ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין פורים לפסח - מחשבות

ע"י: אביעד בזק

ועכשיו שהגל עבר.

 

חיכיתי לגל הזה. חיכיתי לו זמן רב. חיכיתי שיבוא, ישטוף ויישא אותי מכאן, יישא אותי אל חוף מבטחים. מזה זמן מה שאני עומד פה. עומד, לא זז יותר מדי. יודע שהוא אמור להגיע. כך הבטיחו החזאים.

מרחוק ראיתי אותו. גדול וכהה, מתקרב במהירות. ככל שהתקרב צבעו הלך והתבהר, ככל שהתקרב הבנתי שאלו לא תעתועי דמיוני, אכן זה הוא. הגיע, והכה בי. הכה והפך אותי שוב ושוב, חבט וטלטל מצד לצד. רעש והמולה סובבים אותי עמוק במצולות, הכול מתערבב, ואז - עמום... מצאתי עצמי לבד, דממה. פוקח את עיניי - חוף - נקי, צליליו נעימים ורגועים, אוירו מרווה, מימיו תכולים, שקופים, כך שאפשר לזהות את אשר רוחש בתוכו גם ממרחק. עוצם את עיניי, מצמיד את עפעפיי זה לזה. השמש מכה מבעד להם, מלטפת ומחממת כמו מבקשת להשתתף בחזיון הנעם. ממלא את חלל החזה באוויר, מליחות חריפה חודרת לנחירי ומשם פנימה במתיקות עדינה דרך הקנה אל ראותי. חש את אותה קרירות נעימה בקצה האף. לוקח אויר, משחרר, מתרוקן ואז שומע
אותו שקט פנימי, אותו שקט פנוי ונעים. דק, דק, דק. פוקח את העיניים ומבין. פה אין איש. מחייך לעצמי, פה אין איש ובמקום שאין איש אולי אוכל אני סופסוף להיות
ללא גבולות, ללא מבט עוין ומיצר, ללא ביקורת מבחוץ, ארוץ לי ואצרח בקולי קולות, אחוג לי חג, את משתה חיי, אין איש רואה, אין איש שומע, אין איש תוהה על קנקני
ארוץ, ארוץ, ארוץ! אלך לאן שארצה! ארוץ ארוץ
ואתעייף. נעצר במקום. שקט - ומכאן מה? לאן הולכים מכאן?
מסתבר שלא ברור לאן הולכים, אז נשארים במקום. אין צורך ללכת. אפשר להישאר כאן. -- באמת?! אין צורך?!
מסתבר שכאן, גם כאן, במקום בו הכול פנוי, במקום בו אין איש, גם במקום הזה חסר. חסר דבר מה מאוד משמעותי.

עכשיו כשהגל עבר אני מבין כי החירות של פורים לה אני מצפה, לה אני כל כך מייחל, שתבוא, תשטוף אותי ותישא אותי מכאן, תישא אותי לְשַם        החירות הזו צריכה כלים. ואני, החי בעולם שיש בו עליות וירידות כמו ברכבת הרים, עולם שאיננו מישור - זה העולם בו אני נמצא, זהו העולם שהוא מקומי כיום - מבין כי הוויתור עליה, על החירות הזו, איננו פשוט לי כלל ועיקר. אך עם זאת אני מבין כי זה עולם בו אני מבקש לחיות, לחיות בצורה חופשית. ואני מבין שחופש זה תודעה, מבנה נפשי. לא רוצה לחשוב כי מה שהיה שם היה שקר. אף לא לרגע אחד. אמת, זו הייתה אמת, אך מקומי כאן. את זה לא אוכל להסתיר.

אני מתכופף, נוגע בחול הנעים, ממלא את כף ידי הימנית חופן של חול ים, מקרב לאפי, לוקח נשימה עמוקה עמוקה מניחוחו של החוף. צורר את חופן החול בתוך חתיכת בד, וכך, מפעם לפעם כשמוצף אני געגועים אל עצמי, אל חוף המבטחים הזה - מוציא את חתיכת הבד, ומענג את נשמתי באוירו המרווה של החוף. ומשם - ממשיך לי במסע הגילוי, בהסרת ההסתר בדרך אל החופש. חופש אליו לא אקלע, חופש בו אזכה לבחור.

 

 

בית המדרש