ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

במקום שבו תעבור המחרשה

ע"י: מתן בלוך

על חיבור בין האדם למעשה לאור סוגית "בו יותר מבשלוחו" (קידושין, מא ע"א)

"אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא" (קידושין, מ"א ע"א).

 

הקדמה

בתחילת פרק שני במסכת קידושין, בתחילת סוגיית 'שליחות', רב יוסף מחדש שעשיית מצוות הקידושין  – ואולי עשיית מצוות באופן כללי – בידי האדם עצמו, עדיפה על עשיית אותה המצווה על ידי שליח. זאת למרות שאין חולק על כך שהשליח יכול לקיים את המצווה בצורה מספקת ולהביא לתוצאות המבוקשות.

 

במאמר זה אנסה להציע הסבר למגמה שהובילה את רב יוסף לקביעה זו. ביחס לכלל ההלכתי שנקבע עוד בימי התנאים לפיו "שלוחו של אדם כמותו",[1] יש בקביעה של רב יוסף ממד כמעט מהפכני. מתוך הסבר זה אנסה להעלות מסקנות הנוגעות לקיום המצוות המודרני שלנו, מסקנות שלדעתי נובעות מקריאתו של רב יוסף: "מצוה בו יותר מבשלוחו".

 

 

התרחקותו של האדם מהמציאות הסובבת אותו

בספרו הנפלא 'ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור'[2] מתאר מרק טווין[3] את עלילותיו של האנק מורגן, מנהל סדנת מכונות אמריקאי בן המאה התשע עשרה, שבדרך נס מגיע לחצר המלכות של המלך ארתור האגדי. תקצר היריעה מלתאר את הקורות אותו באנגליה של המאה השישית (הספר מומלץ בחום, כמובן), אולם לענייננו, נציין שהאנק מייצר במו ידיו את הכלים המודרניים שהוא זקוק להם (לדוגמה: אקדח, לוח שנה, טלגרף וגם זיקוקי דינור), ובעזרתם מפלס את דרכו בארמון עד לתפקיד המשנה למלך תוך קפיצה טכנולוגית במאות שנים קדימה. כשקראתי את הספר, הטרידה אותי הקלילות נטולת המאמץ שבה יוצאים מתחת ידיו כלים מכלים שונים. האנק מסוגל לנצל כמעט את כל הידע שהיה קיים בעולם בתקופה ממנה הגיע.

 

מאז כתיבת הספר בסוף המאה התשע עשרה עברו יותר ממאה שנה. האנושות התקדמה מאז מרחק רב, והאמצעים שבידינו משופרים בהרבה מהאמצעים שהיו בידיו של האנק. אלא שההתקדמות הזו מתעתעת, כמה מאתנו יכולים היום, או יוכלו בשלב כלשהו בחייהם, לייצר לבדם לחלוטין מחשב, אקמול או עיפרון? האנושות, ללא ספק, הגדילה את מאגר הידע והיכולות שלה מעבר לכל קנה מידה במאות השנים האחרונות, אבל שילמה על העצמה הזאת את מחיר הריחוק והמוגבלות של האדם הפרטי מול העולם.

 

אנחנו, המין האנושי, יודעים על מיני בקטריות מזעריות ושכבות סלעים תת קרקעיות, מסוגלים ליצור בעולם שינויים מרחיקי לכת כהרף עין. אנחנו, בני האדם, הרינו ננסים שלמרבה המזל עומדים על כתפי ענקים, אבל בפני עצמם הריהם חלשים וחסרי אונים, לא פחות מאנשי חצרו של המלך ארתור אל מול פלאיו של אותו רב מג מן העתיד.

 

 

התרחקות האדם ממעשיו

פעולות רבות, המהוות חלק בלתי נפרד ממהלך החיים האנושי, עברו עם המהפכה התעשייתית לשליטתם הבלעדית של מכשירים מכניים: חימום, הרג, תיעוד ויזואלי, כביסה, ניתוחים ועוד. האדם איבד את היכולת לעשות ולפעול במו ידיו, לגעת במציאות באופן בלתי אמצעי. המציאות האבודה הזו כוללת רבדים רבים: מצרכי החיים הבסיסיים ביותר, דרך זמני הפנאי והתחביבים שלנו ועד מערכות היחסים החברתיות בין בני אדם. כל אחד מאתנו מוקף במכשירים שמסייעים לו במגוון תחומים,  אך כולאים אותו בכלוב שממנו הוא רואה את המציאות ואינו יכול לגעת בה. "איש ונבו לו על ארץ רבה".[4]

 

בחלקה השני של טרילוגיית הסרטים 'מטריקס'[5] מעלה אחת הדמויות תהיה חדה ודוקרת (במיוחד בהקשר שלה, בשיא המאבק בין בני האדם למכונות): האם אנו אלה השולטים במכונות שעוזרות לנו או שמא תלותנו במכונות מבטאת בעצם את שליטתן בנו? במעבר לדיון שלנו, האם ההתפתחות האנושית ניתקה את האדם מהיכולת ליצור ולשלוט במציאות שלו?

 

הנתק שנוצר בין האדם למעשיו משפיע גם על היחס שיש לו כלפיהם. לפני מספר חודשים העביר הרב ישראל סמט שיעור בישיבה, שעסק במוסד הקניין הפועל בקידושין. בשיעור הועלתה על נס מערכת היחסים האישית, כמעט אינטימית, שנוצרת בין האדם ובין החפצים שהוא מייצר בעצמו ועבור עצמו. אדם שחי בסביבה ששייכת לו, לא רק במובנה הכלכלי היבש אלא גם במובן של יצירה והולדה, מחובר אליה בעבותות רגש  שמתאימות לסוג כזה של קשר.

 

העיקרון שקבע טרומפלדור בתל חי: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יהיה גבולנו",[6] אינו סיסמא רדודה וריקה מתוכן וגם לא משוואה של פוליטיקאי מנוסה, כי אם ביטוי מהותי לקשר בין האדמה לבין האדם העובד בה, האדם העובד אותה. הקביעה של ר' ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן לפיה "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא"[7] אינה מבוססת, לעניות דעתי, על היגיון מיסטי או על בקיאות בחכמת הנסתר. זוהי הבנה שאם המגורים בארץ הם מצווה, אזי לפעולת ההליכה עצמה יש משמעות דתית בעלת משקל גם כשהיא עצמאית ואינה מלווה בצעדי התיישבות אחרים.[8]

 

ניכור הנובע מחוסר הכרות

ההתפתחות המואצת של האנושות ניתקה את האדם הפרטי מהעולם המחקרי הענף שהאנושות יצרה. לעומק הבלתי נדלה של הידע האנושי יש צל מתסכל ומזיק: מיקוד עיוור. ממש כמו הסוסים שהרטיות שעל עיניהם כופות אותם להסתכל על הדרך שמולם מבלי להביט ימין ושמאל, אנחנו גדלים לתוך דרך סלולה מראש של למידת ידע סכמטי, שבצומת שבסופה יתכן ויתאפשר לנו לבחור לנו נתיב שבו נרכוש ידע סכמטי נוסף. בתחילת הספר 'מסע קון טיקי'[9] מלין חברו של מחבר הספר על צרות האופקים של המדענים, שאינם מוכנים לפזול לתחומי ידע אחרים על מנת לפתור שאלות בתחומם הם: "הם מצרים את אופקם על מנת שיוכלו לרדת בשטח מסוים לעומק הדברים בפרטי פרטים. המחקר המודרני דורש שכל ענף יוסיף להעמיק בחקירתו הוא".[10]

זהו מצב בעייתי, אבל מובן מאוד: במאגר הספרייה הלאומית קיימים כ- 180 ספרים ומאמרים העוסקים בגיאולוגיה, 933 במיקרוביולוגיה ו- 240 בבעל שם טוב. מיהו אותו על-אדם שמסוגל לשלוט ברמה גבוהה מספיק ביותר מתחום אחד או שניים? איך בכלל אפשר לצפות לשימוש רוחבי בידע האנושי כשהעומק האנכי של כל תחום בפני עצמו דורש מאמץ רב כל כך?

 

לפיכך, נידון האדם המשכיל של דורנו למומחיות בל תשוער בתחומו ולבערות כמעט מוחלטת ברוב הנושאים האחרים. המרחק בין האדם הפרטי לבין העולם שמקיף אותו  יכול למנוע מהאדם הבנה מעמיקה וכוללת של סביבתו, מניעה שהופכת את המציאות שלו למנוכרת ולא מוכרת, למרות הביטחון שהידע האנושי הכולל מעניק לו. מי שאינו מתמצא בסביבה שלו לא יכול לגעת בה בצורה אמתית.

 

אבהיר את דברי, אין ברצוני לומר שבעולם אוטופי נחיה כולנו במערות ונלבש את עורות החיות שצדנו למחייתנו בשבוע שעבר. ייחודו של האדם מתבטא ביכולתו לייצר כלים ומכשירים שיסייעו לו לממש את מטרותיו ולהקל מעליו את עול החיים. יתר על כן, המכשירים אפשרו לאדם להתפנות מצרכי הקיום המיידים שלו ולפתח עולם עשיר של הגות, אומנות ומחשבה. אלא כאמור, לאור הגדול יש צל גדול  לא פחות.

 

ריחוק ממצוות השבת

מול עיני חכמי התלמוד בסוגיה שהוזכרה לעייל, העוסקת ב"מצווה בו יותר מבשלוחו", עמדה מציאות שונה, אבל בעלת דמיון רב. את האדם הקיפו אנשים אחרים (אישה, עבדים ומשרתים) שתפקידם היה להקל מעליו את חובות הבית. אין ספק שהייתה בכך תועלת רבה, שכן הם פינו את האדם לעבודה וללימוד תורה. ניתן להניח גם שהשבת שהכינו הייתה מכובדת ומפוארת יותר, אבל המחיר של ההיעזרות בהם במקומו עומד. אינה דומה שבת שהוכנה על ידי האדם בעצמו לשבת שקיבל  מוכנה, גם אם הוא מכיר את השבת במובנה התיאורטי לפני ולפנים.

 

במסכת שבת (דף קיט ע"א) מביאה הגמרא רצף סיפורים אודות דרכם של האמוראים לקבל את השבת. הסיפורים הראשונים מתמקדים בהכנה פיזית של האדם עצמו לקראת שבת (לבושם המיוחד של רבי חנינא ורבה בר רב הונא).  בעקבותיהם מגיעים מספר סיפורים שבהם החכמים עמלים ממש לכבודה של שבת: שני הסיפורים המופיעים בסוגיה במסכת קידושין שבה פתחנו את המאמר, ובהם  רב ספרא אופה את החלה ורבא ממליח את הדג, ואיתם עוד סיפורים העוסקים בהכנת אוכל לכבודה של השבת ובהתכוננות אליה. סיפורים אלו מגיעים בהקשר שלכאורה אינו חלק עקרוני ויסודי בהלכות שבת, אולם הם מהותיים להבנת כבודה של השבת והממד התודעתי שלה.

 

הסוגיה שלנו

הסיפורים שהובאו במסכת שבת משמשים את רב יוסף בסוגייתנו (קידושין דף מא ע"א) כהדגמה לטענתו לפיה "מצווה בו יותר מבשלוחו". יש להדגיש, אין מדובר בפסילה של השימוש בשליחים, אלא בהוראה, ספק המלצה, לצורה הראויה לקיים מצוות.[11] רב יוסף מודע לתועלת הגלומה בשימוש בשליחים, אבל גם לתוצאות הבעייתיות של שימוש בהם. רש"י בפירושו לביטוי "מצווה בו יותר מבשלוחו" מסביר: "דכי עסוק גופו במצוות מקבל שכר טפי". כלומר, התורה מייחסת חשיבות לעצם השימוש בגוף במהלך המצווה, גם במצוות שאינן תלויות בצורה חד משמעית בגוף. על פי פירושו של רש"י, רב יוסף מאיר באור חדש את הביצוע המעשי של המצוות. חשיבות הביצוע אולי פחותה מחשיבותה של התוצאה, אבל קיימת ועומדת.

 

המצוות כחיבור לנפש האדם

אנסה לתת רובד נוסף לדבריו של רב יוסף, על פי מה שכתבתי למעלה. מערכת היחסים בין האדם למצוות יכולה להתבטא בשני אופנים: האדם יכול לקיים את המוטל עליו כמצוות אנשים מלומדה, במטרה להגיע אל היעד הנדרש ממנו (גם אם יעד זה גבוה בהרבה מהמינימום ההלכתי). באופן זה התוצאה הסופית של התהליך היא העיקר, כשהאמצעים בדרך אליה אינם רלוונטיים. לאדם כזה לא תהיה בעיה בשימוש בכל העזרים האפשריים על מנת לבצע את השורה התחתונה של ההלכה, מפני שבעיניו היא אינה העיקר אלא הדבר היחיד.

אבל קיימת גם אפשרות נוספת. אנחנו יכולים לקיים את המצוות מתוך הבנת העומק שנמצא בעשיית המצווה. המצוות יכולות להפוך מפעולות טכניות לדרך חיים מהותית שמלווה את האדם בכל מעשה. שמירת השבת היבשה של רבא ורב ספרא לא הייתה נפגמת כהוא זה גם בלא המעשים הטפלים לכאורה שעשו, אבל מעשים אלו גילו לנו את הנדבך הנוסף של השבת. באמצעות פעולה רגילה, סתמית כמעט, הם הפכו את השבת לשייכת להם במובנה העמוק של המילה, הם רכשו אותה במו ידיהם.

 

השולחן ערוך בפסיקתו בנושא הכנת השבת לא כותב ש"חובה על האדם למלוח את הדג בעצמו בערב שבת", או "חובה על האדם לחבר בעצמו את הפלטה לחשמל בערב שבת". בהלכה הראשונה של מצוות שבת כותב ר' יוסף קארו: "ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת".[12] השולחן ערוך הגדיר שעל האדם להכין במשהו, ולו במעשה פעוט, את השבת, כדי שהקשר שלו אליה יועמד על יותר ממחשבה גרידא. בדומה לדברי טרומפלדור: במקום שבו תעבור המחרשה – שם יקבע הגבול.

 

לפי ניתוחו של רב יוסף, רומזים לנו חז"ל שאחיזה רוחנית במצוות מחייבת גם תשומת לב פיזית כלשהי. ר' צדוק הכהן בספרו "צדקת הצדיק" (פסקה עה) מדבר על הקשר בין המצוות והעבירות לבין העושה אותן, ומסביר ש"המצוות הם קדושת הגוף ואין להם פדיון...".[13] ר' צדוק מפנה שם לציטוט משאילתות רב האי גאון המובא בתוך מהר"ם אלשקר: "וכן מי שנתן לאדם זהב על מנת שיקרא התורה ותהיה זכות הקריאה לו... ראינו כי דברים אלו דברי הבל... כל אחד ואחד לפי עבודתו מתן שכרו".[14] המצוות אינן חפץ שהאדם מוכר לכל המרבה במחיר, אלא חלק אימננטי מהאדם שמקיים אותן. לא מדובר ביעד טכני שעל האדם להשיג בכל אמצעי שהוא, כי אם בתהליך שכדי להגיע לסופו בצורה אמתית יש לעבור בדרך שהוגדרה מראש.

 

תודעת קיום המצוות

כדי שהמצוות שאנחנו מקיימים תהפוכנה לכאלה, הן צריכות להיות מקוימות בתודעה של אחיזה, ושל רכישה ממשית את המעשה בידינו. האם נענוע הלולב נתפס בידינו כמעשה בעל משמעות? האם הוא שונה מצעדים שלנו מן הבית אל תחנת האוטובוס? כמה מחשבה הקדשנו לעומק שבלבישת הציצית וחבישת התפילין? אם המצוות תהיינה עבורנו מעשים ריקים וחסרי משמעות ברמה המעשית, בל נופתע אם הן תשארנה כאלה גם ברמה הרוחנית.

 

אם ברצוננו ליצור עולם של מצוות שיש לו משמעות עבור חיי היומיום שלנו, עלינו ליצוק לכלי הקיבול של המעשה תוכן רוחני – תודעתי. צריכים אנו להעניק חשיבות גם לתהליך עשיית המצווה, ולא רק לנקודת הסיום שלו. כמו שמסביר רש"י, השכר על המצווה איננו נשען רק על רגע החתימה אלא גם על המאמץ, ההשקעה, של האדם. המבחן האמתי לקיום המצווה לא יכול להסתכם בשאלת התוצאה, שכבודה במקומה מונח. הוא צריך להתקיים גם ברגעים הקטנים, האפורים, שלפניה.

 

ניתן למצוא רעיון זה בדבריו של הרב קוק בפרק האחרון של הספר 'מוסר אביך', שבהם הוא מדבר על היחס הראוי למעשים ולמצוות ה"קטנות" ועל הרגש של האדם המקיים אותם:

 

"מכל מקום כל פרטי המעשים ותלמוד תורה בהלכות קצובות, שהם קדשי הבורא יתברך, הם הם עיקר העבודה, ואפילו שאינו מרגיש בהם התגלות – לב הוא רק מפני שעוד לא הורגל ולא נתקדש לדבקה ברצונו יתברך. אבל אחרי שיזכה לדבק עצמו בשם-קדשו, תיכף כשיתחיל לעשות דבר שהוא רצונו יתברך, שכל העיונים שבעולם וכל החכמות אינם כי אם דרכים להשגת רצונו, וכיון שהוא עסוק ברצונו מה דמות נערוך למעלה זו".[15]

 

סיכום

בתחילת המאמר תיארתי תהליך שעוברת החברה האנושית. זהו תהליך שבו ככל שהאנושות צוברת ידע מעמיק יותר ויכולות רבות יותר, הידע והיכולות של כל אדם בפני עצמו נחלשים. מעבר למשמעויות הטכניות של התהליך, שהופך את האדם לתלותי יותר ויותר בחברה, ניסיתי להעלות את המשמעויות שיש לתהליך במערכת היחסים בין האדם לבין הסביבה שלו. ככל שהאנושות חודרת עמוק יותר לעולם שבו היא חיה, האדם עצמו מתרחק ממנו. ההתרחקות מתבטאת גם בהכרות עם העולם, וגם במגע הממשי אתו שהולך ומתמלא במתווכים רבים מספור. לדעתי, המרחק הזה פוגע קשות בחיבור של האדם לסביבתו.

 

בחלקו השני של המאמר ניסיתי להקביל את המרחק שבין האדם המודרני לסביבתו למרחק שעלול להיווצר בין היהודי לבין המצוות שהוא מקיים. שימוש מופרז של האדם באפשרות ההלכתית לקיום המצוות על ידי שליח, עלול להביא לריחוק נפשי ותודעתי של האדם מהמצוות. חז"ל, בסוגיה בה עיינו, היו ערים לסכנה זו. ההצהרה "מצווה בו יותר מבשלוחו" קוראת לאדם להישמר מניצול יתר של האפשרות להקל מעליו את עול קיום המצוות בעזרת שליחים, ולנסות להפוך את המצוות שהוא מקיים לחלק מעולמו על ידי עשיה פיזית שלהן.

 

בסיום המאמר ניסיתי לפתח קומה נוספת בקריאה זו. טענתי שקרבה אמתית בין האדם למצוותיו אפשרית רק אם הקיום הפיזי של המצווה מלווה בהבנת החשיבות שיש לו. לדעתי, לא ניתן לרכוש את המצוות, במובנה העמוק של הרכישה, בלא שני הפרמטרים: הקיום הפיזי של המצווה וההבנה התודעתית של קיום זה.

 

אני חושב שעלינו להשקיע יותר מחשבה במעשים שלנו, בעולם האנושי בכלל ובקיום המצוות בפרט. השקעה שכזו תסייע לנו לבנות קשר עמוק ואמתי יותר עם המציאות שסביבנו. אם נצליח ליצור קשר עם המצוות שאנו מקיימים, עם הפעולות היומיומיות שלנו ועם פרטי הידע שאנו רוכשים, אני מאמין שחיינו יהיו עמוקים ומלאים יותר.




[1] הכלל מופיע לראשונה במכילתא דרבי ישמעאל לפרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה ג' ד"ה "ויקחו להם". לאחר מכן הוא מופיע לא פחות מחמש פעמים בתלמוד הבלי, כשאחת הפעמים ואולי המרכזית שבהן נמצאת בסוגיה הבאה, קידושין, מא ע"ב, בסוגיה העוסקת במקור העקרוני לשליחות בכל התורה, אותה למדנו השנה בסדר עיון.


[2] מארק טווין, ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור (תרגום: יעל אכמון), תל אביב: גרף, 2009.


[3] סופר וסטיריקן אמריקאי, אביהם הספרותי של תום סוייר והאקלברי פין, 1835 – 1910.


[4] רחל המשוררת, השירים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 83. שם השיר: 'מנגד'.


[5] The Matrix Reloaded, ארה"ב, 2003.


[6] קיימות מספר גרסאות למשפט זה, בחרתי בניסוח המדגיש את היחס בין הפעולות שהאדם עושה בקרקע לבין הקשר שלו אליה.


[7] כתובות קיא ע"א, כך מובא גם להלכה ברמב"ם, הלכות מלכים, פ"ה הי"א.


[8] להבנה דומה ראה לדוגמה: שו"ת בית מרדכי חלק א' סימן כח דיבור המתחיל: "ב. תישאל".


[9] תור היירדאל, מסע קון טיקי (תרגום: שמואל אילון), תל אביב: מסדה, 1966. הספר מתאר את ניסיונו של היירדאל להוכיח שהאינדיאנים היו מסוגלים להפליג על רפסודות עץ מאמריקה הדרומית לאיי פולינזיה שבאוקיאנוס השקט. זאת באמצעות שחזור (הזוי לחלוטין) של ההפלגה. המסע נערך בשנת 1947.


[10] מסע קון טיקי, עמ' 19. החבר עצמו, אגב, התמחה בחקר ציור של ציפורים באמצעות רקמה ע"י איכרים סיניים. ללא ספק, אזוטרי דיו.


[11] לפי הבנה נוספת שמופיעה בהמשך הסוגיה, במקרים מסוימים קיים גם איסור על קידושין באמצעות שליח. עיון בדברי רב יהודה בשם רב, האומר: "אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה" (סוגייתנו, קידושין מא ע"א) יכול להעלות כיווני מחשבה נוספים לגבי החשיבות של הקשר בין מבצע הפעולה לפעולה עצמה, ולא כאן המקום להאריך.


[12] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנ סעיף א.


[13] רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, הר ברכה, 2009, עמ' 29.


[14] שו"ת מהר"ם אלשקר, סימן קא, דיבור המתחיל: "תשובה לא". ציטוט של אותו הקטע מתוך השאילתות מופיע גם בשו"ת משנה הלכות חלק ה, סימן קעג, דיבור המתחיל: "כנראה שאין".


[15] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מוסר אביך, הוצאת מוסד הרב קוק, 1985, פרק ד' סעיף ב', עמ' 47.


 

 

בית המדרש