא דמויות אלה הן דמויות הנבל הראשיות, אלא דמות אחרת, שאינה מגוחכת כלל וכלל- קולונל האנס לנדה, 'צייד היהודים'.

 

צייד היהודים

"אני אומר לך שכל מחלה שעכברוש עושה, סנאי בקלות יכול לשאת. ובכל זאת, אני מניח שאתה לא רוחש אותה איבה לעכברושים ולסנאים, נכון?

לא.

אבל שניהם טורדניים, נכון? וחוץ מהזנב הם די דומים.

זו מחשבה מעניינת, קולונל.

אה, אבל מעניינת ככל שתהיה, זה לא משנה בכלל לאיך שאתה מרגיש. אם עכברוש היה נכנס לכאן תוך כדי שאני מדבר, האם היית מציע לו כוס מהחלב הטעים שלך?

כנראה שלא.

כך חשבתי. אתה לא אוהב אותם. אתה לא בדיוק יודע למה אתה לא אוהב אותם. כל שאתה יודע הוא שאתה מוצא אותם דוחים." )קולונל האנס לנדה, 'צייד היהודים', מסביר לפרייה לפדיט מדוע יהודים הם כמו עכברושים).

 

קולונל לנדה הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בסרט. הוא הדמות המרכזית הראשונה אליה אנו מתוודעים בסרט, בסצנת הפתיחה המתארת את ביקורו אצל משפחת לפדיט. במהלך הסרט כולו לנדה המושך העיקרי בחוטים: הוא שמגלה את הנעל של השחקנית הגרמנייה משתפת הפעולה בריג'ט פון-האמרסמארק (דיאן קרוגר) במסבאה וכך חושף את 'מבצע קינו', הוא מאבטח את אירוע הפרמיירה והוא, באופן מפתיע, מניח בעצמו את הדינמיט מתחת למקומם של היטלר וגבלס.[16] לנדה הוא אדם מרשים מאוד: עמידתו זקופה, צעדיו מעודנים, ופניו לובשות כמעט תמיד הבעה נעימה. הוא ג'נטלמן, מנומס, בעל חוש הומור דק, ואדם משכיל השולט בשפות רבות;  בשיחה עמו כמעט ואפשר לשכוח שמדובר בקצין נאצי אכזרי, שתפקידו לאתר את היהודים האחרונים בצרפת כדי להוביל אותם להשמדה. ה'חיה' שבו לא יוצאת כמעט אף פעם, אפילו לא בכעס רגעי, מלבד פעם אחת, לקראת סוף הסרט, כאשר הוא חונק למוות את פון-האמרסמארק בידיים חשופות. נראה שהמכנים המשותפים היחידים בין לנדה האלגנטי להמן הקריקטורי הם האכזריות, והשנאה היוקדת כלפי יהודים.[17]

 

אלא שלמרות הדרת הכבוד האופפת את לנדה, דווקא הוא האדם חסר הכבוד ביותר בסרט. "אין הצר שווה בנזק המלך",[18] ופעולתו היסודית של לנדה לא נובעת מתוך נאמנות אצילית לרייך השלישי אלא מתוך האינטרסים הנמוכים שלו עצמו, ושלו עצמו בלבד. ברגע האמת, כאשר חייהם של כל מנהיגי האומה הגרמנית תלויים בידיו, הוא לא מהסס למכור אותם עבור הצלת עצמו ולסיים את המלחמה במו ידיו, ואף נהנה מאוד מהשיחה עם הקצין הבריטי שחותם אתו את העסקה.

 

השפלות של לנדה מודגשת עוד יותר כאשר משווים אותו לחייל נאצי חשוב אחר, הלא הוא טוראי פרדריק זולר, 'גאוות האומה'. גם טוראי זולר הוא אדם נעים, מנומס, ג'נטלמן ומשכיל, אלא שבניגוד ללנדה, אצל זולר ברור שאין בהתנהגות זו שום זיוף; זה באמת מי שהוא. בניגוד ללנדה, את זולר, כצופה, קל מאוד לאהוב (גם אם לפעמים התחושה היא שהוא מעט מעצבן). כל מה שהוא עושה לא מונע מתוך אכזריות, אלא מתוך כבוד אמתי ותחושת נאמנות אמתית כלפי מדינתו, עד כדי כך שכאשר מגיע הקטע בסרט בו הוא טובח בחיילים הרוסים, זולר לא מסוגל לשאת זאת ויוצא מהאולם. אין ספק שזולר אינו חף מרדיפת כבוד, הוא נהנה מתשומת הלב שהוא זוכה לה מהגרמנים המזהים אותו ברחוב, וכאשר שושנה ממשיכה לדחות אותו גם בערב הפרמיירה - הוא לא מסוגל לעצור את עצמו ומתפרץ לחדר בעלבון, אולם גם רדיפת הכבוד של זולר, כמו כל התנהגותו, היא אנושית מאוד.

 

עוד השוואה חשובה היא בין דמותו של קולונל לנדה לדמותו של לוטננט אלדו 'האפאצ'י' ריין, מנהיג הממזרים. שתי הדמויות מוצבות בסרט כהפכים מושלמים וכאויבים אולטימטיביים, 'צייד היהודים', הבלש הנאצי שנבחר על ידי הפיהרר במיוחד כדי לטהר את צרפת מהיהודים האחרונים שבה, ומנהיג קבוצת היהודים שכל תפקידה הוא להרוג נאצים. ההופכיות בין שתי הדמויות בולטת בהתנהגותן החיצונית: בניגוד ללנדה, הקצין הגרמני המעודן, המשכיל והמנומס, ריין הוא מבריח משקאות פשוט וגס רוח שעל לשונו אנגלית מחוספסת ובוטה. הניגודיות מגיעה לשיא בסצנה שבה לנדה וריין מגיעים, סוף סוף, לידי פגישה: לאחר שלנדה חושף את ריין ושולח את חייליו לתפוס אותו, עומדים זה מול זה לנדה, ה'מנצח', וריין הקשור ומכוסה הפנים. "הייתה לך ריצה ארוכה, אלדו, ועכשיו אתה בידיים של הס.ס. בידיים שלי, ליתר דיוק, והן חיכו זמן רב כדי לגעת בך", אומר לנדה בשקט ונוגע בריין בקצה אצבעו. ריין, בתגובה, נוגח בראשו של לנדה בעוצמה. שתי הדמויות באות כאן לידי ביטוי מובהק – האלגנטיות של לנדה מול הגסות של ריין, והאיבה שהן רוחשות זו לזו.

 

אלא שבין קולונל לנדה ולוטננט ריין ישנו קו מקשר משמעותי ביותר, שניהם אכזריים מאוד, ושניהם חסרי כבוד. מניעיהם שונים, לנדה רודף אחר מעמד אישי וריין אחר נקמה, אבל שניהם לא יהססו לשקר, לבגוד ולהפר הבטחות למען מטרתם. אצל ריין באה נקודה זו לידי ביטוי שיא בסוף הסרט, כאשר הוא מפר את תנאי העסקה עם לנדה, יורה במלווהו וחורט על מצחו צלב קרס.

 

כפי שניתן לראות בשתי השוואות אלה, נושא הכבוד, וחוסר הכבוד, הוא תמה משמעותית בסרט,[19] וסביבו נבנית דמותו של קולונל לנדה, הנבל הראשי. לנדה עצמו רומז לכך בסצנת הפתיחה, בשיחה עם מר לפדיט, בהסבירו מדוע בחר הפיהרר דווקא בו לתפקיד: "אני מודע לאילו צעדים מופלאים בני אדם מסוגלים כשהם מאבדים את הכבוד". נושא זה מלווה את הסרט עד לסופו, כאשר בעלי הכבוד: טוראי זולר ושושנה שמגלה רחמים כלפיו, מתים, ו'הממזרים חסרי הכבוד', ריין ולנדה, הם אלה ששורדים.

 

גלה כבוד מישראל

"לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, מִזְמוֹר לְדָוִד: אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי? רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אֱ‍לֹהַי, אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי. וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ, אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ- וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִיש, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי, יַפְטִירוּ בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ. גֹּל אֶל יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ. כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי; עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם, מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה. אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כִּי צָרָה קְרוֹבָה, כִּי אֵין עוֹזֵר. סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי, פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג. כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי. כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים, הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי. אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי, הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי, יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל." (תהלים כב. רש"י על אתר: דרשוהו באסתר).

 

סופם של המגילה ושל הסרט ידועים: המן נתלה והיהודים נפרעים מאויביהם, היטלר וגבלס נהרגים והמלחמה מסתיימת. ימי הפורים הופכים לדורות מימי יגון ושמחה ומאבל ליום טוב, והפרמיירה החגיגית של 'גאוות האומה' הופכת ליום מפלת הרייך השלישי. אלא שהסוף, של המגילה ושל הסרט גם יחד, רחוק למעשה מלהיות סוף טוב ושמח.

 

השורות האחרונות של מגילת אסתר כלל לא עוסקות בניצחון, אלא מתקדמות הלאה בהיסטוריה של מלכות אחשוורוש: "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ועל איי הים". בשורות אלה נסגר המעגל[20] שנפתח בשורות הראשונות של המגילה, המתארות גם הן את אחשוורוש "הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש". הפתיחה והסגירה המתארות את תוקף מלכות אחשוורוש רומזות למעמד של סיפור המגילה בהיסטוריה: אפיזודה ותו לא. כפי שמסביר רבא בתשובה לשאלה מדוע בפורים אין אמירת הלל, "אכתי עבדי אחשוורוש אנן".[21]

 

דורש התלמוד הבבלי במסכת חולין:[22] "אסתר מן התורה מניין? 'ואנוכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא'[23]". מתחת לשמחה האמיתית על הנס שנעשה בשושן הבירה, רוחשת במגילה זעקה על הגלות, על הסתר הפנים.[24] ישועת ה' במגילה היא לא הישועה השלמה של האל הנגלה לעמו ומוליך אותו במדבר אל הארץ המובטחת, אלא ישועה נסתרת, ישועה שתלויה בגחמותיהם של מלכים שיכורים וצירופי מקרים, ובעיקר, יכולה גם שלא להתרחש. לאורך ההיסטוריה ידעו היהודים הרבה 'המנים' ומעט מאוד 'אסתרים' שהיו בבית המלך כדי לבטל את הגזירה.[25] חז"ל זיהו והדגישו זעקה זאת במדרשים המתארים את כלי אחשוורוש ככלי המקדש הגזולים, את הבדים היקרים כבגדי הכהונה ואת כיסא המלכות ככיסאו של שלמה המלך.[26] עקבות למגמה זו נשארו עד ימינו, במנהג לקרוא פסוקים מסוימים במגילה ("וכלים מכלים שונים...") במנגינת מגילת איכה. נצח ישראל, אמנם, לא ישקר, אבל מלכות ה' במלוא תפארתה לא נכונה.[27]

 

'ממזרים חסרי כבוד' זועק גם הוא לנוכח מציאות של 'הסתר פנים',[28] אלא שהסתר פנים זה לא מתבטא בכאוס ובאקראיות, אלא בסדר מעוות שבו המנצח הוא האדם האכזרי ביותר, וזה שמוכן לוותר על הכבוד. במעבר מהמגילה לסרט הרוע עולה מדרגה, צורר היהודים הוא כבר לא היועץ הילדותי והמגוחך, אלא בלש מתוחכם, אכזרי וקר רוח. בסוף הסרט הרייך השלישי נופל והמלחמה מסתיימת, אלא שצדק לא נעשה, לנדה, המפלצת שאחראית למותם של בני משפחתה של שושנה ושל יהודים רבים אחרים, זוכה לאזרחות אמריקנית ולעיטור כבוד. והמחיר היחיד שהוא נאלץ לשלם על פשעיו הוא צלב הקרס שנחרט על מצחו. היהודי שאחראי לניצחון על הנאצים, אלדו ריין, הוא למעשה מפלצת חסרת אנושיות, שמפרה את תנאי העסקה עם לנדה לצורך נקמה שפלה ותו לא. אם בתחילת הסרט מכריז ריין ש"לנאצים אין אנושיות", הרי שבמובן זה הממזרים אינם שונים מהנאצים במאומה.

 

גורלן של הגיבורות אסתר ושושנה הוא בשני הסיפורים גורל עגום: הדסה, היתומה היהודייה התמימה, הופכת לאסתר המלכה הנשואה למלך גוי ושיכור, ושושנה נהרגת כמחיר על גילוי הרחמים הבודד שלה כלפי טוראי זולר. גורל זה של הגיבורות הוא הביטוי המשמעותי ביותר לטרגדיה שמתחת לניצחון. המס שמטיל אחשוורוש בסוף המגילה רומז לשרי המסים של פרעה,[29] שדומיהם עתידים להופיע לכל אורך ההיסטוריה, וגורלה של שושנה רומז על דבר שלא מופיע בסרט במפורש כלל, גורלם של ששת מיליוני היהודים האחרים שלא הצליחו לחמוק מידי הנאצים.

 

התמונה הסוגרת של הסרט היא פניהם המחייכות של יוטוביץ' וריין, המחזיק בידו סכין לאחר שסיים לחרוט צלב קרס על מצחו של קולונל לנדה, ברגע שהוא, אולי, שיא האלימות הגרפית בסרט. "אתה יודע מה, יוטוביץ'?" אומר ריין היישר אל המצלמה, "אני חושב שזו הולכת להיות יצירת המופת שלי". ההיסטוריה, אומר לנו טרנטינו, היא לא יצירתם של הצודקים והטובים, אלא של האכזריים, חסרי האנושיות והכבוד. 'ממזרים חסרי כבוד' וסיפור מגילת אסתר זועקים שניהם כלפי מציאות מעוותת, שבה הצדק והטוב לא מופיעים בעולם במלוא הדרם אלא מכוסים בשכבות של כאוס, אכזריות וכאב.[30]




[1] אסתר ט א. הפנייה סתמית להלן היא למגילת אסתר.


[2] יונתן גרוסמן, אסתר, מגילת סתרים, ירושלים: קורן, 2013.


[3] אציין כי הסרט מכיל אלימות בוטה, וקטע מיני אחד בן שניות ספורות.


[4] דברים כה יח, ופירש רש"י על אתר: "לשון מקרה".


[5] ראה: "אסתר - מגילת סתרים", עמ' 53.


[6] ד י-יא.


[7] ראה: "אסתר - מגילת סתרים", "פרק ד: נקודת התפנית הסמויה", עמ' 136-123.


[8] ד יג-יז.


[9] הציטוט הוא כמובן של היטלר וגבלס הפיקטיביים, לא ההיסטוריים.


[10] ג א.


[11] ג ח-ט.


[12] גרוסמן טוען כי תחמנותו של המן הייתה גדולה אף יותר, בשימושו בביטוי העמום "לאבדם" תוך יצירת הרושם שהכוונה למכירתם לעבדים. (“אסתר - מגילת סתרים”, "פרק ג ח-טו: גזרות המן", 121-109).


[13] ה י-יב.


[14] ו ו.


[15] אפקט ההגחכה של היטלר מועצם על ידי הצורה בה הוא מצולם- מלמטה, בזווית נמוכה, על רקע מפה גדולה של כיבושי גרמניה ותמונתו העצומה שלו עצמו. הניגוד בין הצילום הזה, שמתאר אדם מעורר מורא, לבין הפנים האדומות ותנועות הידיים המוגזמות, יוצר תחושה של חולה שליטה שמנסה להעצים את דמותו ללא הצלחה.


[16] כריסטוף וואלץ, השחקן המגלם את לנדה, זכה על תפקיד זה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר- פרס האוסקר היחיד בו זכה הסרט מתוך השמונה אליהם היה מועמד.


[17] יש לציין את ההבדל בין שנאת היהודים של המן, שנובעת מגורם קונקרטי, לשנאת היהודים של לנדה- והנאצים בכלל- שהיא אקסיומטית וחסרת סיבה, כמו שנאה לעכברושים. הבדל זה משקף נאמנה את ההבדל בין האנטישמיות הקלאסית לאורך ההיסטוריה שנומקה בטעמים חברתיים, דתיים וכד', לבין האנטישמיות של העת החדשה שהיא גזענות "טהורה".


[18] ז ד.


[19] למרות שבאנגלית שמו של הסרט הוא "Inglorious Bastards", כלומר "חסרי כבוד" במובן של חסרי תהילה ולא במובן של כבוד אנושי (honor), הרי שהמתרגם של שם הסרט לעברית בחר, במקרה או שלא במקרה, בחירה מדויקת.


[20] סגירת מעגל זו היא חלק מהמבנה הקונצנטרי (מבנה בו חציו השני של הסיפור מהווה תמונת מראה לחציו הראשון, כאשר בין החצאים מתרחש אירוע שהוא נקודת המרכז) בו בנויה המגילה. על כך ראה “אסתר - מגילת סתרים”, עמ' 12-8.


[21] תרגום: עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו. תלמוד בבלי מסכת מגילה, יד ע"ב.


[22] קלט ע"ב.


[23] דברים, לא יח.


[24] גם אם לא נקבל את הפרשנות לפיה כותב המגילה עצמו רמז בכתיבתו לחורבן ולגלות, הרי שזעקה זו ודאי עולה מתוך ההקשר שבו אנו קוראים את המגילה היום, לאחר אלפיים שנות גלות עקובה מדם.


[25] נקודה זו התחדדה אצלי בעקבות שיחה לפורים של מורי ורבי, הרב ירמי סטביסקי.


[26] כך למשל באסתר רבה פרשה ב פיסקה יא, ובמספר מקומות בתלמוד הבבלי, מסכת מגילה.


[27] וכן בתלמוד הבבלי, מסכת מגילה טו ע"ב: "'ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש'- חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו? בנין בית המקדש."


[28] אולי לא לחינם השם הבדוי שבחרה לעצמה שושנה הוא עמנו-אל.


[29] זאת כחלק מהקבלה ספרותית ברורה בין סיפור המגילה לסיפור יוסף במצרים. ראה “אסתר - מגילת סתרים”, "סיפורי יוסף ומגילת אסתר", 260-257.


[30] וכך כותב הרב שג"ר (פור הוא הגורל, דרשות לפורים, אפרת: שיח יצחק, תשס"ה, עמ' 78-77): "פורים הינו חג גלותי. סיפור המגילה מתרחש בעיקר בחצר המלך הפרסי. אין בו מגבורת הלוחמים הנאבקים לשחרור מולדתם... הסיפור רצוף אינטריגות, תככים ומלשינות, ובלבו- הנערה היהודייה הנישאת למלך אחשוורוש, ומה יכול להיות עצוב וטראגי מזה?... המלנכוליה פולשת ללב השמחה הפורימית, אך היא איננה מעיבה עליה, נהפוך הוא- נעימה זו הופכת להתרסה ולקריאת 'אף על פי כן!' המלבה את השמחה, אך בו זמנית היא מעצבת אותה לכלל השמחה הפורימית היהודית כל כך, שבתשתיתה עומדים הייסורים, הסבל והגלות."


 

 

בית המדרש