ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חג הגאולה

ע"י: גלעד שטרן

ניתוח שירו של יהודה עמיחי "אבי בפסח"

אינני מבין גדול בשירה, אבל אני גם לא אוהב שפותחים בהתנצלויות מרובות.

 

יהודה עמיחי/ אבי בפסח

 

וּפֶסַח. וְאֲבִי יָקוּם בַּהַגָּדָה.

זוֹהִי תְּחִיַּת מֵתִים פְּרָטִית וְרַק שֶׁלּוֹ.

חֲכַם רָשָׁע וְתַם. אֲבִי יָדַע

וּבְכֻלָּם פָּגַשׁ עַל פְּנֵי שְׁבִילוֹ.

 

חָכָם הֶחְכִּים וְהִתְחַכֵּם. בָּגַד.

וְהָרָשָׁע לְפִי תֻּמּוֹ הִצִּיל אֶת הַמַּצָּב.

אָבִי יַגִּיד אֶת מַה שֶּׁלֹּא יֻגַּד.

יָדָיו עוֹדָן כְּבֵדוֹת בְּאוֹתוֹ הַדַּף.

 

לֹא הָפָכוֹ עוֹד לְעִנְיָן אַחֵר.

הָאֲחֵרִים בּוֹנִים כְּבָר מִקְדָּשָׁם,

וְשׁוּב רָשָׁע - רָשָׁע, חָכָם - חָכָם.

 

וְשַׁחַר. וְאֲבִי מוּשָׁב לָאַגָּדָה.

הַרְחֵק מִכָּאן מַעְפִּילִים לַמְּצָדָה

הַנְּעָרִים, הַנְּעָרוֹת מִדּוֹר אַחֵר.

 

יהודה עמיחי מרבה לכתוב בשיריו על דמותו של אביו. למען האמת יש אפילו שיר נוסף על אביו של עמיחי בהקשר של פסח. מן הסתם עניין זה יכול להיות נושאה של עבודת מחקר מקיפה, ואולי אף כתבו כבר כזאת. מכל מקום, אני אנסה לנתח את השיר מנקודת מבט שמתמקדת בטקסט השיר עצמו ללא סנכרון לשירים אחרים של עמיחי.

הבית הראשון נפתח בתיאור זמן בנוסח סיפורי - "ופסח". למעשה הזמן, ופרספקטיבות שונות שמתהוות לארכו, ישחקו תפקיד חשוב בהמשך השיר.

פסח הוא תחיית המתים של האב, הוא "יקום בהגדה", ליל הסדר הוא זמן ההתבטאות שלו. הוא קם לא רק בסגנון של תחיית מתים, אלא גם בסגנון הדקלרטיבי, הפותח בנאום. אך ההתחברות הזו לסדר, למסורת, היא נחלתו של האב בלבד, “ורק שלו".

השיר מציג את נקודת המבט של האב בהגדה. האב פגש בכל הבנים מההגדה בימי חייו. מעניין לציין שהבן שאינו יודע לשאול לא מוזכר, ובמקומו נמצא האב ש"יודע", ולא במובן של הבנה, אלא במובן של פגישה. מדוע הבן שאינו יודע לשאול לא מוזכר? כפי שנראה, כל בני ההגדה מסתכמים בשיר, בשני אופנים דיכוטומיים. רשע מול חכם, רע מול טוב. האב, נציגה של המסורת, הוא גם החכם, וגם היודע. שני הבנים הללו מסתכמים בדמות אחת. מעניין שהאב אמנם תופס עצמו כיודע, אך באמת בנוסח ההגדה הוא אינו יודע. כבר כאן אנו רואים ביקורת סמויה על האב, שליל הסדר שהוא מציג אינו יודע באמת. הוא רק מתיימר לדעת ולאבחן את הבנים בצורה נכונה. ביקורת זו תלך ותחריף עם התקדמות השיר.

הבית השני פותח בהצגת אבסורד מסויים בבנים שהאב מספר עליהם. החכם, הוא איש המסורת הקלאסי, מתגלה דווקא כבוגד. הרשע לעומתו מציל את המצב. הרשע עושה זאת "לפי תומו", כשכאן בעצם מאוחדות דמות הרשע והתם, לאחר שבבית הקודם אוחדו דמויות החכם והיודע לשאול. דבר זה משלים לנו שתי חזיתות מאוחדות בתפיסתו של האב. החכם היודע, והרשע התם.

הרשע מקביל למי שמכנה הרב קוק ה"נשמות של עולם התוהו" בזרעונים (אורות קכא-קכג). “נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון", הרשע בסופו של דבר גבוה מן החכם. נשמות דתוהו הן אמנם "הרשעים בעלי הפרנציפים הפושעים להכעיס ולא לתאבון" (שם), אך ניתוח זה הוא חיצוני לתפקידם ההיסטורי, “גבורי כח יודעים שגלוי כח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לשכלולו של עולם" (שם). הרשע לפי תומו מתגלה כמשכלל העולם, לעומת הצדיק שגורם בצורה מסויימת לרגרסיה, נאמנותו המוחלטת למסורת מסרסת את היצירתיות שלו.

נקודה לשונית מעניינת היא שהביטוי "לפי תומו" לקוח מן המקורות, שם הוא מופיע כ"מסיח לפי תומו"[1], שעדותו מעולה ביותר. מסיח לפי תומו הינו אדם שלא יודע שדבריו משמשים כעדות, והוא מדבר מבלי לדעת את ההשלכות של מעשיו, ולכן עדותו נאמנת מאוד. בהקשר הזה, יוצא שמעשיו של הרשע מקבלים אפילו משמעות נוספת משתי בחינות. דבר ראשון, עצם הביטוי "מסיח לפי תומו" מכיל בתוכו את השורש סח. כל עניינו של לילה הסדר הוא הדיבור[2], וכאן נחשף שבעצם הרשע הוא מרכז ההגדה. ליל הסדר לא מכונן כלל על ידי החכם, אלא על ידי הרשע. דבר שני, האמיתיות של מעשיו של הרשע מואדרת לפי ביטוי זה. אמנם מעשיו נעשים ללא כוונה, או כלשון המשורר אפילו בתמימות, אך הם מצביעים על אמיתיות. מעשי הרשע נאמנים יותר מאותו חכם שבגד.

יש לזכור שהאב הוא הדובר של כל האמור לעיל. האב הוא המאפיין את מעשיו הטובים של הרשע, ואת בגידתו של החכם המסורתי. כל זאת נאמר בסמוי מן העין, במשחקי מילים כמו "לפי תומו" כאמור, או בביטויים נפתלים כמו זה הפותח את הבית "חכם החכים והתחכם, בגד". האב לא רוצה לומר בפה מלא את כשלונה של המסורת. אפילו בשלב המרכזי של הסדר, המגיד, הוא מגמגם “אבי יגיד את שלא יוגד / ידיו עודן כבדות באותו הדף". למרות שהאב מתעורר לחיים בליל הסדר המסורתי, הוא זוכר שבסופו של דבר מדובר בתחיית מתים. ביום יום של האב המסורת מתה. התנוונה ובגדה. האב מנסה בכח להכניס את הרשע לתוך ההגדה, למרכזה.

הבית השלישי, שמשנה את מבנהו מארבע שורות לבית לשלוש, משנה כפי שנראה גם את רוחו של האב. למרות המעבר במבנה, הבית פותח בהתייחסות לבית הקודם, לידיו של האב שלא הפכו עוד את הדף לעניין אחר. ה"אחר" איננו סתם ביטוי, כפי שאנו מגלים מהשורה הבאה, “האחרים בונים כבר מקדשם". האחרים הם אותם הרשעים מהבתים הראשונים, אלא שנקראים כאן בכינוי יותר מכיל. הם אחרים אך אינם עוד גורם שלילי מובהק. האב לא הפך את הדף עוד לאותה האחרות, אך האחרים בשלהם כבר ממשיכים הלאה. הם מקימים מקדש. ליל הסדר שבמקורו נערך בבית המקדש, בהר הבית, אינו רלוונטי לאלו שיש להם מקדש משלהם.

"ושוב רשע-רשע, חכם-חכם". הרשעים שהוצגו כמסיחים לפי תומם, לא מאמינים במגמה נסתרת החבויה במעשיהם. הם לא חשים שהם עוורים, הם אפילו בונים מקדש אחר כדי להוציא את עצמם מפרשנויות דתיות של בוני מקדש המסורת. הם מכריזים בקול: רשע הוא רשע, וחכם הוא חכם! אל תכניסו אותנו לקטגוריות הדתיות שלכם. החכם הוא הנאמן למסורת, ואילו אנו חופשיים ממנה, ובונים חיים חדשים בהם העבר לא משחק תפקיד. באופן אבסורדי, האחרים מייצגים את דבריו של מספר ההגדה המסורתי הראשון, שתפס את הרשע ככזה שהוציא עצמו מן הכלל. דווקא האב המסורתי מאמץ לעצמו גישה לא מסורתית, שמנסה להכליל את הרשעים במרכז ההגדה, ובעצם מחדשת פירוש אוונגרדי על דבריו של בעל ההגדה. הרשעים שטוענים להגדה בגובה העיניים, רוצים לראות בעצמם כרשעים, כאחרים גמורים, ובכך לנתק עצמם מן החכמים.

הבית הרביעי פותח בשחר. גם הוא בסגנון הסיפורי של הבית הראשון, כי גם בו מתחיל סיפור אחר. האב מתעורר. ליל השימורים נגמר ביום שאחרי[3], בפקחונו של האב מאותה תחיית מתים.

“אבי מושב לאגדה", האב שב ליומיום, לאי-מסורתיות השגרתית שמאפיינת אותו. אנו רואים כאן מעבר של מה"הגדה" ל"אגדה". שינוי בין מסורת המועברות מדור לדור, לבין סיפור בדוי ומחודש. בין הקודש לחיי הטבע החילוניים. אמנם זה וורט, אבל זה אכן מה שקורה כאן. האב חוזר לציונות.

"הרחק מכאן מעפילים למצדה". המצדה היא האתוס הציוני. הרחק מכאן, כלומר מליל הסדר המסורתי, כבר הפכו לעניין אחר. המעפילים נקראים כאן "הנערים, הנערות מדור אחר", הם כבר לא רשעים או אחרים. יותר מכל, הם לא מארבעת הבנים של ההגדה, אלא נערי האגדה. הם בוגרים מכפי שמתארים אותם בעלי המסורה. הם מדור אחר. כפי שהראיתי בהתחלה, מימד הזמן הפותח את השיר בפסח, נגמר בדור אחר, בשחר.

יש לייחס חשיבות גם לכך שהם נקראים מעפילים. ההעפלה בהקשרה הציוני מאופיינת אמנם עם הנסיונות הבלתי פוסקים להעלות יהודים לארץ ישראל, אך בהקשר המסורתי יש לה משמעות אחרת. המעפילים היו קבוצה מישראל שניסתה לעלות לארץ לאחר חטא המרגלים. ה' גוזר על העם ארבעים שנות נדודים במדבר, אך המעפילים מנסים לעלות בכל זאת. משה מזהיר את המעפילים "והִוא לא תצלח" (במדבר יד מא), אך הם מתעקשים וניגפים. בפרשנות הקלאסית, המעפילים מוגדרים כחוטאים. אונקלוס מתרגם את המילה ויעפילו “וארשעו" (שם, פס' מד). המעפילים הם הבן הרשע[4]. לא סתם החליטו לקרוא לעולים לארץ מעפילים. ההעפלה נעשית כנגד רצון ה', היא נעשית לדידם של העולים תחת הכובע של הבן הרשע.

שתי זהויות נפגשות אצל האב: כל השנה הוא בדור האחר, הציוני המעפיל, אך בליל הסדר הוא קם לתחייה משלו, תחיית המסורת שתנסה הכל על מנת להכניס לסטנדרטים שלה את כל חיי הדורות. היא אומרת למעפילים – אינכם מדור אחר! אתם כבר בהגדה! אפילו אם הנערים נכנסים להגדה במחיר של פרשנות לא מסורתית, זה שווה את המחיר. המסורת רוצה להצליח להכיל את כל קורות העולם, גם אם זה דורש פרשנות רדיקלית, כפי שראינו גם אצל הרב קוק[5]. הנערים שרוצים להתנתק מההגדה קוראים לעצמם בשמות אחרים, יש להם מקדש משלהם, ואפילו לסיפור המסגרת שלהם, האגדה, יש שם שונה. השיר משנה את מספר השורות שלו, ומצביע על השינוי ברוח[6]. האב כאמור מִטלטל בין שתי הזהויות הללו.

"ושחר". המסורת מתעוררת לאתוס הציוני מתוך ליל הסדר. הוא מתעורר לאייר לאחר ניסן. בליל הסדר יש את הגאולה של "ה' ילחם לכם ואתם ואתם תחרישון"[7]. לעומת זאת הציונות לוקחת לה כדוגמא דווקא את המסר הקונטרווסלי של אנשי מצדה. עולים בחומה, גם אם זה דורש הקרבה עצומה. נאמר בשיעור של הרב חיים וידל[8] שלא בטוח שצריך להכניס את הציונות לליל הסדר. יש בכך נקודה חשובה. ליל הסדר מהווה נקודה חשובה, אך רק נקודה מתוך מכלול הנקודות של הסיפור הכולל. ההתעוררות מניסן לאייר מדגישה זאת, ואין לערבב את הסיפורים.

אם נסכם, בשיר ראינו שתי תפיסות. הראשונה, שתופסת עצמה כחכמה ויודעת, היא הגישה המסורתית, גישת ליל הסדר. גישה זו מיוצגת בדמותו של אביו של המשורר כפי שהיא מתעוררת לחיים בהגדת הפסח. החכם המסורתי מנסה להכיל גם את הרשע כחלק מתהליך המסורת, גם אם הרשע לא מודע לתפקידו, ולשם כך על החכם לנקוט בפרשנויות קיצוניות. לעומתו, הרשע לא רואה בעצמו חלק מתהליך המסורת. הוא מאמין בכפירתו, וכופר בהיותו ממשיכה של המסורת. אביו של המשורר ככל הנראה מזדהה עם מגמה זו בדרך כלל, אך בליל הסדר הוא לא יכול שלא לחזור אל אותה תפיסה מסורתית, שמצליחה באורח פלא להכיל את כל התופעות, כולל את הרשעה. אולם למחרת ליל הסדר שב האב אל חודש הציונות.

הטלטול שחווה האב הוא הטלטול הרוחני שמלווה רבים מאיתנו ביחסינו אל האחר החילוני למול המסורת. האם החילוניות היא חלק מהמסורת? או שאולי יש להרפות מאחיזתינו בה, ולתת לנערי ונערות מצדה לייצג את עמדתם, בלי ניסיון להעניק להם חיבוק דב שקושר אותם עם תהליך דתי כלשהו? המתח בין חודש הגאולה היהודי לחודש הגאולה הישראלי מציג בפנינו שני פנים, שלפעמים סותרים זה את זה בחזיתיות, ולפעמים משתלבים בצורה מקסימה שמחממת את הלב. לכל אחד מפנים אלו יש מקום חשוב בעיצוב תפיסתנו הדתית, ולפעמים הניסיון לערבב אותם בכוח הוא שגוי.




[1]סיפור שמובא בכתובות כו ע"א, וכן בב"ק קיד ע"ב, ממחיש את נאמנות המסיח לפי תומו עד כדי כך שאפילו רבי העלה אדם לכהונה על פי דברים שאמר בתום:

      "כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר, והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב, ור' חייא מסיים בה: וחבירי בדילין ממני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות, והעלהו רבי לכהונה על פיו.”

[2]כפי שדרשו את המילה פסח בכתבי האריז”ל כ'פה-סח'.

[3]על קרבן הפסח נאמר "ולא תותירו ממנו עד בקר" (שמות יב י), כלומר שזמנו של הפסח הוא הלילה בלבד.

[4]ר' צדוק (צדקת הצדיק מו) מפרש את ההעפלה כאקט שלא הצליח בעבר, אך לעתיד יבוא יצליח, ובכך אולי רומז ללימוד סנגוריה על התנועה הציונית שהיתה בחיתוליה בחייו:

      והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ב) בעקבותא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה [ולעתיד נקבה תסובב גבר ואין כאן מקומו] ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח, נראה שעצה הוא אלא שלא תצלח ודייק, והיא שבכל מקום דרשו ז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא.

[5]מתגלית כאן נקודה מאוד מעניינת לה רמזתי כבר מקודם. דווקא הפרשנות המסורתית נאלצת להשתמש בפרשנות רדיקלית על מנת להכיל את המסורת על כמה שיותר נושאים. לעומתה, האי-מסורתיות, שבויה לפעמים כל כך חזק במסורת המקורית עד כדי כך שהיא לא מסוגלת להרפות ממנה.
ניתן לראות מקומות שבהם עניין זה בא לידי ביטוי. למשל, אחד העם במאמרו "תורה שבלב" מתייחס לדבריו של הלל לאותו הגר (שבת לא ע”א): “דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה". אחד העם כתב בעקבות גמרא זו:

      "אין פלא, כי נמצאו מפרשים אשר תורת הלב של הלל נראתה להם כמרידה נגד הכתב, ולא נתקררה דעתם עד שהוציאו את המאמר הזה, תפארת התלמוד, מידי פשוטו, כאִלו 'לחברך' הוא רמז להקב"ה : 'אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שׂנאוּי שיעבור חברך על דבריך' (פירש"י).

      אחד העם התרעם על פירושו של רש"י שנקט (משום מה) בדרך פרשנות קיצונית שמוציאה את דבריו של הלל כמכוונים כנגד דבריו של הקב"ה. מכל מקום, אנו רואים שיש בפירושים המסורתיים לפעמים גלישה מפשוטו של מקרא. לפעמים על מנת לקדם רעיון שונה, או כאמור, כדי להכיל מגמות חדשות בתוך כבלי המסורת. כל זאת לעומת אמירותיהם של ה"אחרים" בהם ניתן לזהות מידי פעם ניסיון (תמים?) של חזרה אל פשוטו של מקרא, לטוב או לרע.

[6]ניתן אולי לומר שהגישה המסורתית, שהוצגה במבנה של ארבע שורות לבית, רמזה לארבעת הבנים לעומת שבירת המבנה של החילוניות, אך אולי זו פרשנות מוגזמת.

[7]שמות יד יד.

[8]בשבת האחרונה של זמן חורף.

 

 

 

בית המדרש